אם מישהו ישאל אתכם אי פעם על מערכת היחסים עם עצמכם, יתכן שלא תדעו מה לענות או תענו משהו בסגנון "זה מורכב". מן הידועות שמערכת היחסים החשובה ביותר שננהל בחיים היא עם עצמנו. איך זה, אם כן, שרובנו מתקשים להגדיר אותה, או מסתפקים בקלישאות הנוגעות לאהבה עצמית? במרכז מערכת היחסים עם עצמנו נמצא "הערך העצמי" שגם הוא מושג חמקמק, אך יחד עם זאת חשוב, כיוון שהוא מגדיר איך כל אחד מאיתנו ניגש למערכת היחסים עם עצמו. ממה בדיוק מורכב ערך עצמי ואיך הוא קשור לאהבה עצמית? ומה הדרך הנכונה לאהוב את עצמנו מתוך שלל הדרכים שמוצעות לנו כיום?
בכל רגע נתון, יש מישהו ברשתות החברתיות שיאמר לכם שהסוד לחיים מאושרים הוא לאהוב את עצמכם. אם זו אכן אבן יסוד התפתחותית, איך זה שרבים מאיתנו עומדים נבוכים מול המשימה הזו? בטור הקודם, כשדיברנו על ההבדלים בין בטחון עצמי, דימוי עצמי, וערך עצמי, דיברנו על עשייה נכונה ומשמעותית שבונה ערך (על חשבון התעסקות מיותרת בדימוי). כלומר ערך, גם על-פי ההגדרה המילונית המקובלת, הוא מושג המתאר את תחושת השווי שעולה באדם, בהקשר של יכולותיו ואיכויותיו. ובכן, האם זו אהבה עצמית? באופן חלקי בלבד, כיוון שבהגדרה הזו של ערך, קיימת שבריריות מובנית. הבריאות שלנו נחלשת כתוצאה ממחלה, הכסף שהרווחנו בעבודה קשה יורד לטמיון כתוצאה מקריסה בשוק ההון, בן-זוג יכול לעזוב אותנו על-אף כל ההשקעה שלנו, והיכולות שלנו עומדות בסימן שאלה כאשר מפטרים אותנו. הסתמכות בלעדית על הישגים, איכויות ויכולות הופכת אותנו לפגיעים מאד, ואת ערכנו לתלוי בנסיבות. איש מאיתנו לא יודע באמת מה יקרה לתחושת הערך שלו, עד שהדברים שהוא מסתמך עליהם כיום, כגון קריירה או מערכות יחסים, יילקחו ממנו במסגרת נסיבות החיים המשתנות. לעיתים, אנו מרגישים או מעריכים משהו בעוצמה הרַבָּה ביותר, דווקא בהעדרו. ערכנו עומד למבחן כשמסלול חיינו היציב והנוח משתנה, ודברים כבר לא עובדים כשורה, או שאנו כבר לא בשיאנו. אנו יכולים להשקיע את מיטב כוחותינו במערכת יחסים, אך עדיין לקבל יחס פוגעני מבן-זוגנו, שיכול להתנהג בזלזול, לשקר או לבגוד בנו. כאשר הניסיון להפיק בטחון או ערך ממערכת היחסים נכשל, מה יעלה בגורל ערכנו העצמי? לכן לערך עצמי מוכרח להיות מרכיב נוסף, שלא תלוי בזהות שלנו, אלא בליבה הפרטית, במערכת היחסים בינינו ובין עצמנו, והוא החלק הבלתי תלוי. אם החלק התלוי, שקשור לזהות, מתגמל אותנו לדוגמה בכך שהצלחנו לבנות מערכת יחסים שאנו גאים בה, החלק הבלתי תלוי תומך בנו כשהוא מעביר לנו מסר שאנו נהיה בסדר, לא משנה מה יקרה למערכת היחסים הזו. זהו אם כן הבסיס של אהבה עצמית, הדיאלוג השתוק בינינו ובין עצמנו, אולם איזה סוג של דיאלוג זה ואיך ננהל אותו נכון?
