המילה אינטימי (Intimate) באנגלית משמשת בכדי לתאר משהו קרוב ומוכר וגם בכדי לתאר משהו פרטי ואישי. אינטימיות היא השילוב של השניים – להפוך משהו פרטי ואישי, קרוב ומוכר בעבור אחר משמעותי. לא בכדי המילה הבאה במילון האנגלי היא איום Intimidate)), אצל הרבה אנשים המילה אינטימיות יכולה לעורר פחדים שונים ורצונות סותרים.
הפחד מאינטימיות משותף כמעט לכולנו, ההבדל היחידי הוא באסטרטגיה שכל אחד מאיתנו נוקט בכדי להדוף ניסיונות של התקרבות. זה יכול להיות סנוביות או יהירות, חשדנות וחוסר אמון, ביקורתיות ושיפוטיות, סגירות וניתוק ריגשי, חוסר אותנטיות, ציניות, והרשימה עוד ארוכה. החוכמה היא להבין מה אני עושה שבונה מחסומים ביני ובין האחרים. לרוב מחסומים אלה כלל לא מודעים לי וקיימים בתוכי כבר הרבה שנים. הם לא נמצאים שם במקרה, תפקידם היה להגן עלי כל השנים, אולם בשלב מסוים הם הפכו מחבר לאויב, והם מקלקלים לי את האפשרות לבנות קשר קרוב.
מנסיוני, יש שלושה פחדים עיקריים מפני אינטימיות, הגורמים לנו להמנע מלהושיט יד אל האחר וליצור קרבה, רק כדי שלא נצטרך לחוות ולהתמודד עם פחדים אלה. אלו הם: נטישה, היבלעות ופגיעות. בואו נתעכב לרגע על כל אחד מהם:
בכל קשר יש תנועה טבעית בין הרצון להיות קרוב וביחד, ובין הרצון לאוטונומיה ועצמאות, כלומר בין הרצון להתמזגות לבין הרצון לנפרדות. הרבה פעמים בקרב זוגות, יש אחד שרוצה יותר קרבה ואחד שרוצה יותר מרחק. אחד שרודף, ואחד ששומר מרחק בטחון. אולם כולנו, קרובים כרחוקים, מחפשים בסופו של דבר קשר, אהבה ואינטימיות עם אחרים משמעותיים. עד כדי כך קשר זוגי מרגיש לנו טבעי, שאם אדם אומר לנו שהוא לא רוצה בקשר, אנו ישר חושבים שהוא עושה רציונליזציה לחוסר היכולת שלו לבנות לעצמו קשר. (לא שאני לא חושב שאי אפשר להיות מאושרים לבד, אבל זה כבר נושא לטור אחר...).
נטישה
אנשים שמפחדים מנטישה חוששים לתת אמון ולהתמסר לאדם שבכל רגע נתון יכול להעלם להם מהחיים ולהשאיר אותם לבדם. אלו האנשים שיחפשו להרגיש קרובים מאד עד כדי התמזגות. כאשר בן זוגם מבקש לעצמו מרחב או עצמאות הם יכולים להרגיש שהקשר מתערער, או להרגיש פתאום חוסר בטחון לגבי מידת אהבתו של בן הזוג אליהם. אלו אנשים שבדרך כלל יפגינו נמהרות בהכרות הראשונית וירצו לעבור מהר את השלב ההתחלתי שבו יש מטבע הדברים יותר חוסר ודאות וחוסר בטחון. הרבה פעמים הנמהרות הזו מובילה אותם להכנס למיטה מהר מידי, לרצות לקבל אישורים מהאחר, או להצהיר הצהרות של אהבה גם אם אין לכך באמת אחיזה במציאות לאור ההכרות הקצרה. דרך אחרת למנוע נטישה היא לרצות, כלומר לשים את האחר לפני במחשבה שההקרבה שלי תגרום לאחר לרצות שלא לעזוב אותי.
