להיות אמביוולנטי בקשר, זה לשאת הרגשה מעיקה ולא מרפה של חוסר שלמות עם הבחירה שלנו. אמביוולנטיות מאמללת את חייהם של רבים, היא גורמת לנו לא לבחור במישהו עד הסוף, ובכך חוסמת את הדרך לתחושות סיפוק, שמחה ושלווה שמתלוות לבחירה שמתאימה לנו. יש כאלה שמסתובבים איתה במשך שנים, מנסים להילחם בה, להעלים אותה, או לחילופין לפעול על פיה ולעבור מאדם לאדם. לעיתים זוהי אכן תחושה חשובה שיש להקשיב לה, אולם לא פעם אמביוולנטיות משמשת כמנגנון הגנה נוירוטי (אך יעיל), מפני התמסרות מלאה לקשר. בכך היא עוזרת לנו להקטין את הסיכון הכרוך בקשר אינטימי עם אחר, כאשר זה מעורר בקרבנו אימה פנימית לא מוסברת, וזאת מבלי שנרגיש שכל זה למעשה באחריותנו ומעשה ידינו.
בחורה נמשכת לגברים שאינם זמינים רגשית, הנמנעים מקשר קרוב איתה. היא אינה מבינה איך זה שעל אף שהיא כמהה לקשר קרוב, היא נכשלת בניסיונותיה שוב ושוב. לעומת זאת, גברים שכן רוצים אותה, אינם מעניינים או מושכים אותה מספיק. כשאנו בעת ובעונה אחת רוצים באינטימיות אך חרדים מפניה, אנו ניטה להשליך צד אחד של המשוואה האמביוולנטית על האחר, ובכך ניפטר מרגש שקשה לנו לשאת (במקרה הזה חרדת אינטימיות). משיכה לאנשים לא זמינים הנרתעים מקשר אינטימי, היא דרך מצוינת להרגיש שהיא רוצה מאד בקשר, ושהבעיה, או האחריות לכישלון, היא רק של הגבר הלא מתמסר.
בחור נמצא כבר כמה שנים בזוגיות, אך מתייסר סביב השאלה האם הוא אוהב את זוגתו, והאם היא באמת "האחת". אנשים מסוימים מסוגלים להעביר שנים בספקות אובססיביות על בן זוג שישן במרחק נגיעה מהם, ואת התופעה הזו מקובל לכנות הפרעה טורדנית כפייתית של יחסים (ROCD). כאשר בת זוגו מתייאשת מכך שהיא נמצאת על תנאי, ומחליטה לעזוב, או אז המחשבות נעלמות כלא היו, ולפתע הוא הופך בטוח במה שהוא מרגיש כלפיה, מגלה את אהבתו בפניה ומתחנן שתישאר. לעיתים מקור האמביוולנטיות הוא הקושי לבחור ולהתמסר למשהו שאינו מושלם או מדויק, למרות שהוא למעשה כן עונה על הצרכים העמוקים שלנו. "ללכת עם" אך להרגיש באופן כרוני "בלי", היא דרך מצוינת לפתור את הדיסוננס הפנימי, למרות הסבל הכרוך בו.
בחורה נכנסת לקשר שבחודשיו הראשונים מתנהל לשביעות רצונה, אולם לפתע וללא שום רמז, היא מאבדת את החשק המיני לחלוטין. שערים שונים מווסתים את כניסתו של האחר אלינו, אחד הוא שער הלב (רגשות), האחר הוא שער הגוף (מיניות) ושלישי הוא שער התקשרותי (מחויבות). בתחילתם של קשרים, שער הלב עדיין לא פתוח לרווחה. למרות ההתאהבות, האחר עדיין לא באמת קרוב אלינו, לכן קל יותר לפתוח בפניו את שער הגוף, ולקיים יחסי מין בחופשיות, עם מי שנחווה כזר. עם הזמן, שער הלב נפתח ולאחריו גם השער ההתקשרותי, והקשר הופך משמעותי אך גם יכול לאיים. אחת הדרכים לווסת את החרדה, היא פשוט לסגור את אחד השערים. במקרה הזה התשוקה "נעלמת" באורך פלא, במקרה אחר זוגות יבחרו לישון בנפרד, ובמקרה שלישי אחד מבני הזוג יתחיל לתקוף, לבקר או לבוז לבן-זוגו, על מנת לווסת את האינטימיות הנרקמת ביניהם. זוגיות היא דיאלקטיקה אינסופית של קירבה ומרחק, של אהבה ושנאה, של הכנסת האחר לתוכנו והוצאתו. כאשר הכל עובד כשורה, התהליכים האלה אינם דרמטיים במיוחד, אולם אצל רבים משהו נתקע בזרימה הטבעית בין שני הקטבים.
לרדת מהגדר ולהתמסר זו פעולה המחייבת מתן אמון באחר, לשים את ליבנו בכפו. אנו מעניקים לו כוח רב בזמן שאנו הופכים תלויים בו, הוא יכול לפגוע בנו, לאכזב אותנו, לדחות אותנו ולגרד לנו את הפצעים הכי קדומים ועמוקים בנפש. כשאהבה הופכת אותנו אמביוולנטיים, זהו סימן לכך שרגעי עבר כואבים, בהם אהבה שנלקחה מאיתנו או כלל לא ניתנה מלכתחילה, אינם מאפשרים לנו להתמסר. זיכרונות טראומטיים כגון הורה פוגעני, חרם שעברנו בילדות, פרידה קשה, נחקקים בנפש ובגוף, ומזהירים אותנו בל ניתן לאהבה לגעת בנו שוב, בכדי שלא נחווה שוב את ההתמוטטות, את החרדה, ואת האימה שחווינו בעבר. כך ילדות טראומטית סוגרת את ליבנו באופן מלא או חלקי, חלקים בו כבר אינם פועמים, האמון המלא לא יינתן עוד לאיש. אמביוולנטיות מתגבשת כאשר חלק אחד בנו מאמין ומקווה שהאהבה תוכל לתקן את מה שנשבר בנו בעבר, וחלק אחר בנו מוודא שלא נעמיד במבחן את האמונה הזו שוב לעולם.