הסיפור המפורסם על נרקיס המביט בבבואתו בשלולית ומתאהב בעצמו ברגע, והסוף הטראגי שלו, הוא לכאורה דוגמה קלאסית לאהבה עצמית. אדם עומד מול המראה, או עם הראש על הכר, ומפמפם לעצמו מנטרות חיוביות של אהבה עצמית כגון "אתה שווה", "אתה ראוי", "אתה נראה מצוין". אולם המנטרות הללו לא באמת מייצרות ערך רב, מעצם הסיבה שהוא לא מרגיש כך בתוכו. למעשה, אין זה משנה אם מחשבה היא "חיובית" או "שלילית", מה שקובע האם נרגיש תחושה של שחרור, חופש ושלווה, הוא האם המחשבה פוגשת את האמת הפנימית הכמוסה שלנו או לא. אנו יכולים לחשוב משהו "חיובי" אך מזויף ולהמשיך להרגיש רע, או לומר לעצמנו משהו "שלילי" כגון "הזוגיות הזו כבר לא עובדת" ודווקא להרגיש תחושה של ערך, כיוון שהדהדנו איזו אמת פנימית של עצמנו. נרקיס, המדגים את המודל הרומנטי של האהבה, מנסה להתאהב בעצמו כפי שאנו מתאהבים באחרים. כלומר הבסיס של האהבה שלו היא החושים המעבירים תחושה של תשוקה או ריגוש. אולם כולנו יודעים מה קורה לריגוש כאשר אנו חיים עם אדם אחר במשך שנים, לא כל שכן כשאנו חיים עם עצמנו יותר מכל אדם אחר. מכיוון שקירבה והיכרות מייצרים דעיכה בתשוקה ככל שחולף הזמן, מה יעלה אם כך בגורל מערכת היחסים הרומנטית עם עצמנו? אולי זו הסיבה שאנשים בזים, אדישים או לרוב מתקשים לחבב את עצמם ככל שהם מכירים את עצמם יותר לעומק? המודל הרומנטי גם מדגיש את "המיוחדוּת" של האדם האחר, ורבים מנסים להישען על התחושה שהם מיוחדים יותר מאחרים, ולפיכך הם ראויים לאהבתם העצמית. אולם מיוחדות היא אשליה, מלכודת דבש, כיוון שבכל פן של אישיותנו ובכל רגע נתון, יש מישהו אחר בעולם שהוא טוב יותר מאיתנו. אתה מצחיק? יש יותר מצחיקים, את נראית טוב? יש יפות ממך, אתה מוכשר בתחום מסוים? יש מוכשרים ממך... אם כך אנה אנו באים?
דרך המלך לאהבה עצמית מתחילה למעשה במודל ההורי. אנו אוהבים את ילדנו, לא בגלל שהם קיבלו ציון טוב במבחן, התנהגו יפה או שהם בעלי כשרון מסוים, אלו הן אמנם סיבות להיות גאים בהם, אבל אנו אוהבים אותם משום הסיבה הפשוטה שהם שלנו. גם אם הם לא היו מפגינים כשרון או הצלחה מיוחדת, גם אם הם בעלי צרכים מיוחדים, גם אם הם קשים לגידול, אנו אוהבים אותם מכיוון שהם באחריותנו והם שלנו, בשר מבשרנו. ביום הלידה קיבלנו אדם קטן שנועדנו לטפח, לדאוג ולאהוב אותו ככל יכולתנו, ואין אף אחד אחר בעולם שיעשה את העבודה הזו במקומנו. זה התפקיד שניתן לנו, הניסיון שאנו אמורים לעמוד בו. עכשיו, מה היה קורה לו היינו מתייחסים גם לאהבה עצמית באופן הזה? להתרשמותי, רובנו הורים די גרועים של עצמנו, שמים דגש על זוטות, מוותרים לעצמנו בדברים החשובים, מזניחים את עצמנו, מוליכים את עצמנו שולל, ממכרים את עצמנו, מבקרים, בזים ומתעללים בעצמנו, והרשימה עוד ארוכה. ברגעים של הזנחה הורית עצמית, אנו לא זקוקים למחשבות או רגשות סכריניים כלפי עצמנו, אנו זקוקים להזכיר לעצמנו את התפקיד, את החובה שעלינו למלא כלפי עצמנו! כשאנו עוברים ממודל רגשי של אהבה למודל מעשי של אהבה, כלומר מרגש מטרה לפעולות כלשהם, זה משנה את כל התמונה. לכן גם השוואות לאחרים הן חסרות טעם, כי אחרים הם אינם האדם שאנחנו, כפי שילדים של אחרים אינם הילדים שלי. אני האפוטרופוס הבלעדי של עצמי והאחריות על שלוותי ושמחתי מוטלת אך ורק עלי. מוטל עלי להעניק לעצמי את החיים הטובים ביותר שאני מסוגל להעניק. אולם מה זה אומר הלכה למעשה?