אנשים המפחדים מנטישה בדרך כלל יחפשו בטחון וערבויות שהקשר ישאר לנצח, שבן הזוג באמת אוהב אותם. הם יכולים להעמיד את בן זוגם במבחנים שונים, למדוד את ה"דופק" של הקשר לעיתים קרובות, להתנהג בקנאות ובחשדנות ולגלוש להתקפי זעם. הפחד מנטישה יכול לנבוע מערך עצמי נמוך ומהאמונה שאני לא באמת ראוי לבן זוגי, גם אם לכאורה מבחינת כל הנתונים החיצוניים שלי אני נחשב אטרקטיבי. הפחד מנטישה מוביל אותי לחשוב שכל דבר שאני עושה או אומר נבחן בשבע עיניים, ושכל דבר שאני חושף בפני האחר יכול לשמש כנגדי ולהוריד את ערכי בעיניו. חרדת הנטישה פועלת כנבואה המגשימה את עצמה, ועלולה להוביל לדבר שאני הכי חושש ממנו – פרידה, כיוון שמבחנים למיניהם, קנאה, או זולתנות מוגזמת עד כדי טשטוש צרכיי ורצונותיי, רק מרחיקים את בן הזוג הפוטנציאלי ממני. מקור החרדה סביב הנטישה הוא במערכות יחסים קודמות שלנו שבהן הצרכים הרגשיים שלנו לא קיבלו מענה, שלא פיתחו את ערכנו העצמי באופן מספק, או שאולי קיבלנו מסרים שלימדו אותנו לא לבטוח בעולם ולתת אמון באנשים. החרד מנטישה מרגיש באופן לא מודע כי הוא אוהב את האחר בגלל שהוא צריך אותו, לעומת מי שאינו חרד מנטישה המרגיש שהוא צריך את האחר בגלל שהוא אוהב אותו. אלו שני מצבים נפשיים שונים בתכלית.
היבלעות
הפחד מהיבלעות הוא בעצם הפחד ההפוך מהפחד מנטישה. אנשים המפחדים מהיבלעות אינם מפחדים מנפרדות כפי שחוששים החרדים מנטישה, אלא מהתמזגות, מטשטוש הגבולות ביניהם לבין האחר, עד כדי היבלעות בתוך הקשר עם האחר ואובדן הזהות הפרטית שלהם. אנשים אלו נרתעים מהתלות הטבעית האחד בשני שמתפתחת עם הזמן בכל קשר אינטימי, ובכדי להימנע מתלות באחר או תלות של האחר בהם, הם ישמרו על עצמאותם בקנאות. הקשר שלהם יכול להתאפיין בגלים של התקרבות ואז התרחקות, כדי להמנע מהצפה ריגשית ומקרבה גדולה מידי המאיימת עליהם, והם זקוקים לזמן משלהם לטעון את עצמם מחדש. הם נתפסים לעיתים כמרוחקים ריגשית מכיוון שהם לא מפגינים רגשות בקלות או מדברים בקלות על איך הם מרגישים בקשר, אלא להפך, הם נוטים לצמצום ותמיד נראה שיש להם אזורים משלהם בנפש שאותם הם שומרים בפרטיות לעצמם. גם אם הדבר מתעתע למתבונן מהצד, אין הכוונה כי אנשים אלה אוהבים פחות, רגישים פחות או אכפתיים פחות אלא הם למדו עם השנים שתלות באחר, ביטוי מלא של רגשותיהם וקשר קרוב יכולים להיות מקור של אכזבה.
פגיעות
הפחד השלישי מאינטימיות הוא פגיעות, אותה ההרגשה כי יש בי משהו שעושה אותי לא ראוי לכבוד, לאהבה ולקשר. בבסיס הפגיעות נמצאת בושה, אותה חוויה שמשהו בי לא מושלם, לא טוב מספיק, לא שווה מספיק. הערכה עצמית היא מערכת החיסון של הנפש, וכפי שמערכת החיסון שלנו הודפת פולשים לא רצויים לגופנו, כך גם הערכתנו העצמית מתמודדת עם מזיקים לא רצויים לנפשנו הפוגעים בדימוי העצמי שלנו כדוגמת ביקורת, שיפוטיות, אשמה מוגזמת ודחיה. מנסיוני, מאחורי מרבית הקשיים סביב זוגיות מסתתרת לרוב הערכה עצמית נמוכה – אותה תחושה שאני לא מספיק, תחושה של חוסר בטחון בערכי, חוויה של בושה על מי שאני ועל מי שאני לא, העדרה של קבלה עצמית וחוסר אמונה בזכותי לממש את הפוטנציאל שלי ולהיות מאושר.
