התקופה שבה אנו חיים, מציפה את אחת השאלות המהותיות לנפש האדם - איך לעבוד עם ההרסנות האנושית, האלימות והתוקפנות הטבועה בנו, באופן שנוכל כולנו לשרוד כפרטים וכחברה? נראה לעיתים כי התוקפנות האנושית מאיימת לכלות מערכות יחסים זוגיות, משפחתיות, תרבותיות ומדיניות, ואפילו את הגוף עצמו, ממנו היא נובעת, כפי שקורה לרבים החולים במחלות הנגרמות על-ידי סטרס ורגשות מתפרצים כדוגמת זעם. ההתמודדות איתה מאתגרת, כיוון שהיא אינה רק נוגדת את יצר החיים, כפי שעל פניו מקובל לחשוב, אלא היא חלק ממנו, מפעמת בתוך כל תהליך יצירתי. היא מעוררת עונג, מייצרת חופש, היא סממן של חיוּת. מספיק להביט בילד שהורס במחי יד מגדל קוביות שזה עתה בנה בעמל רב, בשביל להבין עד כמה זה מספק להיות הרסני, אלים, ותוקפני. האלימות וההרסנות היא חלק מחיינו האנושיים והיא כאן כדי להישאר, אחרי הכל אנו יצירים של מפץ גדול ואלים, וכל דיבור על הטוב נראה שמושך אליו תמיד גם את האפשרות לרע. מוטל עלינו אם כך לשאול מה אנו יכולים לעשות איתה בשביל שלא תתפרץ ותכלה את חיינו.
אחת הדרכים בהם הנפש מתמודדת היא באמצעות פיצול – אנו מנסים לשווא לברוח, לכבוש ולהתכחש לרוע, ולדחפים ההרסניים בתוכנו. להציג את עצמנו כחלק מהטוב, היפה, הנשגב והמוסרי, בזמן שהאחר נחווה כתוקפני אלים והרסני. בשדה הפוליטי, ככל שאנו מקצינים ימינה או שמאלה, אנו ניטה למקם באופן לא מודע את ההרסנות, ולא פחות חשוב האשמה הנלווית אליה, באופנים מנוגדים, קרי מחוצה לנו או בתוכנו בהתאמה. בקצה הימני של המפה הפוליטית נוטים למקם את ההרסנות והאשמה אצל האחר, בדומה לנטייה הסדיסטית של האישיות. הם רואים עצמם כקורבנות תמימים של תוקפנות האחר. הנאצים כמקרה קיצון, ראו את עצמם כגזע עליון ואת היהודי כנחות, כהתגלמות הרוע, כשטני. בקצה השמאלי של המפה הפוליטית נוטים למקם את ההרסנות והאשמה בתוכם, בדומה לנטייה המזוכיסטית של האישיות. הם רואים את האחרים כקורבנות חסרי ישע של תוקפנותם. תנועת הווק (woke) האמריקאית לדוגמה, מזוהה כיום עם טיהור עצמי רדיקאלי שכולל תקינות פוליטית הולכת ומחמירה, ביטול הגדרות מגדריות, הצגת גברים לבנים כתוקפנים מעצם זהותם, והכנסת שינויים בשפה, בסמלים ובתרבות בכדי למנוע דיכוי ואפליה. אולם הטיהור והמירוק העצמיים מכל תוקפנות אנושית בתוכם, לא מסתיים כאן. בהתייחסותם לסכסוך הישראלי פלשתינאי, הם ממקמים את התוקפנות והאלימות אך ורק בצד הישראלי, אותו הם רואים כלבן, חזק וקולוניאליסטי, בעוד הפלשתינאים נתפסים כילידי המקום אשר נעקרו מאדמתם, כחסרי ישע, וכקורבנות שיש להגן עליהם מפני האלימות הישראלית. מה שנסתר מעיניהם, עקב הפיצול הבוטה בין תוקפנים לקורבנות זכים, היא האירוניה העצמית – הם הופכים אלימים יותר ויותר בניסיון להפוך את העולם למקום נקי מאלימות. אירועי השביעי לאוקטובר סותרים את תפיסת עולמם? לא נותר אלה להתכחש למציאות. יחיא סינוואר? לוחם חופש כדוגמת צ'ה גווארה. אורגיות רחוב שחוגגות את השביעי באוקטובר? מדובר