בחירת בן או בת זוג היא אחת הבחירות החשובות שנעשה במהלך חיינו, אם לא החשובה מביניהן. קשר טוב מהווה מקור בלתי נדלה של נחמה, קבלה, שלווה, צמיחה, הנאה ומשמעות בחיים, אך מעל הכל בני-אדם מחווטים לקשר מיום היוולדם – אנו חיים ונושמים קשרים מסוגים שונים כל חיינו.
מחקרים רבים מהשנים האחרונות מראים עד כמה קבלת ההחלטות שלנו היא אמוציונאלית הרבה יותר מרציונאלית כפי שנהוג לחשוב, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באהבה רומנטית. את הטעויות שרבים עושים בבחירת בן זוג ניתן לגלות בשיעור הגירושים העומד על כ 45% ונמצא בעליה מתמדת. אלה הבוחרים להישאר יחד עושים זאת לעיתים משיקולי עלות תועלת ולא בדיוק פורחים במסגרת הקשר הזוגי.
אם אתם חושבים שהאהבה עיוורת ואין טעם לנסות ולהכניס קצת שכל בבחירתה – מתוך חשש שהדבר יפשיט אותה מהמיסתורין שלה ויפרק אותה לגורמיה – יתכן ולא תרצו להמשיך ולקרוא. אולם אם אתם רוצים לפחות לנסות ולהימנע מלהיכנס לסטטיסטיקה העגומה או שנכוותם כבר בעבר, אתם מוזמנים להישאר ולקרוא כיצד ניתן להכניס קצת מודעות לתהליך בחירת בן זוג, מבלי לגזול ממנה את קסמה.
כדי לבחור נכון אנחנו צריכים לדעת לאן מועדות פנינו, אחרת איננו יודעים אם לפנות ימינה או שמאלה, אם לבחור באדם זה או אחר. כדי לדעת לאן מועדות פנינו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכים מקשר? אני רוצה להתעכב רגע על שלושת חלקי המשפט הלכאורה טריוויאלי הזה: "אנחנו, "צריכים" ו"קשר":
אנחנו – מרבית האנשים אינם יודעים להבחין בין בחירה הנובעת אך ורק מתוך קולם הפנימי והאישי, הנטול שיקולים זרים, לבין בחירה הנובעת מתוך אילוץ או לחץ הבאים מסביבתם הקרובה. משפחה שרוצה לראות אותנו כבר נשואים, הורים שרוצים לראות נכד ראשון, חברינו שמצאו לעצמם זוגיות וגורמים לנו להרגיש קצת מאחור. אם יש משהו יותר גרוע מלהיות רווק לא מאושר זה להיות בזוגיות לא מאושרת, הבדידות שם הרבה יותר צורבת.
צריכים – "אתה לא תמיד יכול לקבל את מה שאתה רוצה, אבל אם תנסה, אולי תגלה, שאתה מקבל את מה שאתה צריך..." שר מיק ג’אגר בשירם המפורסם של הרולינג סטון. חלקנו מושפעים מתרבות הצריכה שקובעת לנו מה צריכים לרצות למרות שאין לזה שום קשר עם מה שאנחנו באמת צריכים לעצמנו. אלו שעושים זאת נמשכים לשלושה דברים שמוזנים על-ידי השוואות חיצוניות בלתי פוסקות: כסף, יופי ופופולריות, בתקווה שאלו יעשו אותם מאושרים לאורך זמן.
קשר – רבים מבלבלים בין שני מצבי צבירה שונים של אהבה – מחד הרומנטיקה המבוססת על תשוקה, ומיסתורין הניזון מחלקים לא מודעים באישיותנו. מאידך חברות, המבוססת על הכרות אינטימית וקבלה מלאה של האחר, הוצאת המיטב זה מזה, והסתכלות דומה על החיים. המצב השני מהווה בעיקר את מה שמקובל לכנותו ’התאמה זוגית’.
