כל בני האדם חולקים גורל דומה, עבר מלא בשגיאות וחרטות, הווה שלא ניתן לשלוט בו, ועתיד חסר ודאות. אנו עושים כמיטב יכולתנו, ועדיין, אנו מלאי אכזבות וכעסים על עצמנו ועל החיים. יתכן שאתם מתכננים לעזוב בן-זוג כבר חודשים או שנים ולא מצליחים להוציא את זה לפועל, יתכן שאתם מזניחים, דוחים או נמנעים מדברים שקשים לכם, יתכן שפגעתם באנשים שאתם אוהבים, קיבלתם החלטות שאתם מצטערים עליהם, או נכנעים תכופות לדפוסי התנהגות שהורסים לכם מערכות יחסים. הרשימה הארוכה של הדברים שאנו מתחרטים עליהם, גורמת לנו להחמיץ פנים כלפי עצמנו ולעיתים אף לשקוע בשנאה עצמית. קשה שלא לשנוא אדם שבגד בנו, קל וחומר כשהאדם הזה הוא אנחנו. לעיתים התחושה המרירה הזו ממלאת את השקט שמשתרר בינינו ובין עצמנו, כבדה מידי לשאתה על זוג כתפיים רגישות אחד. לנפש האנושית יש נטייה להתמקד בשלילי, במה שלא עבד. אנו מקדישים יממה, אולי קצת יותר, לדברים טובים שקורים לנו, אך שבועות, ולעיתים חודשים ושנים, במחשבה מייסרת על הדברים הלא טובים שקרו לנו. אולם אם לא נדע לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו – על הטעויות, החולשות, החרטות, הכישלונות, לעולם לא נדע שלווה ושמחה אמיתיים. בטור הקודם דיברנו על מרכיביה של האהבה העצמית, אך הדיון בה לא יהיה שלם ללא המרכיב של סליחה וחמלה כלפי עצמנו.
כמו במקרים אחרים, ניתן למצוא את שורשי הבגידה העצמית שלנו, בילדות. בעולם השייך למבוגרים, ילדים נאלצים לעיתים לבגוד בעצמם בכדי לשרוד, פשוט כי אין להם דרך אחרת. מבוגרים יכולים לפגוע בילדים בכל מיני דרכים, מינית, רגשית, לנטוש, להתעלם, להפוך תפקידים (את עצמם לילד ואת הילד להורה), לעשות מניפולציות רגשיות, לדוגמה להפוך את הילד לתוקפן או אגואיסט על לא עוול בכפו, הרשימה היא אינסופית. בכדי להרגיש בטוחים, ילדים מוכרחים לסדר את העולם באופן שדברים טובים קורים לאנשים טובים, ודברים רעים קורים לאנשים רעים. ילד תמיד יעדיף לחיות כחוטא בעולמו של אלוהים (הטוב), מאשר לחיות בעולמו של השטן (הרע). כאשר משהו רע קורה לילד, הוא תמיד יעדיף להאשים את עצמו ("החוטא"), מאשר להאשים את הוריו ("השטן"). כלומר כל הסבר המעניק שליטה עצמית ברוע, עדיף על פני רוע אקראי וחסר סיבה מדמות שבה אנו תלויים לשרידותנו. אם אתם מוצאים את עצמכם תקועים ברוּמינציה של הלקאה עצמית כדוגמת "לו רק הייתי זהיר יותר", "לו רק הייתי חכם יותר", "לו רק הייתי חרוץ יותר", "לא רק הייתי קשוב יותר לאבי", רצוי שתהרהרו באינטראקציות עם הוריכם ובתגובות שלהם לטעויות, לכשלים ולחולשות שלכם. אולם קו דק עובר בין האשמה עצמית לאחריות. זה אצילי לקבל אחריות על דברים שעשינו והיו בשליטתנו, אבל להאשים או להלקות את עצמנו על דברים שלא באחריותנו, או שלא עשינו בהם שום דבר רע, היא חוויה הרסנית עבור ילדים. כשזה קורה אנו למעשה מרגישים שמשהו לא כשורה, כלומר שאנו בוגדים בעצמנו, ועמוק בתוכנו אנו שונאים את עצמנו על-כך. בזמן שחלק אחד שלנו "הבוגד" תוקף ומשפיל את החלק השני "החף מפשע", אנו תוקפים את עצמנו על הבגידה העצמית הזו, וכך מתפתחת בהדרגה שנאה עצמית. שנאה שמניעה אמונות או מסרים פנימיים שהולכים איתנו לאורך שנים כדוגמת "אני דפוק", "אני לא ראוי לאהבה", "אני לא שייך", "אני לא מספיק". מסרים אלה גורמים לנו לפתח חומות מול הסביבה ולכלוא את עצמנו בבדידות, חוסר חיבור וחוסר שייכות.