בהנצחת המאבק של הטוב ברע. אולם למעשה תנועה שמסלפת את האמת, מתבססת על רגשות במקום על עובדות, מוסרנית, משתיקה ופוגעת בחופש להעליב ולהיעלב, צדקנית להחריד, ובטוחה שכל מי שלא נמנה עם חבריה הוא טיפש, לא מפותח דיו וחסר כל עידון אנושי, היא תנועה בעלת סממנים פשיסטיים, לא פחות מאחיותיה בימין הקיצוני. ההבדל בינה ובין תנועות פשיסטיות היסטוריות מהימין, הוא בהעדר כוח פוליטי להוציא לפועל הרסנות אנושית בקנה מידה רחב, בבואה להפוך את העולם לטוב יותר לשיטתה.
יש מידה רבה של אירוניה בהכרזת מלחמה על התוקפנות ובניסיון למגרה מחיינו. מה שאנו מתנגדים לו ונלחמים בו רק מתעצם. אין טעם אם-כך להילחם בתוקפנות האנושית, אלא להכיר בה ולשרוד אותה באופן שיאפשר חיים לצידה. במישור היחסים האישיים, אהבה הרסנית משחקת תפקיד משמעותי בחייהם של אלה הניגשים לטיפול נפשי ומבקשים עזרה. בתחילתם של יחסים, כשאנו מתקרבים אחד לשני, אנו פוצעים את האחר, פוגעים בו בדרכים שבהם למדנו לאהוב בבית הורינו - אנו חוששים שהכעס שלנו יכול להרוס את האחר, שאנו נפסיק לפתע לאהוב, שנתמרן את האחר למקומות רגשיים מוכרים, שנהפוך לעול. הסיבה העיקרית שאנו מוותרים על אהבה, או מגרשים אותה על-ידי הרסנות ופירוק שלה, היא שהיא פותחת אותנו לכאב עמוק. ברגע שאנו מתחילים לאהוב, אנו מזמנים לעצמנו כאב נפשי על גווניו השונים – עצבות, אשמה, אכזבה, חרטה ובושה. תוקפנות בצורותיה השונות, אם כלפי עצמנו ואם כלפי האחר, עוזרת לגרש את הכאב הזה, היא מאלחשת אותו בעבורנו. אולם כשאנו נמנעים מכאב, אנו נמנעים גם משמחה, וכשאנו מפחדים מהתוקפנות שלנו, אנו בהכרח פוגעים בחיוּת שלנו, כפי שכל אדם מֵרצה יכול להעיד על עצמו. (אגב, ללא תוקפנותו של טראמפ לא הייתה כנראה יוצאת לפועל עסקה). במעבר מהתאהבות לקשר ארוך טווח, בני זוג צריכים לשרוד זה את הרסנותו של זה - הרסנות המתבטאת בניסיונות השליטה, ההכנעה, המניפולציות והלחץ שכל צד מפעיל על רעהו להשתנות – וזאת על מנת להפוך ממשיים עבורו. הישרדות מהתוקפנות ההדדית מאפשרת להסתכל זה על זה בעיניים מפוכחות ומציאותיות, ולהפוך לשותפים שווי ערך ששונותם תורמת ומעשירה כל אחד מהם. אם כך, ההרסנות שלנו כלפי האחר, הופכת את האהבה אליו לאמיתית או מציאותית יותר, בניגוד להתאהבות המבוססת על ריגוש, הסתרה של חלקים פחות מחמיאים באישיות, והבלטה של חלקים הרמוניים. וכשאנו אוהבים, האהבה עוזרת לנו לשרוד את ההרסנות של האחר, ולהפוך אותה מכוח שמאיים לכלות את היחסים לכוח חיים יצירתי. כך, קנאה עזה לבן-זוג הפוגשת אהבה, יכולה להפוך לדיאלוג עמוק ואינטימי, והתקפת זעם של ילד כלפי הורה הפוגשת אהבה, יכולה ללמד את הילד שלרגשות שלו יש מקום, ושהכעס שלו אינו פוגע באחר באופנים שלא ניתן להתאושש מהם. במישור הפוליטי, לשרוד אחד את השני זה אומר לא סדיזם ולא מזוכיזם, לא ניצחון מוחלט ולא אופוריית שלום, לא טרנספר ולא מדינה דו לאומית, אלא הכרה הדדית במגבלות המצב והניהול שלו עקב בצד אגודל.