כאשר אנו לא עוצרים להקדיש מחשבה מעמיקה ל"מה אנחנו צריכים מקשר?", אנו נידונים לשוב ולהמשך לאדם שמעורר בנו את הרגשות העזים ביותר, ואלו הופכים להיות המדד להתאמה זוגית. אם זה עובד בסרטים הוליוודים, זה אמור לעבוד גם אצלנו לא? אז זהו שלא – האהבה האמיתית מתחילה במקום שהסרטים ההוליוודים מסתיימים. רגשות עזים אמנם יכולים להפוך לאהבה אמיתית עם השנים ולקשר יציב, אולם בחלק גדול מהמיקרים יכולים רגשות אלה להוביל אותנו דווקא אל האדם הכי פחות מתאים לנו. מדוע? משתי סיבות: האחת מודעת, והשניה, מודעת הרבה פחות.
זה אינו סוד גדול שיחסים המבוססים בעיקר על תשוקה וריגוש לא מחזיקים מעמד זמן רב, מעבר לשנתיים שלוש. הריגוש מקורו במוליך עיצבי בשם דופמין המופרש במוח בכמויות מוגברות בזמן ההתאהבות. אבל דופמין גם מופרש כאשר אנחנו מסניפים קוקאין או צורכים משהו שאנחנו מאד אוהבים. כלומר כשאנחנו מאוהבים, אנחנו לא ממש פיכחים (בגלל זה חשוב לשמוע מה יש לשניים שלושה חברים טובים לומר על הבחירה שלנו, האם גם הם חושבים שהיא מוצלחת עבורנו?). אחרי מספר שנים, ההתרגלות מובילה לכך שהמוח מפסיק את ההפרשה המוגברת של הדופמין והתשוקה יורדת. אנשים הבוחרים על-פי תשוקה ורגשות עזים מסתכנים בכך שהם מטשטשים את היכולת שלהם להבחין בנקודות של חוסר התאמה או בדגלים אדומים שאותם הם מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח (אחרי הכל, מי רוצה לקלקל לעצמו את ה"היי"). אולם אלא יתגלו כשאבק הדופמין ישקע.
הסיבה השניה, הלא מודעת, קשורה למושא האהבה שלנו. אחד הדברים שפרויד הביא לעולם היא ההבנה שאנו אפילו לא אדונים בביתנו שלנו, כלומר למרות האמונה שלנו שאנו בוחרים מתוך מודעות מלאה בהווה, אנו נשלטים באופן לא-מודע על-ידי מערכות יחסים מהעבר – במיוחד עם הדמויות שטיפלו בנו כשהיינו תינוקות, בתקופה שעוד לא היו לנו מחשבות קוהרנטיות ואוצר מילים כלשהו. קשרים מוקדמים אלו נצרבו בתודעתנו והפכו למעין תבנית נלמדת של קשר, או מפת יחסים עתידית אם תירצו, שאיתה אנו יוצאים אל העולם בגיל מבוגר יותר לחפש בן זוג. זוהי מקורה של ה"כימיה" או התחושה שאנו "מכירים" את האדם מולנו למרות שזה עתה נפגשנו, המובילה אותנו לזרועותיו. כאשר מערכות היחסים הראשוניות שלנו עם הדמויות שטיפלו בנו היו בעייתיות, או שהיו בהן מרכיבים קשים ולא פתורים, אנו יכולים להמשך דווקא לאדם שיעשה לנו רע, או שפשוט לא יוכל לענות על הצרכים הריגשיים שלנו כפי שקרה בעבר. אנו לא עושים זאת מכיוון שאנו נהנים לסבול, אלא בגלל אותה התנהגות לא מודעת שפרויד כינה אותה "החזרה הכפייתית" – אנו רוצים לחזור ולתקן בהווה את מערכות היחסים הקלוקלות מהעבר, עם אדם שהפרופיל שלו מזכיר את אותן מערכות יחסים. זוהי בעצם הסיבה שאנו נמשכים לאותו "טיפוס" פעם אחר פעם באופן כפייתי, גם אם זה פוגע בנו.
