גם כשאנו מרגישים שהגיע הזמן לכך, חלקנו מתקשים להיפרד, לסיים. זה יכול להיות מבן-זוג, ממקום עבודה, מחברים ותיקים. שום דבר לא נמשך לנצח, גם לא מערכות יחסים, והכישרון לסיים אותן באופן בריא, אינו מובן מאליו. אנו מתקשים לשחרר, נאחזים מכל מיני סיבות, מפחדים לפגוש את עצמנו בפרידה, חוששים מהחדש. כשאנו מבוהלים מפרידה, וזאת עקב הרגשות הכואבים והבלתי נמנעים הכרוכים בה, אנו עלולים להתכחש לה ("אנחנו לא באמת נפרדים"), להתעלם ("הוא לא באמת הולך"), לעשות אידיאליזציה ("לא יהיו יותר כמוה"), לא לתת לעצמנו להרגיש כלום ("הכל בסדר איתי"), לשתוק, ולהתנתק בדרכים שונות. מה יש בפרידות שכל כך מפחיד אותנו, ומדוע חשוב לקחת את הזמן להתאבל עליהן?
בנוגע לפרידות, יש לנו לרוב שני סגנונות לא בריאים, האחד הוא למשוך את הסוף כמו מסטיק, כפי שמתארת אתי אנקרי: "ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים". השני הוא לחתוך ב"קאט", באבחה, מבלי לתקשר את הפרידה מול הצד השני. להיעלם או לחתוך את האחר בבת אחת, לעיתים תוך כדי שאנו עושים לו הקטנת ערך, במסגרתה אנו מתכחשים לחלקים הטובים שהיו בקשר, ומדגישים בעיקר את החלקים הרעים. לכאורה קל לנו לעזוב מישהו או משהו, כשאנו מאמינים שלא היה בו שום דבר טוב, או שעשה לנו רק רע, מאשר להכיר בכך שהיו בו גם חלקים טובים, שעליהם אנו מוותרים כשאנו הולכים ממנו. דרך נוספת היא להיפרד לא לפני שאנו מוצאים משהו אחר טוב יותר להיאחז בו. כך אנשים עוברים היישר מנישואים, לתוך מערכת יחסים חדשה עם אדם שאיתו הם ניהלו רומן במהלך הנישואים, רק בכדי לא לחוות פרידה. לעיתים הם מופתעים לגלות לאחר זמן מה, שהם מרגישים במערכת היחסים החדשה, את אותם רגשות שלא עובדו מנישואיהם. ככלל, שום דבר חדש לא יצמח בנפש במקום שעדיין רוויי, מאכלס מישהו אחר, חייבים לתת מקום לתהליך שמפנה בתוכנו את הישן בעבור החדש. מערכת יחסים בריאה תצמח רק לאחר פרידה, איחוי ותפירה של המקומות שנקרעו בפרידה.
אם אתם מבוהלים מהמחשבה להיפרד, יתכן שאתם למעשה חווים פרידה כנטישה, לא כסיום טבעי של תקופה. כילדים, אנו אמורים לחוות את החיים כתהליך מתמשך ורציף בו אנו תלויים בהורינו מבחינה פיזית ורגשית כאחד. הרציפות והצְפִיוּת מעניקים לנו בטחון, ומגינים עלינו מהעולם החיצון בזמן שאנו מתפתחים פיזית ורגשית. ככל שהקשר עם הורינו היה זרוע בחוויות שבהן לא קיבלנו תוקף לרגשותינו, הצרכים שלנו לא נענו, או חווינו הזנחה רגשית לדוגמה, אנו נחווה זו כקטיעה של אותו תהליך, שבו היינו אמורים להרגיש מוגנים. או אז פרידות יחוו אצלנו כנטישות, ואנו נמנע מהם עד כמה שאפשר. "קביעות אובייקט" היא מושג פסיכולוגי התפתחותי המתאר את היכולת של הילד להבין, שאדם מסוים ("האובייקט"), ממשיך להתקיים גם אם הוא לא נמצא בשדה הראייה שלו. כאשר ילד לא פיתח קביעות אובייקט מלאה, פרידה יכולה להיתפס כמחיקה מוחלטת של האחר מהחוויה הנפשית שלו. זוהי חוויה מעוררת אימה ומצוקה רבה בקרב ילדים. כשאנו מדברים בהשאלה על המושג בגיל מבוגר, אנו מדברים על היכולת להרגיש, שהאחר ממשיך להתקיים בתוכנו גם אם הוא כבר לא נוכח פיזית. כשקביעות האובייקט של אנשים מבוגרים אינה יציבה עקב חוסר עקביות בקשרים ראשוניים, פרידה עלולה להיחוות כהיעלמות מוחלטת של האחר מתוך הנוף הנפשי שלנו, מה שיגרור תחושה של אובדן קשה, ריקנות, בדידות, חרדה וגעגוע עמוק. אז גם הלבד שלנו עם עצמנו יחווה כמפחיד, ובמקום ששהות במחיצת עצמנו תרגיש לנו מהנה, היא תהפוך לבדידות ולריקנות, ואנו נרגיש למעשה נטושים. כך ברגעים של פרידה, תחושות קשות של בושה וחוסר ערך עמוקים, בלבול וספק עצמי, עלולים לעלות בנו, ויתורגמו להימנעות ממנה, גם אם הקשר למעשה מיצה את עצמו ממזמן.