שאלת האהבה נוגעת במה אנו עושים עם החלקים ההרסניים והתוקפנים בתוכנו, ביחס אלינו ואל האחרים. יש לנו נטייה לחשוב שאנו נולדים עם מיומנות טבעית לאהוב, אולם זה יהיה נכון יותר לומר שאנו נולדים עם האינסטינקט המולד להיקשר לדמות מטפלת. אהבה לעומת זאת, היא הישג התפתחותי ראשון במעלה, היא פוטנציאל הטמון בנו אותו יש לטפח וללמד. בהקשר של אהבה והיכולת שלה להפוך הרסנות ליצירתיות, ניתן לחלק את ההתפתחות הרגשית שלנו לשלוש מדרגות.
במדרגה הבסיסית האדם חסר סמכות פנימית חיה ובועטת, מתנהל כסוג של רובוט. הוא נעדר הבנה ורפלקציה על מצבו הרגשי, יכולתו לערוך מנטאליזציה נמוכה. בהעדרה של סמכות פנימית הוא יפנה לסביבה בשאלות כגון "מה נכון?" או "מה אני מרגיש?". יצירתיות היא למעשה שם נרדף לסמכות פנימית. בהעדרם של תהליכי יצירה פנימיים שמארגנים ומאחדים את הנפש, אנו נפנה החוצה, לאדם אחר, תאוריה, אידיאולוגיה, ציווי חיצוני, שיהווה עבורנו את העיקרון המארגן של אישיותנו. במצב התפתחותי בסיסי זה, אנו מכירים לדוגמה את בני זוגנו באופן שיטחי, ההכרות מוגבלת לעד כמה התנהגותו מתסכלת או מספקת אותנו. מה שמניע אותנו הוא לא האינטלקט, אלא החושים, לרדוף אחר עונג ולברוח מכאב, גם אם זה בא על חשבונו של האחר, כיוון שאין אנו רואים אותו כאדם בעל רגשות ועולם פנימי משל עצמו. במדרגה הזו אם כך, האהבה כמעט ולא קיימת, כיוון שאהבה היא עקרון מכליל, שמכניס פנימה אלמנטים מעולמנו הפנימי והחיצוני גם יחד. במקום אהבה, יש היקשרות או היצמדות לאחר, אנו משתמשים בו לצרכינו. בני זוג יישנו במרחק נגיעה זה מזה, אך עולמם הפנימי יהיה רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב. אלו גם אזורי הסכנה שבהם משגשגת ההרסנות האנושית, בהעדר אינטגרציה של אלמנטים פנימיים וחיצוניים, אנו מתרכזים בדבר אחד שמתסכל אותנו, קבוצה אחרת, אדם אחר, כאב מציק, או מחשבה אובססיבית שלא מרפה. שנאה, בניגוד לאהבה, היא עקרון מצמצם, הגורם לנו להתרכז בדבר אחד בלבד שמפריע לנו וממנו יש להיפטר. בשדה הפוליטי, ככל שאנו מקצינים ימינה, שנאת האחר והצורך להיפטר ממנו גוברת, וככל שאנו מקצינים שמאלה, השנאה העצמית גוברת ואיתה הדחף להיפטר מכל סממן של זהות, כוח או גאווה לאומית, פן חלילה יפגעו ברגשותיו של האחר.