אם הבחירה בבן זוג מושפעת מכל כך הרבה רעשי רקע תרבותיים, חברתיים ואישיים, כיצד ניתן לכוון את בחירתנו באופן מדויק יותר עבורנו? לב טולסטוי פותח את רומן המופת אנה קארנינה במשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרך שלה". אהבה אמיתית היא היכולת שלי לראות ולהכיר מקרוב את חולשותיו, מגרעותיו, פחדיו ותשוקותיו היחודיים של האחר, לקבל אותם, ולהתמסר אליו על אף חולשות אלה. אבל כדי שאהיה מסוגל לעשות זאת עלי להכיר ולקבל קודם כל את חולשותיי ומגרעותיי, ולהסכים לחלוק אותם אט אט עם האדם שזה אתה הכרתי. אותנטיות כזו הפכה למצרך נדיר בתרבות הצריכה שאנו חיים בה. בעולם של מותגים הפך האדם למותג בפני עצמו, המשווק על ידי אפליקציות הכרויות למיניהן, הדוחפות אותו להציג עצמו כמעין סחורה על המדף. האותנטיות נדחקת הצידה על ידי כוחות השוק הקפיטליסטי, שמסחרו את תהליך ההכרות אונליין. מבלי שנהיה מודעים לכך, בדומה לבחירת סמארטפון, אנו רוצים לקבל את האדם המושלם שיספק את כל הצרכים שלנו מבלי שנצטרך לעשות מאמץ רב מצידנו, ואנו פוזלים לראות אם יש מישהו אחר, אולי קצת יותר משודרג, מעבר לפינה.
אז מהי אותה אותנטיות שבעזרתה נוכל למשוך אלינו את האדם המתאים לנו? מגיעים אליי לקליניקה פונים רבים שנאבקים עם הרצון להיות מישהו אחר, מישהו שיהיה יותר דומה למודל גברי או נשי הנקבע על פי הטעם הכללי שהשוק מכתיב. בבסיס הרצון להיות מישהו אחר, או להסתיר חלקים של עצמי, מסתתר דימוי עצמי נמוך, שבעיני הוא הגורם העיקרי לקשיים ביצירת זוגיות טובה. דימוי עצמי נמוך קשור לבושה על מי שאני ועל מי שאני לא, אותה חוויה בסיסית שאני לא מספיק כפי שאני, ובגלל זה אני לא ראוי לאהבה ולקשר.
כאשר אנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, עם כל נקודות התורפה והשבירות שלנו, כאשר אנו מסירים מעצמנו את הלחץ להיות מישהו אחר, ומכירים בנקודות שבהן אנו זקוקים לטיפוח ועידוד כדי להתפתח, אנו מגלים חוויה פנימית חדשה ומרעננת של שלווה, קבלה ואותנטיות, הסוללים את הדרך לדימוי עצמי בריא יותר.
אותנטיות היא הדבק שמחבר בין בני זוג והיא המנוע מאחורי חברות ומסירות המחזיקים לאורך זמן. קשה לנו להיות בקשר טוב עם אחרים, אם אנחנו לא בקשר טוב עם עצמנו, לכן אם אני יכול לסכם במשפט אחד את המסר של הטור הזה הוא: אל תפחדו להיות עצמכם על כל המשתמע מכך. לאחר מכן צאו אל העולם וחפשו זוגיות ולאו דוקא בן זוג. למה אני מתכוון? זוהי דרך חשיבה אלטרנטיבית שבה במקום לחפש בן זוג על-סמך רשימה של קריטריונים ידועים ומוכתבים מראש, תעצרו לרגע ותשאלו את עצמכם איזו מערכת יחסים אתם רוצים? מה יהיו המאפיינים של הקשר האידיאלי שלכם – שלווה? חום? פתיחות? מגע? מה מידת הקירבה והמרחק שאתם רוצים לעצמכם? מה המטרות שלכם בחיים והאם הם תואמות את המטרות של בן זוגכם? מהם הערכים שעליהם תתבסס מערכת היחסים? (בטחון או אולי הרפתקנות? נהנתנות או אולי חסכנות? קפדנות או אולי זרימה?). לאחר שתהיה לכם תמונה של מערכת היחסים האידיאלית בעבורכם, צאו וחפשו בן זוג התואם את התמונה הזו, תוסיפו קורטוב של תשוקה, ואולי תמצאו כי המתכון הזה מדויק לכם קצת יותר.