האופן שבו אנו תופסים את עצמנו, כ"אני" רציף וקבוע לאורך השנים, היא אחת הסיבות להתעללויות העצמיות שלנו. למעשה, האופן שבו כל שניה נעלמת בתהום הנשייה של הזמן והופכת את המוחשי ללא יותר מחלקי זיכרון, מעלה את השאלה האם אותו "אני" שעשה או לא עשה משהו לפני כחודש, שנה או יותר, הוא באמת אותו "אני" שאנו נוזפים בו על-כך כיום? למעשה אותו "אני" לא קיים בשום מקום מעבר לזיכרונותינו, אפילו הגוף שלנו על תאיו מתחדש כל כמה שנים, באופן שהוא שונה מהגוף הפיזי שהיה. אי אפשר לשפוט את מי שהיינו אך אתמול, על-פי היכולות או התובנות שיש לנו כיום. זה לא הגון כלפי ילד שגדל משנה לשנה ויכולותיו משתכללות, ולא כלפי מבוגר שכל שנה שלו מרגישה לעיתים כמו שבע שנים של ילד. חשוב שנזכור שבאותו רגע שעשינו או לא עשינו משהו, פעלנו על-פי מה שידענו בזמנו, פעלנו כמיטב יכולתנו, גם אם זה אומר שהטוב ביותר הוא לא משהו שאנו גאים בו כל-כך כיום. אני רואה את זה קורה כשמטופל מתייסר על-כך שהצליח לסיים רק כעת זוגיות, שהיה מקום לסיימה לפני שנים. "בזבזתי חיים שלמים" הוא מתייסר תוך כדי שהוא מזכיר לעצמו השקם וערב את חולשותיו. אבל כאמור, הוא שוכח דבר אחד חשוב, הזמן הנוכחי הוא הזמן היחידי שבו היה יכול לעזוב, כיוון שלא היה לו את המשאבים, התובנות, הכלים, הבגרות, והסיפור הנכון, לעזוב לפני יום, שבוע, חודש או שנים. על זה נאמר במקורותינו "הכל צפוי והרשות נתונה", במילים אחרות, הילדוּת שלנו, מערכת העצבים שלנו, היכולות שלנו, נקודת הפתיחה שלנו, המשפחה והמקום שממנו באנו, המורים שהיו לנו, הכל צפוי להביא אותנו להחלטות שקיבלנו, אפילו לא רגע לפני שקיבלנו אותן. העובדה שהכל צפוי במידת מה מרככת, ויכולה לעזור לנו להשתחרר מההרגשה שאנו לא ראויים לסליחה, להבנה ולהזדמנות שניה. זה לא אומר שאנו מסירים מעצמנו אחריות, אבל זה כן אומר שהאחריות הזו לא באה עם בוז כלפי עצמנו, או אם מטען כבד ומיותר שמלווה אותנו במשך שנים. ועם זאת, הרשות גם נתונה, הטור שלי שאתם קוראים בזה הרגע, הטיפול שאולי אתם הולכים עליו, הספר או הסרט שהשפיע עליכם, יכולים כולם ליצור תובנות ויכולות שיעזרו לכם לסטות מהמסלול הדטרמיניסטי ולקחת את חייכם בכיוונים חדשים מתוך בחירות אמיצות שתעשו.