במדרגה הבאה, האדם הוא כבר בעל סמכות פנימית מגובשת, תהליך יצירתי שפועל כל הזמן ברקע. אם במדרגה הקודמת ההתנהלות מאופיינת בפאסיביות, כאן ההתנהלות היא כבר אקטיבית יותר, ומכניסה את האחר למערכת השיקולים הנפשית. זהו מעבר מהישענות על הדחפים או החושים, להסתמכות גדולה יותר על האינטלקט והמחשבה, על הבנה של מצבים נפשיים שעוזרת להפוך אירועים חיצוניים לחוויות פנימיות מעובדות. (הקטע המפורסם של אודי כגן בנוגע להתמודדות שלו עם הפוסט טראומה, מציין את המעבר שהוא עשה ממדרגת ההתפתחות הראשונה למדרגה הנוכחית, בה יש כבר עיבוד של כאב, ההופך אותו מחסר הבנה ומייסר, לחלק קוהרנטי ובלתי נפרד מהנפש). כאן אנו עוברים ממצב תודעה של נפש מצומצמת ורדופה על-ידי גירויים חיצוניים הפועלים עלינו, למצב תודעה של נפש שמאופיינת בהתרחבות, בהכנסת האחר פנימה, ובאחריות אישית במקום תחושת רדיפה או קורבנוּת. זהו רגע שבו מטופל (תנועה, או עם) יכול לעבור מהתרכזות מצומצמת במה שנעשה לו, שתופסת את כל המרחב והזמן שלו, להתבוננות רחבה יותר שכוללת אחריות אישית שלו, יחד עם פרספקטיבות שונות במרחב וגם בזמן - אתמול היה טוב ויהיה גם מחר.
אך הישענות על האינטלקט והמחשבה מגיעה עם מחיר כבד בצידה. אנו הופכים צודקים, שיפוטיים, מתנשאים, יודעי כל. תפקיד האנליזה הוא לפרק לגורמים, לחתוך, לראות את הפרטים, וכתוצאה מכך אנו מפרידים את עצמנו יותר ויותר מחוויות אחרות או זרות לנו. אנו ממסגרים אותן כמשוגעות, כאמוציונאליוּת חסרת פשר, כמאיימות על הנפש. אולם האויב האמיתי שלנו לא מתחבא דווקא מאחורי אמונות ותפיסות אלה של אחרים, אלא בתחושה שאנחנו מחזיקים באמת המוחלטת בניגוד לאחר. אם העדר רפלקציה היא תופעת הלוואי של המדרגה הראשונה, צדקנות היא תופעת הלוואי של המדרגה השנייה. אין דבר שמחבל יותר בחמלה מאשר צדקנות, היא הופכת אותנו נוקשים, נעדרי אשמה, חסרי רגישות ואמפטיה לאחר, יהיה זה פלשתינאי או ביביסט.
