הילה (שם בדוי), בת 34, נכנסה לקליניקה והתיישבה על הכורסא מולי. מאז שהיא זוכרת את עצמה, העיסוק באהבה היה נושא מרכזי אצלה ויחד עם זאת כל כך לא מושג. זה שנים שהיא כמהה לקשר מספק עם בן זוג אך תמיד זה חומק ממנה איכשהו. היא מספרת על דפוס של משיכה – דחייה שחוזר על עצמו כל פעם מחדש כמו תקליט שבור – היא מוצאת בחור, מתאהבת, ולאחר זמן קצר מוצאת פגמים "בלתי נסבלים" בו או בקשר, מרגישה מאוכזבת, לא מספיק שלמה עם עצמה ומתרחקת. לעיתים, בן הזוג נראה שוב אטרקטיבי ממרחק והיא נמשכת אליו מחדש, מספרת לעצמה שתוכל לחיות עם ה"פגמים" שלו אך שוב מתאכזבת. כך היא נעה בין קירבה לריחוק, בין עליות וירידות, עד לסופה של מערכת היחסים הדרמטית. הקשרים היחידים בהן הצליחה להישאר לאורך זמן היו באלה שבן הזוג לא היה לגמרי זמין, מרוחק ריגשית או גאוגרפית. עובדה זו עזרה לה לשמור על עוצמת הרגשות והגעגועים שמאפיינים התאהבות ואידיאליזציה, ומנעה ממנה להכיר ולחיות עם בן זוגה כפי שהוא.
במהלך הפגישות הבאות, הילה המשיכה לדבר על התחושה איתה גדלה. התחושה שהיא לא מספיק מוערכת ואהובה בזכות טבעה האמיתי. שלא ראו אותה כפי שהיתה רוצה להראות. תחושת הניתוק והאובדן היא זו שמזינה את המלנכוליה שאופפת רומנטיקנים רבים. ומתוך תחושה זו הם מחפשים בזוגיות קשר עמוק וטוטאלי עם מישהו שירד איתם למעמקי הנפש, יראה ויבין את מי שהם באמת. מישהו שימלא את החסר, ושיענה על כל הצרכים הרגשיים שלהם. כדי לפצות על תחושת הריק והחוסר, וכדי להתבלט ולבנות תחושת ערך עצמי, רומנטיקנים רבים מפתחים עם השנים דימוי עצמי של אדם שונה ומיוחד. מיוחדות זו באה לידי ביטוי ביצירתיות, משיכה לאומנות וליופי, רגישות גבוהה ועומק. הם עסוקים בחיפוש אחר משמעות ומעידים על עצמם כמי שחווים את החיים בעוצמה ובעומק שאחרים אינם מסוגלים לחוות. גם בן הזוג הופך להיות חלק מהדימוי העצמי האידיאלי, ומכאן עולה הקושי להתמודד עם פגמים, מציאות חלקית ותחושות של חוסר שלמות. בן או בת הזוג נדרשים לעמוד בסטנדרטים שאיש לא יכול לעמוד בהם, סטנדרטים של אהבת אם: טוטאליים, סימביוטים ושעונים על הצרכים באופן מלא ומדויק.
עם הזמן הילה הבינה שאנשים אחרים, מקומות אחרים ודברים אחרים לעולם לא יספקו אותה באופן מלא ולאורך זמן, והיא הסכימה לבחון את מקומה של הכמיהה המרה מתוקה בחייה. רק שאז, עם ההסכמה הזו, החלו הדמעות לזלוג, ואיתן נשטפו החוצה כל אותן רגשות ותחושות פנימיות כואבות שהיו עצורות בתוכה במשך שנים. הילה החלה לקלף באומץ שכבה אחר שכבה מהדימוי העצמי האידילי שנשמט אל הרצפה כמו נשל של נחש. אבל הדימוי האידיאלי לא ויתר כל כך בקלות – החלומות שלה החלו להיות חדים ומבשרי רעות, חלקים לא מחמיאים בעצמה נראו פתאום בלתי נסבלים, ההווה נראה פתאום לא מספק יותר מאי פעם, והיא גילתה עד כמה היא בעצם מפחדת מאינטימיות אמיתית – מלחשוף חלקים הרבה יותר אמיתיים וקצת פחות רומנטיים, לעיניו של אחר.
"אני מרגישה שאני צוללת למעמקי היאוש" היא אמרה בכאב.
"ייאוש הוא הרבה פעמים נקודת מפנה לשינוי. השיעורים החשובים ביותר שלנו באים דווקא מהרגעים הכי חשוכים."
"אבל מה לעשות עכשיו?"
"להרפות ולא לעשות דבר. סבלנות. הרגשות האלה יפנו את מקומם לאיכויות שקיימות כבר בתוכך"
המסע להכרת העצמי כרוך בכאב, כאילו אנחנו עוברים דרך חור שחור בנפש. המסע יכול להעלות רגשות עזים כמו ריקנות, ייאוש, כאוס וחרדה. אך יחד עם זאת, הוא מאפשר לחלקים אחרים, ולאיכויות חדשות באישיותנו, לבוא לידי ביטוי עם הזמן. ככל שהילה התקדמה בתהליך הטיפולי, היא בחנה את הרעיונות שלה בנוגע לאהבה, אינטימיות ומחויבות. היא בדקה את הרצונות והצרכים שלה במערכת יחסים ואת השורה התחתונה – מה היא יכולה לצפות מזוגיות ומה היא לא יכולה. היא התנסתה בתירגולים שונים – להיות נוכחת יותר ברגע הזה ולקבל אותו, להתבונן מתי המחשבות שלה לוקחות אותה לעבר או זורקות אותה לעתיד, ולהתבונן כיצד ערכה העצמי צמוד לעולמה הריגשי שמשתנה כמו קליידוסקופ. היא עבדה על איזון ריגשי, ועל איך לא להזדהות באופן אוטומטי עם עולמה הריגשי, ועם החלק הכמהה באישיותה.
המשכנו לנסות יחד להסתכל על בן זוג פוטנציאלי כחבר בשר ודם, שותף אמיתי לחיים, ולא כיצירת אומנות של הדמיון המפותח שלה, שמזינה את רגש הכמיהה. הילה החלה לצאת לדייטים בגישה שונה. היא הייתה יותר מגובשת, מאוזנת ועם פרספקטיבה רחבה יותר. היא אמרה בחצי חיוך שהיא מנסה ליישם בדייטים את המשפט: "there is more to love, then falling in love". היא פיתחה יותר סבלנות והיתה קשובה לאיכויות האמיתיות של הלב שלה. אותו לב שחיבר אותה לטבע האמיתי שלה, שאינו תלוי בשום גורם מבחוץ.
כשנפרדנו, עודדתי את הילה לחפש גבר יותר יציב ריגשית מהגברים שבדרך כלל הסתבר שבחרה, שהיו גברים של "הרנסאנס" - אומנותיים, מיוחדים והרבה פעמים מרוכזים מידי בעצמם. אלא גבר חזק ריגשית, שיוכל להוות עוגן בעבורה ולתת לה את מה שהיא צריכה. גבר שיוכל להכיל את התנודות הרגשיות שלה ולקבל אותה גם כשהיא לא שבעת רצון ונסוגה אל תוך עולמה הפנימי. הסכמנו שהציור הוא מקום נפלא בעבורה, מקום בו ניתן לתעל את עולם הפנטזייה אל כן הציור במקום להשליכו על בן זוגה...