אמביוולנטיות למעשה מתארת שני צדדים מנוגדים בתוכנו ולאו דווקא באחר. צד אחד בנו מחזיק באמונה שאנו שבורים, פגומים או דפוקים בדרך כלשהי, ולפיכך לא ראויים לאהבה, בזמן שהצד השני כמה ומבקש אהבה ככל בני האדם. תחושות אלו מניסיוני מלוות רבים המתקשים ליצור קשר אינטימי. כך ה"טוב" שהאחר רוצה להעניק לנו דרך אינטימיות, אהבה, אכפתיות ותשומת לב, הופך להיות מאיים מידי, קשה לעיכול ומסוכן, אם ננגוס בתפוח יתכן ונורעל. בזמן שהחלק הבוגר שבנו רוצה בקשר קרוב עם אחר, הילד הפנימי הפגוע שבנו שומר מרחק ופוקח עין, תוך כדי שהוא מייצר סימפטומים כגון ירידת חשק, ROCD, ורדיפה אחר בני זוג לא מושגים.
אמביוולנטיות הינה סימפטום קשה לטיפול, אין פתרון קסם להתמודדות עימה, ואין יכולת לסלקה לחלוטין. הרי בבסיסה קיים היגיון של נפש פצועה השומרת על עצמה מפני פגיעה חוזרת. לכן צריך להתחיל בכך שנתייחס אליה ברכות ובסלחנות, מבלי להאיץ בעצמנו או לחייב את עצמנו לפעול באופנים מסוימים. חשוב להבין האם היא מסמנת לנו שאנו לא במקום הנכון לנו, או שאולי הופעתה בכל קשר שאליו אנו לוקחים את עצמנו, מעיד על משהו עמוק יותר, שקשור בעיקר אלינו ולא אל האחר. במידה וכך הוא הדבר, חשוב להבין שאמביוולנטיות היא סימפטום לכאב עמוק יותר שלא קיבל מספיק התייחסות והבנה. חקירה של המקומות בתוכנו שלא מאפשרים לנו להתמסר עוזרת לנו להקל על הפחד, גם אם לא לפתור אותו במלואו, ובנוסף מורידה את העומס הרגשי שאנו משליכים על האחר להיות משהו שהוא אינו יכול להיות או אינו יכול לתת.
למעשה, עמוק בתוכנו, יש מקום שיודע, מקום שרוצה, מקום שמאמין, ואת המקום הזה צריך לטפח, במקום להילחם במקום האמביוולנטי, כיוון שכל מה שאנו נלחמים בו רק מתעצם. מה שאני מציע בעצם הוא כניעה. כניעה למקום שלא יודע, שמבולבל, שמפחד לטעות, שמסרב להחליט. כלומר לאפשר לעצמנו לשהות בקשר מבלי לנזוף בעצמנו "קבל כבר החלטה!", אלא לאפשר לעצמנו להנות ממה שיש כרגע, תוך כדי ההסתייגות שעולה בנו, אך מבלי להיבהל ממנה כל-כך. לראות אותה לא כחלק שבהכרח מבקש מאיתנו פעולה כלשהי, אלא כביטוי של הקושי העתיק שלנו להתמסר בקשרים אינטימיים. אני חושב שאמביוולנטיות לעיתים דורשת השתהות, דורשת שיניחו לה, אולי אפילו שיחגגו אותה בשיתוף בן-הזוג. הדרך להתמודד ולפתור את הפחדים הגדולים שלנו היא לעבור דרכם, דרך האימה הגדולה, ולצאת מהצד השני, לא אחרי שנפטרנו ממנה, אלא דווקא אחרי שנתנו לה מקום וראינו שהשמיים לא נופלים, והחיים יכולים להמשיך לצידה.
יתכן ותגלו בדרך שניסיון זה גרוע פחות מן הפחד שגורם לכם לאמביוולנטיות. כשתסכימו להיכנע לאמביוולנטיות שלכם, יתכן שעל הדרך תסכימו להיכנע ולקבל את כל המקומות האנושיים בתוככם שמסתתרים מאחוריה, ושאותם אתם ששים להסתיר: העובדה שאתם תלותיים, שאתם רגישים, שאתם פחדנים, שאתם יצריים, שאתם חסרי אונים, שאתם חשדנים, שאתם שבריריים, שאתם משעממים. כשתיתנו מקום לחלקים האלה בכם, תגלו גם את החסד, ה"טוב", ותיווכחו שהניסיון להקטינו או להסתירו מהאחר על מנת שלא להיפגע שוב, מצמצם את החיים האנושיים. ובלאו הכי, אין לנו באמת שליטה על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים. מי שלא יכול לשאת את פחדיו, בונה סביבו חומות גבוהות, של כעס, של נחמדות מעושה, של סגירות, והופך במו ידיו את חייו לריקים, דלים ומלאי הגנות מיותרות שמבודדות אותו מן העולם. עדיף אם כך להתבגר, להתגבר, לפתוח באיטיות את השערים, להתמסר, ואולי לגלות על הדרך אפשרויות ודרכים חדשות לחיות את חיינו. בהצלחה.
