מהרגע הראשון שאפרת (כל השמות בכתבה בדויים) נכנסה אליי לקליניקה, היה לי ברור במה העניין, הפנים שלה אמרו הכל. אי אפשר לטעות בסערת הרגשות שעל פניו של אדם שזה עתה חווה פרידה קשה מבן זוג. הפצע הפסיכולוגי הנפער בנפשו של אדם שזה עתה נפרדו ממנו, שנדחה על ידי אחר, אינו משתווה כמעט לשום פצע ריגשי אחר.
"אני מרגישה כמו..." היא היססה לרגע "שמישהו נתן לי אגרוף חזק בבטן, כמו שמישהו תקע לי סכין בלב. יצאנו כמעט שנה והייתי בטוחה שזה זה, עד שיום בהיר אחד הוא אמר לי שהוא מעוניין לסיים את הקשר ולהמשיך הלאה." אפרת הפסיקה לרגע את שטף המילים, אך הדמעות המשיכו גם בלעדיהם. לא היה טעם שאפצח במונולוג אופטימי בו אומר לה שהחיים נמשכים, ושהיא תמצא מישהו טוב יותר, כפי שהורים לעיתים עושים כדי להקל על סבלם של ילדיהם. יש משהו בחווית הדחייה שהוא חזק מכל היגיון בריא או שיקול דעת. הדבר היחידי שהייתי יכול לעשות באותו רגע, זה להציע לה את נוכחותי לכאב שגלש מתוכה ללא הפסק, עד שגם לי התהווה גוש בגרון שמנע ממני לדבר. וכך ישבנו בשקט כמה דקות עד שאפרת התאוששה.
"אני מאשימה את עצמי שלא הייתי מספיק רגישה אליו, אולי הייתי צריכה לתת יותר מעצמי... אני לפעמים עקשנית ולא מוותרת. היו לנו כל מיני ויכוחים על דברים קטנים ולא משמעותיים שאחריהם לא ממש הבנתי למה בכלל נכנסנו לריב הזה. היום, כשאני נזכרת בריבים האלה, אני מאשימה את עצמי שלא התנהגתי אחרת."
"את לוקחת על עצמך המון אחריות ואת עושה את זה עם המון ביקורת עצמית. מה הסיכוי שתיהיי פה קצת פחות עקשנית, שתוותרי לעצמך?"
"איך אפשר? אני כל הזמן מנתחת בראש שלי מה אמרתי או עשיתי ואיך הייתי יכולה אחרת."
"כשאת עושה את זה, את רק מעמיקה את הכאב הקיים בלאו הכי של הפרידה, וחובטת בהערכה העצמית שלך שכרגע הכי זקוקה ליד חמה ומלטפת."
אפרת לא לבד. לכולנו יש נטיה לקחת אכזבה רומנטית באופן אישי ולהסיק שבן הזוג שלנו נפרד מאיתנו רק בגלל החסרונות האישיים שלנו. כשמישהו נפרד מאיתנו, אנו מוצאים את עצמנו לא פעם עורכים בראשנו רשימות של כל מה שלדעתנו לא בסדר אצלנו. האם קרה שהאשמתם את עצמכם על זה שלא הייתם אטרקטיביים מספיק? חכמים מספיק? יפים מספיק? האם אמרתם לעצמכם ברגע של ייאוש "זה תמיד קורה לי", או "אני כבר לא אמצא אף אחד כמוהו או כמוה?".
"תגידי אפרת, יש איזה פרי מסוים שאת ממש לא אוהבת?"
"ברור! מנגו, אני שונאת את הסיבים שזה משאיר לך בשיניים."
"וזה אומר משהו על הטעם האישי שלך או על המנגו?"
"אני מניחה שעליי, כל החברות שלי דווקא אוהבות מנגו."
"ויש גם הרבה גברים אחרים שיאהבו אותך."
כשחושבים על זה, המשפט השחוק "זה לא אתה, זה אני" שנאמר בד"כ בלשון סגי נהור הוא בעצם נכון מאד. אנשים עוזבים מערכות יחסים רומנטיות מסיבות שונות, כשלרובן אין שום קשר עם חסרונות האדם שמולם, או טעות קריטית כזו או אחרת שעשו. לרוב אנשים עוזבים מערכות יחסים עקב חוסר כימיה בסיסית, או שאנחנו לא עונים על הצרכים הספציפיים שבן זוגנו מחפש באותו הרגע. לפעמים אנחנו לא הטיפוס של מי שעומד מולנו מכל מיני סיבות, לפעמים האקס נכנס שוב לתמונה, לפעמים העיתוי אינו מתאים לזוגיות בשביל האחר, ולפעמים סגנונות החיים של בני הזוג רחוקים מידי זה מזה.