תראה לי מישהו שאוהב, ואשאל אותך על מה הוא מוכן לוותר. אהבה היא פעולה, תוצאה של בחירה, ובחירה תמיד גוררת ויתור על משהו. בזמן שאני מגדל ומטפח את בנותיי, אני מוותר על הזמן שלי, על התחביבים שלי, על רגעי השקט היקרים עם עצמי. כשאנו אוהבים בן זוג אנו מוותרים כמובן על בני זוג פוטנציאליים אחרים, כפי שאנו מוותרים על דברים פחות קריטיים לנו, בשביל דברים קריטיים שחשובים לבני זוגנו. כשאנו אוהבים את האחר, אנו מוכנים להתעמת עם מקומות שקשים לנו, בכדי לעבוד על המחלוקות בינינו, ומוותרים על להיות צודקים, על בריחה מעימותים, על לנצח בוויכוח, על לומר את המילה האחרונה, על התחשבנויות, על הדרך שלנו בלבד. לעיתים אנו דואגים לאחר יותר ממה שהוא דואג לנו, מוותרים על האגו, סולחים. אנו מוותרים על הרצון שהאחר ישתנה בשבילנו, ומקבלים אותו כפי שהוא. משל בודהיסטי מספר על תלמיד השואל את מורו על ההבדל בין לִרְצות משהו לבין לאהוב אותו. עונה לו המורה, כשאתה רוצה פרח אתה קוטף אותו, כשאתה אוהב פרח, אתה מוותר על לקטוף אותו, דואג להשקות ומטפח אותו. אם-כך אהבה מאופיינת על-ידי שלושה מרכיבים: וויתור, תשומת לב יומיומית (הכוללת קֶשֶב לאחר, רגישות כלפיו, ונִרְאוּת שלו), וטיפוח שנובע מתשומת הלב הזו.
כשזה נוגע לאהבה עצמית, אין הכוונה לוותר על עצמנו, אם כבר להיפך, לוותר בשביל עצמנו. כשאנו חיים על-פי האמת והערכים שלנו, אנו אוהבים את עצמנו. חיים של נאמנות לעצמנו דורשים מאיתנו לקבל החלטות קשות ולוותר על משהו. לעיתים אנו נדרשים לוותר על מה אחרים חושבים או על אישור מהם בשביל האמת הפנימית שלנו. אישה שבוחרת לא להביא ילדים מבטאת אהבה עצמית, כי היא צריכה לוותר על הקולות הסובבים אותה שמתנגדים להחלטה, או שמנסים לדחוף אותה לשנות את דעתה. לפעמים לתת לעצמנו להיכשל, או לוותר על משהו שחשבנו שאנו רוצים, הוא באופן פרדוקסלי ביטוי של אהבה עצמית. אנו בוחרים לוותר, לא להמשיך במאמץ כלשהו, להיכנע, לעזוב. לא קל לעשות זאת בתרבות המבכרת התקדמות, צמיחה, מוטיבציה וחרדה מהמילה כשלון. פעמים רבות אנו צריכים לוותר על חטא שאנו חוטאים כלפיי עצמנו, לזנוח התנהגויות ואמונות ישנות, ולאמץ צורות מחשבה והתנהגות חדשות, תוך שאנו עוברים דרך חרדה גדולה. ויתור על קול פנימי המייצג תוקפנות עצמית הוא גם ביטוי של אהבה עצמית. רבים מאיתנו מנסים להילחם בקולות פנימיים שלוחשים "אתה לא מספיק", "אתה לא אהוב", אתה לא טוב" וכתגובה לפמפם מנטרות של אהבה עצמית. אולי הדרך הנכונה יותר היא לתת מקום לקולות האלה ואז להניח להם לרגע, לא להאמין להם, לא לתת להם כל-כך הרבה תשומת לב, כפי שהיינו נוהגים עם הילד שלנו לו היה חוזר מבית הספר, ומספר לנו שמישהו זרק לעברו הערה גועלית. להקשיב לעצמנו, להיות נאמנים לעצמנו, לבחור בשביל עצמנו, להשקיע בעצמנו, לסלוח לעצמנו, לומר 'לא' לדברים שלא מתאימים לנו, להכיר את עצמנו ואת הדברים החשובים לנו באמת, גם אם אלו מנוגדים לחברה שבה אנו חיים, אלו הם כולם ביטויים של אהבה עצמית, שיש בצידם גם ויתורים כואבים ולרוב קשים ליישום.
