כשאנו חושבים ומדברים על אהבה, אנו לרוב מחפשים להתאהב — ואז פשוט לתת לטבע האנושי לעשות את מרבית העבודה בשבילנו. זאת משום שהתאהבות, כמו גם היקשרות לאחר, הן חוויות טבעיות, ראשוניות, שאינן בשליטתנו, וזהו גם חלק מסוד קסמן. כוחות רגשיים פנימיים, חזקים ועלומים, מנווטים את הבחירות הזוגיות שלנו ועושים עבורנו את העבודה. לעומת זאת, שאלת האהבה במערכות זוגיות, עולה לרוב רק בשוך ההתאהבות, כשבני הזוג נדרשים להיכנס לתוך הָסֵדֵר הזוגי והמשפחתי. לא בכדי השנים הראשונות — בוודאי כשהזוגיות מתרחבת והופכת למשפחה עם בוא הילד הראשון — הן המאתגרות והמועדות ביותר לפרידות, כפי שמעידה סטטיסטיקת הגירושים. אהבה אינה המשכה של ההתאהבות; היא שונה ממנה מהותית, ובניגוד לה — אינה מתרחשת באופן טבעי. אהבה היא מיומנות, עיקרון, דרך — שאותה אנו נדרשים ללמוד ולתרגל יום־יום. לכן אהבה, בניגוד להתאהבות, אינה מצומצמת רק למישור הרומנטי. היא חוויה שנוכחת בשלושת הדיאלוגים העיקריים של חיינו: התוך־נפשי, הבין־אישי והטרנסצנדנטי.
מהותה של ההתאהבות היא אקסטזה של התאחדות או התמזגות, בעוד שמהותה של האהבה היא עבודה קשה של התרחבות והתמסרות. במישור התוך־נפשי, עיקרה של אהבה עצמית הוא הרחבה עצמית, באמצעות קבלה של אזורים נפשיים דחויים ומודרים, מתוך מטרה להגיע לחוויית עצמי כוללת ורחבה יותר. אנו מגיעים לטיפול עם עצמי מצומצם, המבקש להיפטר או לברוח מחלקים דחויים בנפש, אך מגלים שרווחה נפשית מקורה דווקא בהיכרות אינטימית עם חלקים מביישים בנו, ובאינטגרציה שלהם בתפיסת העצמי שלנו. כך למשל, אישה שמרבה לעשות “אביוז לאמפתיה” ולשאת על עצמה את אשמתם של אחרים. חשוב לה להיות תמיד “בסדר”, להימנע מכעס כלפיה, ולכן היא מרבה להבין ולרצות — רק כדי להימנע מעימות. חלק תוקפני שבה מודחק, והיא משלמת על כך בחוסר אותנטיות, שמוביל להיעדר אינטימיות. שהרי אין אינטימיות ללא אמת.
אחת האמרות החביבות עליי בטיפול היא: “The only way out is through”.
הדרך להשתחרר מאחיזתו מעוררת האימה של היבט דחוי או אמביוולנטי בנפש היא לעבור דרכו. כלומר, ככל שתאפשר לעצמה להרגיש יותר “לא בסדר” ביחסיה עם אחרים, כך תפחת האימה שמעורר בה החלק התוקפני. הכללת החלק התוקפני שבה — היכולת לומר “לא”, להביע כעס ולהיות נאמנה לעצמה גם במחיר של לאכזב אחרים — תגרור בהכרח תחושה של פגיעה באחרים ותעורר אשמה צורבת. הרחבת היכולת לשאת אשמה זו, מבלי למהר ולֵרַצות את האחר, תאפשר לה לעשות אינטגרציה עם החלק התוקפני שבה. כשזה נוגע לעבודה נפשית, אנו נאלצים לא פעם לבחור בין שתי חלופות קשות: בדוגמה הנוכחית — אשמה ללא תיקון מיידי, או ריצוי שמוליד טינה. לרוב, עדיף לבחור באשמה על פני טינה.