אנו יכולים להשתנות רק לאחר שאנו מקבלים את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו. משפט לכאורה פרדוקסאלי שמתאר קבלה ושינוי באותה נשימה. איך באמת ניתן לצאת מהמקום שבו אנו תקועים, מחשבתית או רגשית, אם אנו מקבלים את עצמנו כפי שאנו? האם לא נשאר כך תקועים במקום? לקבל אין פירושו להיות פאסיבי או לא להפגין תושייה, אלא להפסיק להתווכח עם הקלפים שחולקו לנו, המרכיבים שעושים אותנו כרגע למי שאנחנו, הגוף שלנו על מגבלותיו, מערכת העצבים שלנו על חולשותיה, הכישרונות החלקיים, האפשרויות המוגבלות. לקבל זה להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים כיוון שזה פשוט חסר טעם. המדיות השונות והרשתות החברתיות גורמות לנו להשוות את עצמנו כנגד סטנדרטים בלתי אפשריים בכל תחום אפשרי, ומערערות את ביטחוננו השברירי. המסר הסמוי שלהם הוא שאנחנו לא מספיקים, לא שלמים כפי שאנו. הם משכנעות אותנו שמה שחשוב אלו הקלפים שקיבלנו, אותם אנו מחשיבים כלא מספיקים כמובן ביחס לאחרים, ושהכל אמור לבוא לנו בקלות כמו בסרטון של שלושים שניות, שאנו באמת יכולים להשיג הכל אם מספיק נרצה. אולם אף אחד ממסרים אלה אינו באמת נכון, סטנדרטים גבוהים מאד של יופי, כשרון או הצלחה פנומנלית שמורים למתי מעט, ובכל תחום תמיד נמצא מישהו יותר טוב מאיתנו באיזו פינה נידחת של העולם. רצוי אם כך שהיחס לעצמנו ינבע לא מהקלפים עצמם, אלא ממה שאנו עושים איתם. מוטל עלינו להחליט האם נהיה אומנים בפוקר של החיים, או שנהיה עסוקים בלבכות על הקלפים שקיבלנו ונתעסק במה קיבל האדם היושב לצידנו?
לעיתים דווקא מהקלפים הפחות טובים צומחת התושייה הכי גדולה שלנו. המשפחה השבורה שממנה באנו, אירוע טראגי שעברנו, מחלה שחלינו בה, פיטורים כואבים. פעמים רבות החוויות הכי משמעותיות ומצמיחות שלנו נבעו דווקא מהדברים שאנו מצטערים שקרו לנו. זה לא אומר שהיינו בוחרים במודע לחוות מחדש את הכאב שחווינו, אלא שכאב זה הופך את חיינו למשמעותיים הרבה יותר. רק אחרי פרידה כואבת, שאדם מקבל ומתמודד עם הלבד הפתאומי שלו, הוא יכול למצוא זוגיות טובה, שבה הוא יכול להיות עצמאי ונזקק בעת ובעונה אחת. רק לאחר שאדם מקבל ומשלים עם ילדותו, עם מה שהוענק ומה שהיה חסר, הוא יכול לקיים עם הוריו קשר בוגר ולעבור הלאה לחיות את חייו. רק אחרי פציעה קשה או מחלה, אדם מגלה תעצומות נפש וכישרונות שהיו רדומים בתוכו כפוטנציאל שלא היה יכול להתממש לולא הטרגדיה שפקדה אותו. המקומות שפצעו אותנו הפכו אותנו למי שאנחנו, החלקים שהתפתחו כתוצאה ממשהו שהיה חסר, התושייה לעבוד עם קלפים לא מושלמים. בטיפול, אפשר להפוך את העבר, הטעויות והכישלונות שלנו לאנדרטה של כל מה שלא עובד בחיינו, או לבחור להסתכל עליהם כמקור כוח, והסיבה שהפכנו למי שהפכנו להיות. אם היינו יכולים לחזור אחורה ולמחוק את כל הטעויות, הכישלונות והכאב, סביר להניח שבאותה נשימה היינו גם מוחקים את עצמנו, על העושר המורכבות והעומק של כל אחד מאיתנו. העצמי שלנו חושל ברגעים הקשים ביותר, בטעויות, בטרגדיות ובכישלונות. אם נסלק את הטראומה נסלק את האוצר שהפכנו להיות. רעיון זה אינו שמור רק לעבר שלנו, זה נכון גם לרגע הזה. הקשיים שאתם מתמודדים איתם יהפכו אתכם לאדם שאתם הולכים להיות מחר. אם כך שאלו את עצמכם, מה אני צריך להיות בכדי להתמודד עם זה היום הכי טוב שאוכל? התשובה תהפוך את הכאב למשמעות ואת הכשלון לזהב.