ברנה בראון היא חוקרת רגשות אמריקאית שהתפרסמה בשנים האחרונות בזכות הרצאותיה הסוחפות בטד. בראון מספרת על מחקר בו היא ניסתה למצוא את ההבדל בין אנשים שדיווחו כי נמצאו בקשר מספק ומייטיב, והרגישו תחושה של אהבה ושייכות לבין אלה שלא. היא מצאה כי ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות הוא שקבוצת האנשים שהרגישו שייכות ואהבה פשוט חונכו, גדלו וחיו עם האמונה שהם ראויים לאהבה ולשייכות, זהו זה, לא יותר ולא פחות. היא טוענת בין היתר, שמה שמוציא אותנו מקשרים זה הפחד שלנו שאנחנו לא ראויים לקשר. כשאני מרגיש ראוי, בעל ערך שזה אומר לאהוב ולקבל את עצמי כפי שאני ולהאמין שאני מספיק, אני אמשוך אליי בן זוג ראוי וארגיש שזה מגיע לי מתוקף מי שאני ולא מתוקף איזו תדמית שאני מציג או מסכה שאני שם על עצמי בהתאם לקריטריונים חברתיים כאלו או אחרים.
הרבה פעמים כשאנשים עם ערך עצמי נמוך יוצאים לדייט עם מישהו שמוצא חן בעיניהם, הם עסוקים באופן כמעט אובססיבי בשאלה "האם הוא יאהב אותי?" במקום זה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "האם אני אוהב אותו?" כדי שאוכל באמת לבדוק אם הוא מתאים לי, במקום להיות עסוק כל הזמן בהאם הוא ירצה אותי. אנחנו לא צריכים לחשוב האם אני מוצא חן בעיניו, אלא איך אני מרגיש בנוכחותו של האדם הזה, כלומר האם אני אוהב את מי שאני בנוכחותו? השאלה בזוגיות היא לא מי הבן זוג שלי אלא מי אני כשאני לידו...
מגיל צעיר מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להיות חזקים, עצמאיים ואמיצים. מלמדים אותנו להחביא את הרגשות שלנו, לא להגיד מה אנו באמת מרגישים מבפנים. זה לא פלא אם כן שקשה לנו לעיתים להפגין אינטימיות שעומדת בסימן הפוך לכל מה שלמדנו בבית. אנחנו נתקעים כששואלים אותנו לא פעם מה אנחנו מרגישים, הרבה יותר קל לנו לענות על מה אנחנו עושים. אולם אינטימיות אמיתית דורשת מאיתנו להיות מספיק אמיצים כדי להיות פגיעים מול האחר, להרגיש אותו, להיפתח, להחשף, לשוחח ולשקף לו את מה שאני רואה בעיניו. טיבה של אינטימיות אינו תלוי במאפיינים כאלו או אחרים של בן הזוג, אלא במידת ההכרות שלי עם עולמו הפנימי של האחר, ובכבוד וברגישות שאני רוכש לו.
אדריאן ריץ’, פמיניסטית אמריקאית נודעת אמרה פעם כי "מערכת יחסים, כזו שיש בה אינטימיות, היא תהליך – עדין, אלים, מפחיד – שבו כל צד מחדד את האמת הפנימית שלו ומראה אותה לאחר. ובעשותו כך הוא מנפץ את אשלייתו העצמית, חושף את מורכבותו, ומנפץ את בדידותו".
לסיכום אנחנו יכולים להיות די קשים עם עצמנו ועם אחרים בכל הנוגע לקושי סביב אינטימיות – אנשים שחוששים להתקרב יתר על המידה, להיות תלויים באחר, אנשים שצריכים לבלות זמן עם עצמם בכל יום, אנשים שלא תמיד קל להם למצוא את המילים למה הם מרגישים ועל מה הם חושבים, אנשים שפשוט צריכים יותר ספייס מאחרים. אנחנו אומרים על האנשים האלה שיש להם בעיה וקוראים לה "פחד מאינטימיות". אבל לבקר את הפחד מאינטימיות לא ממש עוזר או מקדם, כפי שלהגיד לאדם שמפחד לטוס "אוי באמת אל תהיה כזה פחדן, אין על מה לדאוג" לא ממש עוזר לו להתגבר על הפחד מטיסה. זה יהיה יותר מועיל להגיד משהו כמו "כולנו מפחדים קצת וזה נורמלי". לאחר מכן אפשר לנסות ולהבין את הפחד, לברר ממה הוא נובע. לאדם שמפחד מאינטימיות יש בדרך כלל קשר שגרם לו בעבר לכאב גדול, כך שקירבה הופכת למשהו מאיים מאד מבחינתו. לכן אנחנו צריכים להיות רכים, אמפטיים ומבינים לקשיי אינטימיות, ולתת לעצמנו או לאדם ממול קצת זמן להיפתח ולהתקרב. אחת ממטרות הטיפול הנפשי היא לעזור לאדם להבין מדוע קשה לו להתחבר אל אחרים משמעותיים, ולסייע לו להסיר את המחסומים שבנה בימי חייו, בינו ובין האחרים.