לעיתים, הבעיות טמונות יותר עמוק בעברו של האדם שיושב מולי. מחקרים מראים כי היכולת של אשה לצור קשר אינטימי בריא עם גבר קשורה קשר הדוק עם טיב מערכת היחסים שהייתה לה עם אביה, ונכון הדבר גם לגבי גברים עם אימם. כך שאם אתם מוצאים את עצמכם נמשכים לאדם שאינו מתמסר אליכם או אינו מאפשר לכם להתקרב אליו, או שהערך העצמי שלו נמוך באופן כזה שאם אתם אוהבים אותו, הוא או היא מתחילים להיות מודאגים שמשהו דפוק אצלכם, הדבר מצריך בדיקה מעמיקה יותר של הזרמים הלא מודעים המנתבים את דרכם אל בני המין השני.
אך לפני שמתחילים לעבד לעומקם של דברים, יש צורך בעזרה ראשונה רגשית לטראומה הנגרמת מפרידה טרייה מבן זוג. אחת הדרכים להחזיר את האמון בעצמנו ולבנות מחדש את הערכתנו העצמית, היא לנסח תרופה רגשית באופן הבא: רשמו חמש תכונות שאתם מעריכים בעצמכם וגאים בהן. אני קורא לזה תכונות המבריקות שלכם, האקס-פקטור שלכם אם תרצו. תכונות שעושות אתכם מדהימים בעיניכם. לכל אחד יש כאלה גם אם בהתחלה זה לא נראה לכם טבעי, איכשהו התרגלנו לקבל ביקורת באופן טבעי יותר מחיזוקים. רישמו בקצרה למה התכונה הספציפית חשובה לכם, איך היא משפיעה על חייכם וכיצד היא מחזקת את הערך העצמי שלכם. בכל פעם שאתם שוקעים לתוך אשמה ורחמים עצמיים הוציאו את פיסת הנייר מהכיס שלכם וקראו אותה לעצמכם.
"טוב, זה קצת מביך...זה נשמע כמו איזה פרופיל באתר הכרויות." אפרת צוחקת במבוכה.
"אל תראה אותי ככה, למרות שאני מאד עצובה כרגע, אני בחורה מצחיקה לאללה. בן לא צחק כל כך מהשטויות שלי אז נראה לי שלפחות מהבחינה הזאת רווח לי קצת. אני גם מאד רגישה ואיכפתית. אני משקיענית ואפשר לסמוך עליי. אני מתה על ילדים ואני אהיה אחלה אמא, אם אני בכלל אהיה בקצב הזה..."
"את תיהיי. תסתכלי על הזוגיות האחרונה כעוד שלב בדרך לזוגיות הנכונה בשבילך, כזו שתגרום לך להוציא מעצמך את המיטב. שאלת את עצמך פעם איזה אדם את רוצה להיות ליד בן הזוג שלך? ואיזה אדם יכול להפוך אותך לכזו? הרי אנשים שונים מוציאים מאיתנו דברים שונים. סיפרת לי למשל שהיית מאד עקשנית ליד בן, זה משהו שתמיד נוכח אצלך, ללא קשר לאדם שאת איתו?"
"משהו בבן עשה אותי עצבנית יותר. אני אמנם עקשנית אבל היו כאלה שאיתם העוקץ היה קהה יותר, פחות בולט."
"ומה לגבי ההומור המבריק שלך? סיפרת לי שבן לא ממש צחק מהשטויות שלך?"
"האמת שנכון. זה תמיד הפריע לי קצת שאין לו חוש הומור מפותח, הוא היה די יבש."
"אבל זה דבר כל כך גדול אצלך! זה היה בראש הרשימה שהקראת ממנה לפני רגע!"
"אני יודעת, אבל אף פעם לא ממש חשבתי על זה כשהתאהבתי בבן. פשוט התאהבתי וזהו."
"אז אולי מה שחסר לך זה לא בן כאדם, אלא ההתאהבות בו ומה שזה גרם לך להרגיש?"
כשנגמרת אהבה רומנטית אנחנו הרבה פעמים מתבלבלים בין געגועים לאהבה עצמה, שגרמה לנו להרגיש שייכות ולנצח את ה"לבד" שלנו, לבין הגעגועים לאדם שבזכותו היא ניצתה. אם אנחנו מוכנים לשאת את הלבד שלנו ולהניח לחלומות הורודים שדימיינו איתו, הדרך לריפוי נפתחת, ואיתה גם האפשרות של אהבה חדשה עם מישהו מתאים לנו יותר, מישהו שבמחיצתו נפתחות בנו איכויות שגורמות לנו לאהוב את מי שאנחנו."
"את מכירה את המשל על הצפרדע שקופצת כשמניחים אותה על מחבט רותחת או מתה לאיטה כאשר מניחים אותה בסיר ומחממים את המים בהדרגה?"
"כן. מהבחינה הזאת אומנם נכוותי, אבל לפחות לא מתתי בתוך מערכת היחסים."
"נכון, בן עשה לך אם כך טובה גדולה."
"לי הספיקו צפרדעים, אני צריכה נסיך!" היא צחקה ויצאה מהחדר.