למרות שכמעט הכול כבר נכתב על הדינמיקה של ורד ובן בסדרה "מקום שמח", בטור זה אני רוצה לשפוך אור על נקודה פחות מדוברת. בעוד שהצופים מזדהים עם סיבלה של נעה, למראה התנהגותו של בן, הסידרה לא עוסקת בעצם הבחירה של ורד באדם כמו בן, עימו היא מרגישה "מתה-חיה" לדבריה. על פניו, הבחירות הזוגיות שלנו, בדומה למה שרואים בסדרה, הן סימן לכך שאנו די גרועים בבחירת בן-זוג. אולם במבט מעמיק יותר, הבחירות המזופתות שלנו הן לא סימן שאנו כושלים בבחירה, אדרבא, שאנו בוחרים יותר מידי טוב. אצל חלקנו, ואולי גם אצל ורד, הבחירה בבן-זוג מגינה עלינו מפני אהבה, על אף האומללות הרבה שהיא מביאה איתה. לרוב בחיים אין לנו אפשרות לבחור את סוג האומללות שתהיה מנת חלקנו, אבל אם אנחנו כבר בוחרים באומללות זוגית, לפחות שלא נוליך את עצמנו שולל, בכך שנאשים את בן-זוגנו שהוא כולא, מגביל או ממית אותנו. המוות הרגשי של ורד, כמו של רבים, היה שם עוד לפני, בוודאי כשגדלים עם אמא כמו שלה, והוא מוליך אותנו היישר לבן-זוג שמשמר אותו.
ורד, כמו גברים ונשים רבים שפגשתי בקליניקה, מסתובבים בעולם בתחושה שמשהו השתבש אצלם בתחום האהבה, בין אם הם כבר בתוך קשר זוגי, או בחיפוש אחר ה'אחד'. בדומה לורד רבים מאיתנו גדלו בבתים שדפוסי האהבה בהם היו טראומטיים, הם חוו הזנחה רגשית בילדות, העדר תיקוף רגשי, או הורה שנע בין הענקת אהבה למשיכתה לסירוגין: יום אחד אתה בסדר ויום אחד לא, יום אחד אתה אהוב ויום אחר מותקף (כפי שקורה לורד). כשילד מקבל מסרים סותרים, רגשותיו וצרכיו מותקפים, הוא לומד לא לסמוך על עצמו, ועל מה שהוא חווה ומרגיש בסיטואציה מסוימת. הדוגמה הקלאסית היא של ילד בוכה הזוכה לתגובה "אין לך על מה לבכות, תפסיק תכף ומיד". לימים, כשאנו לא סומכים על הרגשות שלנו אנחנו נוטשים את עצמנו, ומחפשים אהבה ואישורים מסביבתנו למה שאנו מרגישים ורוצים. מכאן קצרה הדרך לתחושת ערך עצמי נמוך, התקפה וגינוי עצמיים, ולפיתוח התמכרויות, בין היתר לאהבה רומנטית גדולה מהחיים ולמין. הקושי לתת לרגשותינו ולחוויותינו תוקף, חוסר ראוּיות, אביוז של אמפטיה וריצוי הם תמצית הטראומה.
המחשבה שאנו מעוניינים באהבה אמיתית, עמוקה ועוצמתית, כזו שורד חווה עם יותם, היא רק חצי מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו. החצי השני הוא שאנשים שחוו טראומה מבועתים מאהבה אמיתית, וכפי שהם רודפים אחריה, הם גם עסוקים בבריחה ממנה, מבלי שכמובן יודו בכך. בחירה בבן-זוג, כמו בן, המציג באישיותו מרכיבים המקשים עלינו לממש את האהבה שאנו חולמים עליה, היא דרך אחת לברוח ממנה. אנו בורחים ממנה מכיוון שהיא שונה וזרה מכל מה שהורגלנו, ועמוק בפנים אנו לא מרגישים שאנו ראויים לה. בבואנו לבחור בן-זוג, אנו מוצאים סיבות רבות מדוע אהבה עמוקה לא באמת אפשרית עבורנו. כשאהבה שרפה אותנו בעבר, כשמגיע מישהו המרעיף עלינו אהבה שלה חיכינו כל חיינו, אנו בעיקר מתמלאים אימה. כשם שאדם, הנחלץ מסיטואציה שבה הורעב, ירגיש מוצף וייבהל משולחן עמוס מטעמים, לצד הכמיהה להיות שבע. אדם שגדל עם אהבה מעוותת, על תנאי או דלה, אינו מסוגל לשאת את האהבה שניקרת בדרכו, והוא יבחר באהבה דלת קלוריות.