עכשיו למסע קצר בזמן. נסו לעלות בדמיונכם איזה רגע בעבר שבו התאכזבתם, הלקאתם, אולי אפילו שנאתם את עצמכם. עכשיו דמיינו את עצמכם חוזרים בזמן אל אותו האדם, אולי הילד שהייתם. שבוּ איתו לרגע ותאמרו לו "אני מהעתיד שלך, ואני יכול להגיד לך בביטחון מלא, שהדבר הזה שאתה הורג את עצמך בגללו, לא יהיה בכלל רלוונטי במקום שממנו אני בא. אם כבר להיפך, הוא יהפוך אותך לגרסה הרבה יותר טובה של עצמך." למרות אולי הנטייה לציניות, תנו לאדם שהייתם את הזכות להתנחם באמת מהדברים של האני הבוגר שלכם. עכשיו, הרהרו במשהו שמטריד או מכאיב לכם כיום, בזמן שאתם קוראים שורות אלה. דמיינו שאתם יכולים לשמוע את הקול שלכם מהגרסה העתידית שלכם אומר לכם בקול רגוע ובוטח "אני מעתיד שלך, ואני יכול לומר לך בביטחון מלא, שהדבר שמטריד אותך בעצמך כיום, לא ישנה הרבה בעתיד שלך. אם כבר להיפך, הוא יהפוך אותך לגרסה הכי טובה של עצמך." אתם לא חייבים להאמין לזה ישר, אלא לשים לב למה שמתרחש בתוככם. האם הדברים של האני העתידי שלכם פוגשים איזו אמת פנימית נחבאת בתוככם שיודעת שהוא דובר אמת? לא משנה מה השדים הפנימיים שלכם צועקים לכם כרגע, שימו לב שהם לא באמת באים ממקום אמיתי בתוככם, אלא ממקום אחר, שלמעשה לא שייך כלל אליכם. אלו קולות, מחשבות ורגשות שאימצתם במשפחות שבהם גדלתם. הזעם שאתם מרגישים שייך להורה שלא ראה אתכם, הדיכאון שייך להורה שלא היה מרוצה משום דבר, האשמה שייכת להורה ביקורתי מידי, הבושה שייכת להורה שלא היה שם. עליכם להחזיר את הקולות והרגשות האלה למקומות שמהם הם באו, ולאנשים שלהם הם שייכים. כשרגש דומיננטי עולה בכם, העלו את אותו הורה בדמיונכם ואמרו אפילו בקול "אתה ביישת אותי, יש לי זכות לכעוס, אני מחזיר לך את הבושה שלך, היא לא שלי.", או "לא ראית אותי, יש לי זכות לכעוס, אני מחזיר לך את הזעם שלך, הוא לא שלי.". בכל פעם שעולה בכם קול שמוריד אתכם, זהו את הרגש שמתעורר והשיבו אותו מיד לבעליו. האמינו לי, תרגיל פשוט זה יכול לעשות שינוי גדול ולקצר את הסבל שנובע מהרגש העוצמתי שמציף אתכם.
לאהוב את עצמנו זה לשמש הורה פנימי טוב של עצמנו, אולי כזה שלא היה לנו מעולם. הורה שמשמש כמורה פנימי שמקבל ומעודד גם בכישלונות, בנפילות ובטעויות הבלתי נמנעות של החיים, מדבר ברכות ובחמלה, מרסן ביקורתיות ושיפוטיות, מכיר בחוזקות ומעצים אותם, מלמד להכיל ולקבל רגשות לא נעימים, ובעיקר מקבל אותנו כפי שאנו, ללא קשר למידת ההצלחה או ההישגים שהבאנו. מורה כזה יכול לעמוד לצידנו ברגעים קשים ולהעביר את המסר הבא: "אתה עובר עכשיו תקופה קשה, אבל אני עומד לצידך ותמיד אהיה לצידך. הכל יהיה בסדר, אתה תהיה בסדר." מורה פנימי מזכיר לנו תכופות שאנו בעלי ערך, שאנו מספיקים ושתמיד נהיה מספיקים, שאנו שייכים, שאנו ראויים לאהבה, שאנו אהובים. מערכת היחסים עם עצמנו היא החשובה ביותר. כשאנו מקיימים מערכת יחסים טובה עם עצמנו שכוללת כבוד, הקשבה, רכות וחמלה כלפי עצמנו, מערכות היחסים שלנו עם אחרים משתפרות כמעט באופן אוטומטי. האחרים נראים לנו פחות תוקפניים, הפגמים שלהם נראים לנו פחות נוראיים, ואנו נהיים סלחניים יותר. אנו פחות חוששים להתקרב לאחרים ולפתח איתם אינטימיות אמיתית.