בדומה לטראומה, גם בתהליכי פרידה, אובדן או לחילופין, אובדן מעובד ומובן, הם שני דברים שונים בתכלית. פרידה שאינה מעובדת על-ידי אבל ממשיכה לייסר את הנפש, בעוד שפרידה שעברה תהליך אבל ועיבוד נפשי, הופכת לחלק ממנו ומתמוססת בתוכו. זוהי בעצם חשיבותו של אבל, להפוך אירוע חיצוני קשה, לחוויה פנימית מעוכלת. לכן פרידה, בניגוד גמור לנטישה, דורשת זמן, תהליך התאבלות, כזה שמפגיש אותנו עם כל הרגשות שמהם אנו מנסים להימנע, בראש ובראשונה עצב. קל הרבה יותר לפגוש כעס או זעם, מאשר עצב עמוק שנראה כי לא יחלוף לעולם. כשזה נוגע לפרידה, עצב הוא רגש חשוב, אולי החשוב מכולם, כיוון שהוא מזכיר לנו גם את מה שהיה, את החלקים הטובים, את הדברים הטובים שהיו ואליהם נתגעגע. העצב הוא תזכורת שמשהו מהאדם האחר נשאר בתוכנו, וילך איתנו גם כשהוא כבר לא בסביבה. מה שעל פניו יתכן ונראה כתהליך אבל מיותר, או כעצב חסר תועלת, משמש כתזכורת חשובה כי האחר השאיר משהו בתוכנו, כי הוא תמיד יהיה קיים כחלק מאיתנו, ושהקשר עימו העשיר אותנו בדרכים מגוונות, ללא קשר לחוסר נוכחותו הפיזית בהווה. זוהי נקודה חשובה במיוחד למי מאיתנו המתקשה להיפרד מהורה שהלך לעולמו, עימו הייתה לו מערכת יחסים קשה או מורכבת בימי חייו. הכעס או הריב הפנימי האינסופי מאפשר בין היתר לשמר קשר מעוות עם ההורה שלהרגשתנו עשה לנו עוול, או לא העניק לנו מעולם משהו שציפינו לו. אולם תהליך האבל ועיבוד העצב והכאב, סליחה, והכרה במה שאולי כן היה, מסייע לייצר "קביעות" של ההורה בתוכנו, ותחושה שמשהו ממנו עדיין הולך איתנו, מבלי שנצטרך להיאחז בו באמצעות טינה או שנאה.
אולם התאבלות על פרידה היא תהליך קשה, כיוון שהיא מעוררת לא פעם אמביוולנטיות מייסרת. בזמן שאנו שמחים להיפרד מהרע, אנו כואבים גם את אובדן הטוב, את הפוטנציאל שלא ימומש לעולם, את הדרך שנקטעה. אמביוולנטיות יכולה להעלות בנו תהיות כגון: אם יש גם דברים טובים, מדוע אני עוזב? איך אני מרשה לעצמי לעזוב? האם אמצא שוב את הדברים הטובים גם במערכת היחסים הבאה שלי? כשהאמביוולנטיות לא באה על פתרונה או שלא מקבלים החלטה, אין גבול לתאריך הפרידה, היא נמרחת כמו מסטיק, כיוון שנתקעים במשא ומתן פנימי וחיצוני. אולם אל לנו להיבהל מאמביוולנטיות, כיוון שכל פרידה אמיתית היא במהותה אמביוולנטית וסובייקטיבית. לא בכדי היא קשה במיוחד לפרפקציוניסטים מבנינו המחפשים תשובות חותכות, אמיתות מוחלטות. כשאנו נפרדים, אנו נפרדים גם מהטוב ולא רק מהרע, לכן עשו מקום למה שהיה, ולא רק למה שלא היה, ליש, ולא רק לאין. בכל מערכת יחסים יש חלקים שצלחו וחלקים שלא צלחו, לא כדאי ליפול לפיצול בין הטוב והרע, ואז להיאחז באחד הקטבים. כשאנו מפצלים, אנו עסוקים בהכחשה ולא בפרידה, בבריחה מאמת רגשית, מדילול של הנפש, ומהיכולת שלה ללמוד, להתפתח, לפנות מקום ולהמשיך הלאה.
ונסיים באקורד פילוסופי, מי שאינו מסוגל להיפרד, גם אינו מצליח להיקשר, משותק מפחד מאובדן האהבה, מהסיום, הבגידה או המוות, הוא יחפש בעלות ושליטה מלאים על החיים ויתקשה להתמסר. אולם כל דבר, טוב ככל שיהיה, מגיע אל סופו, והבנה זו מאפשרת לנו דווקא להתמסר לאחר, לשאת את קרבתו, אל מול הידיעה של הזמניות. הבחירה לזכור גם את הטוב ולהתאבל עליו, לחוות את האחר שנספג בתוכנו, מודה על האפשרות לחוות אהבה לזמן קצוב, בעולם שבו הנצח אינו קיים.