לעיתים באהבה עצמית אנו דווקא זקוקים לוותר על הוויתור. יש שני גורמים עיקריים שמחבלים באהבה עצמית, וגורמים לנו לוותר על עצמנו ולעצמנו, הראשון הוא טראומה, והשני הוא הסביבה החיצונית. בטראומה, אני לא מתכוון בהכרח לטרגדיה נוראית, כפי שלצערנו אנו פוגשים בשנה האחרונה מסביבנו, אלא על כל חוויה כואבת, קטנה כגדולה, שגורמת לנו להתנתק מעצמנו, להתבייש בעצמנו ולוותר. טראומה גורמת לנו בין היתר לנסות ולהימנע מלחזור על כאב קדום. כך אדם שהתאכזב מאהבה, מוותר על אהבה חדשה, או אדם שהתאכזב מניסיון מאכזב בקריירה, נשבע שלא לסמוך יותר על החלומות או האינסטינקטים שלו פן יכשל בשנית. בהקשר של הסביבה, כשאנו לרוב לא יודעים מה לעשות ומה נכון לנו, אנו עושים את מה שאחרים עושים או מה שמקובל, ובדרך מוותרים על האמת שלנו ועל הדרך שלנו. פעמים רבות אנחנו עושים את מה שנכון או מקובל בכדי להיות טובים, ואז מגלים שעדיין לא טוב לנו עם עצמנו. לכן ויתור על הוויתור או ההימנעות היא גם צורה של אהבה עצמית, כפי שוויתור על הַרְדָמות עצמיות, הונאות עצמיות ופיתוח מודעות עצמית מובילים לאהבה עצמית.
אם כך נותר לנו לשאול איך אפשר לזהות אהבה עצמית, האם זו הרגשה מסוימת? לעיתים בחירות גורמות לנו להרגיש מיני רגשות לא נעימים כגון פחד, כאב או עצב, כפי שהליכה עם האמת שלנו יכולה לעורר בנו חרדה או אשמה. לא תמיד, ואולי ברוב המקרים, אין חפיפה בין מעשה שמרגיש לנו נעים, לבין מעשה שמבטא אהבה עצמית. לאכול משהו לא בריא מרגיש אמנם מאד נעים כרגע, אבל אנו נצטער על כך בהמשך הדרך. לחילופין מעשה של אהבה עצמית, כמו לעזוב מערכת יחסים לא טובה, מרגיש נורא באותו רגע, אבל ייטיב עימנו בהמשך. לכן הקשבה למורה הפנימי שלנו (ולא לרגש רגעי או חוויה חושית רגעית) היא אקט של אהבה עצמית, והיא חשובה הרבה יותר מלנסות לברוח מרגשות לא נעימים, או מלייצר רגשות נעימים בהווה. הנה כמה דרכים לזהות את המורה הפנימי שלנו: במישור הגופני המורה הפנימי מורה לנו את הדרך הנכונה דרך תחושה של רגיעה, הרפיה, שחרור של כיווץ פיזי שהיה שם ומיאן להיעלם, ונשימה שהופכת פתוחה יותר. במישור הרגשי אנו מסכימים להיות בפתיחות לכל הרגשות שעולים בנו, גם אם זה אשמה, צער, כעס ופחד. רגשות אלה שונים מתחושת הסבל שאנו מרגישים כשאנו אבודים, שונאים או תוקפניים כלפי עצמנו. הם לרוב חדים וקצרים יותר ומרגישים מותאמים לסיטואציה שאנו נמצאים בה באותו הרגע. במישור הרוחני אנו מרגישים איזה חופש חדש, פתיחות לחוויה במלואה, סקרנות, חיבור, ויכולת הכלה של דברים מעבר לארצי והיומיומי.
נסכם. שני רעיונות חשובים נפגשים בהקשר של אהבה עצמית. ראשית, קיימת סכנה בסוג השכיח של אהבה עצמית העוברת דרך אחרים, המפמפמים לנו את הדימוי העצמי, כיוון שכך אנו הופכים לתלויים ושבריריים, וערכנו העצמי עולה ויורד בהתאם להזנה שאנו מקבלים מהם. אותם אנשים שמעריכים אותנו היום או מוחאים לנו כפיים, יכולים להסיג את הערכתם, ולהותיר אותנו ריקים וחסרי ערך. אהבה עצמית שבאה מבפנים, מטיפוח עצמנו, משל היינו ילדים בחזקתנו, הופכת אותנו חסונים ועצמאיים יותר, ומבטיחה שערכנו יישאר יציב פחות או יותר (אנו תמיד נהיה תלויים במידת מה בסביבה). שנית, עלינו להעביר את המושג 'אהבה' משם עצם לפועל, מהמודל הרומנטי להורי, ומִרֶגֶש לגישה. אהבה לא באה לרבים באופן טבעי, היא הישג התפתחותי שעובר קודם כל דרך עצמנו. אדרבה, אי אפשר לאהוב אחרים אם אנו לא אוהבים את עצמנו, כי אז אנו לא יודעים כלל מה זו אהבה. לכן אם אתם אנשים שאוהבים אחרים, והאהבה שלכם לא מתחילה בעצמכם, כנראה שאתם לא יודעים לאהוב באמת, אלא מציגים לאחרים תחליפים שלה (הערצה, היקשרות, תלות, ריצוי..). הוויתורים שאנו עושים למען האהבה, הם המקרה היחיד שבו ויתור דווקא מרחיב במקום לצמצם, וזו אולי כל התורה על רגל אחת. בהצלחה.