אם כך, אהבה היא עיקרון מכליל, בניגוד לשנאה שהיא עיקרון מצמצם. כשאנו שונאים, אנו מצמצמים מבלי משים. אנטישמיות, לדוגמה, היא צמצום היהודי לכדי מאפיינים מסוימים והתמקדות אובססיבית בהם, בעוד שאהבת הזולת היא הרחבת טווח הידיעה וההיכרות עמו. במישור הבין־אישי, אהבה מחייבת הרחבת נקודת המבט ופינוי מקום לעולמו של האחר. זוהי מיומנות ובחירה מודעת — לא רגש ספונטני. לא בכדי מערכות יחסים זוגיות הן כר פורה לקשיים בתחום האהבה, הנובעים מחוסר מיומנות ומהיעדר מודל עבודה פנימי שנעדר בבתים שבהם גדלנו. קחו לדוגמה סיטואציה שבה זוג יושב על הספה בסלון בסוף יום. האישה עסוקה בנייד, בעוד הגבר צופה בכתבה בטלוויזיה שמעניינת אותו. הוא פונה אל האישה ומנסה לשתף אותה בחוויית הצפייה שלו ובמחשבותיו, אך היא ממשיכה להיות עסוקה בנייד. הוא מנסה בשנית; היא בקושי מרימה את ראשה מהנייד ואומרת באגביות שפוליטיקה לא מעניינת אותה. הגבר נעלב וחוזר לטלוויזיה. אין צורך לאהוב את אותם הדברים שבן־זוגנו אוהב, אך יש צורך לפנות מקום לחווייתו של האחר. סקרנות, קשב, והבנה למה משמח, מכעיס או מעציב את בן־זוגנו — הם ביטויי אהבה.
בסיטואציה אחרת, זוג נקלע לוויכוח סוער, שבמהלכו עולים רגשות קשים אחד כלפי השני עקב צרכים לא מסופקים. במצבי קונפליקט, אהבה אינה פירושה ביטול כעס או אכזבה, אלא החזקת תמונה רחבה: לזכור גם את הרגעים שבהם האחר היה שם עבורנו ואת צדדיו המחמיאים. כך נשמרת אנושיותו השלמה. בסיטואציה נוספת, זוג מתקשה לפתח אינטימיות מכיוון שהוא נזהר מאוד מלפגוע אחד בשני. כאשר אנו מצמצמים את עצמנו מול בן־זוגנו, על־ידי כך שאנו נמנעים מלהביא את האמת שלנו, אנו בהכרח פוגעים באהבה, כיוון שאנו מונעים מאינטימיות לצמוח. לכן נרקיסיזם, שמהותו היא האדרה עצמית תוך כדי הסתרה של חלקים מביישים, חולשות ופגיעוּיות, הוא למעשה התקפה על האהבה. אמת היא דרך המלך לאינטימיות, גם אם היא מכאיבה לאחר או מאכזבת אותו. עלינו ללמוד להרחיב את ידיעת האחר לגבינו, כל עוד אנו עושים זאת באופן מכבד. אולם במקום שיתוף באמת שלנו, אנו עלולים לבלות זמן בנסיעה משותפת ברכב ולשתוק, במקום להביע אמת כואבת, פגיעה שחווינו או שיתוף בחוויה מביכה. כך, בעוד שאנו יושבים כמה סנטימטרים מבן־זוגנו, אנו מרגישים שתהום מפרידה בינינו.
במישור הרוחני, אמונה בכוח עליון — לא במובן הדתי בהכרח — היא ביטוי של התרחבות העצמי שלנו. המוכנות לקבל חסד שמימי היא ביטוי של אהבה כלפי עצמנו ברגעים של קושי לשאת קטסטרופה, כאב ואימה, הבלתי נפרדים מחיינו האנושיים. לדוגמה, אדם שסובל מנטייה לקטסטרופיזציה ומאמץ את התרחיש הגרוע ביותר בכל מצב, יכול להפיק תועלת מהאמונה שלא כל מצב מסתיים בצורה הגרועה ביותר, ושאפשר להירגע בנוכחות סמכות עליונה מיטיבה. האמונה היא מפגש בלתי אמצעי עם החוויה של להיות אדם במציאות בלתי אפשרית, וההתרחבות של האישיות למציאות הזו היא בעצם הגדרתה של אהבה.
בקליניקה אני פוגש שוב ושוב אנשים שמבקשים “להרגיש אהבה”, אך מתקשים לשאת את המחיר הנפשי שהיא דורשת. לא משום שהם אינם רוצים בקרבה, אלא משום שאהבה מחייבת התרחבות: להרחיב את תפיסת העצמי, להכיל חלקים דחויים, לפנות מקום לעולמו של האחר, ולהסכים לראות מציאות מורכבת ולא מצומצמת. אולם עבור רבים, הצמצום מרגיש בטוח יותר — להישאר בתוך דפוסים מוכרים, בתוך תפקידים ישנים ובתוך זהות מצומצמת אך יציבה. אהבה, לעומת זאת, מערערת את גבולות העצמי, מרחיבה תודעה, ומזמינה אותנו להיות יותר ממה שהתרגלנו להיות. אולי משום כך היא נחווית לעיתים כמסוכנת. אך דווקא ההסכמה להתרחב — אל עצמנו, אל האחר ואל החיים כפי שהם — היא לבה של האהבה.