הסיבה העיקרית שאנו מוותרים על אהבה אמיתית, אם זה על-ידי בחירה בבן-זוג עימו היא לעולם לא תתגשם, או בריחה ממנה וגירוש שלה מחיינו, היא שהיא פותחת אותנו לכאב עמוק. כשאנו שמים את ליבנו בכפו של אחר, אנו תלויים בו וחשופים לפגיעה חוזרת ונשנית, וברגע שאנו מתחילים לאהוב, אנו מזמנים לעצמנו כאב נפשי על גווניו השונים – עצבות, אשמה, אכזבה, חרטה ובושה. אנו כמהים להיות אהובים, אך מפחדים מכך בעת ובעונה אחת, כיוון שאהבה שמה אותנו במקום מאד פגיע. ומתוך הפחד מהכאב, מהאכזבות ומהציפיות הלא ממומשות, אנו בוחרים בבן זוג שבהתנהגותו מסייע לנו לפתוח את הלב רק מעט, להישאר במגננה, גם כשהמחיר הוא לוותר על עומק, קירבה אמיתית והזדמנות לאהבה משמעותית.
אולי כדאי שנודה בפני עצמנו עד כמה אהבה, אינטימיות ועדינות מפחידות אותנו, כמעט עד לרמה שאנו לא מסוגלים להתמודד איתם. אם אתם לא מוצאים אהבה, או בוחרים בבן-זוג כמו בן מלכתחילה, אולי הנפש שלכם חכמה מכם, היא יודעת משהו על הקושי שלכם להתמודד עם אהבה לכשתפגשו אותה. אולי זו גם הסיבה שאחיה של ורד ויתר עליה, כשהוא בחר להזמין נערת ליווי לחדר המלון בליטא, כפי שהוא בחר לוותר על יחסים עם אימו. חוסר האהבה בחיינו אינו רק מקור לאומללות, אלא גם מקור לביטחון ויציבות, כי הוא מגן עלינו מפני פגיעוּת שאנו כנראה עוד לא מסוגלים להתמודד איתה. בעבור ורד, יותם הוא הפרי האסור מעץ הדעת, זה שאיימו עלינו שאם נטעם ממנו נאבד שליטה וניפגע. עץ הדעת פותח את עינינו לרווחה, אבל מה שאנו רואים ולומדים על אהבה לעיתים מפחיד אותנו יותר מכל איסור קדמון.
אני מניח שאם ראיתם את הסדרה וקראתם עד כאן, גיבשתם לעצמכם אחת משתי מסקנות חותכות. האחת, שורד, או אולי אתם במקרה דומה, צריכים להיות עם יותם. והשנייה היא שורד או אתם, צריכים להישאר עם בן. אולם כשזה נוגע לאהבה, וליחסים זוגיים, כדאי לנו לפתח חשיבה יותר דיאלקטית, סלחנית ופחות מיתית. המטפלת הזוגית אסתר פרל, זו שהתפרסמה בטעות כמי שמעודדת בגידות, מתייחסת לאהבה בפחות פאתוס. היא הייתה כנראה אומרת שורד לא בהכרח צריכה לעזוב את בן, אלא להבין את מקור הבחירה, ולהשלים עם האנושיות הפצועה הגלומה בה. זו למעשה הבחירה שהיא עשתה בפרק האחרון. בשביל אלה מכם שמאמינים שורד מתפשרת, אני מניח כאן את הסיפור "לפני החוק" של קפקא: אדם מגיע אל שער שמוביל אל החוק, מקום שבו, כך הוא מאמין, תמצא משמעות לחייו. שומר היושב בפתח אומר לו שהוא אינו יכול להיכנס כרגע, אבל גם לא מונע ממנו לנסות. האיש פוחד ומתיישב ליד השער. השנים עוברות, הוא מנסה לפייס את השומר ולבקש את רשותו, מנסה להבין מה עליו לעשות, אך מעולם לא חוצה את השער. ממש לפני מותו הוא שואל את השומר איך ייתכן שאיש אחר לא ביקש לעבור דרכו. השומר עונה לו שהכניסה הייתה מיועדת רק לו, ושעכשיו השער עומד להיסגר. האלגוריה הזו מדויקת להפליא לחוויה של פחד מאהבה: אנחנו יושבים מול השער הפתוח של חיים רגשיים עשירים, אבל מחכים להזמנה שלא תגיע. לא בגלל שהאחר מונע מאיתנו כניסה, אלא מפני שהלב שלנו לא מאמין שהוא יכול לעבור את הסף.