מדרגת ההתפתחות העליונה היא המדרגה הרוחנית, המעבירה אותנו מהשדה של הידע והאמונות האישיות שבהן אנו נאחזים, לשדה של השתאות והשתהות. אנו משתאים נוכח ההבנה שאנו מחזיקים בחתיכה אחת קטנה בפאזל האינסופי של האמת, ולפיכך אנו משהים את האמונות הנחרצות שלנו, את השיפוטיות הקבועה של החוויה האנושית, ואת התגובתיות הכמעט אינסטינקטיבית לסלק כל דבר שמציק, כואב או עומד בדרכנו. זהו מצב תודעה שפותח אותנו למסתורין, לאינטואיציה, ולחוויה המתהווה לנגד עינינו בכל רגע נתון, שבמסגרתו אנו מבכרים בורות מפוכחת, על פני ידיעה ברורה. זוהי הזמנה להרפות מהנרקיסיזם האנושי שהופך אותנו לאלוהים חיים, ולהשיב את האמת, הוודאות, הכל-יכולות והנצח, לנשגב ולטרנסצנדנטי. זו קריאה להצניע לכת, להישאר פתוחים, סקרנים, סבלניים, ספקנים וקשובים למשהו אחר, לא מוכר וטוב, שאולי מחכה מעבר לפינה, רגע אחרי שנשרוד את ההרסנות, את הקטסטרופה שהחיים מזמנים לנו.
הפסיכואנליטיקאי ו. ביון מכנה את המדרגה הזו אמונה, ומתאר אותה כמצב תודעה צף אך קשוב קשב עדין, למציאות רגשית הנפרשת בפנינו כרגע, ללא עבר (זיכרון), עתיד (תשוקה), ציפיות, או הבנה ברורה. המעבר למדרגה הנוכחית כרוך בקפיצת אמונה לא פשוטה כלל, הניסיון להתערטל מהזיכרונות ומהתשוקות, ההופכים אותנו למי שאנחנו בעיני עצמנו, כמוהו כעזיבה של אדם את ארץ מולדתו. קפיצת האמונה הזו דורשת בעיקר סוג של הקרבה או הפקרה של העצמיוּת המוכרת לנו, על השנאות והאהבות, הפחדים והניבויים, הוודאויות והביטחונות, ולעבור לארץ לא נודעת. בחור מכיר בחורה חדשה שטוב לו איתה, אבל לטעמו הוא לא מספיק מתרגש ממנה, לדבריו, היא לא ממש מה שהוא חיפש כל השנים. הוא משול לאדם שעומד על גדה ומתחיל לשחות לעבר השני, וככל שהוא מתרחק מהגדה, כלומר אינו נאמן לזיכרונותיו ולתשוקותיו, הוא נבהל ורוצה לסוב על עקביו. אילו היה מצליח להרפות לרגע מהזיכרונות אודות מערכות היחסים הקודמות שלו, ומהתשוקה להרגיש משהו ספציפי, מהאידיאלים ומהאמונות המונעים ממנו מפגש ישיר עם המציאות, יתכן שבחלוף הזמן הייתה מתהווה חוויה חדשה שעונה על צרכיו הרגשיים. המפגש עם המציאות המתהווה, עם האמת הרעננה, המיוצגת כאן על ידי השחייה, כרוך באומץ ובפיתוח סובלנות רבה לכאב ולתסכול. קל לנו יותר לעמוד מול הידוע, הוודאי והברור בגדה הראשונה, מאשר לשרוד את הלא ידוע, הלא וודאי והכואב.
האמונה אם כך היא כוח טרנספורמטיבי שעשוי להפוך אפשרות למציאות, כפי שאהבה היא כוח טרנספורמטיבי שעשוי להפוך הרסנות ליצירתיות. הן האמונה והן האהבה, עוזרות לנו לעבור ולשרוד רגעים קשים, לשאת את הקטסטרופות שהחיים ואחרים מזמנים לנו, להתפרק, להישבר לחתיכות - יחד עם האמונות שאנו מחזיקים לגבי המציאות - ואז להיבנות מחדש. האמונה היא מפגש בלתי אמצעי עם החוויה של להיות אדם במציאות בלתי אפשרית, וההתרחבות של האישיות למציאות הזו היא בעצם ההגדרה של אהבה. בכדי לשרוד את ההרסנות של החיים כלפינו, אנו זקוקים גם לאמונה וגם לאהבה, ואולי בעצם הם שניים שהם אחד.
