יש אנשים שמתן אמון בחיים ובאחרים מעורר בהם חרדה גדולה שקשה להם לשאת. את תודעתם מאכלסות מחשבות של חוסר אמון בסיסי בעצמם ובחיים, "לא מגיע לי טוב", "אני רע", "אני אשם", "אני לא ראוי". הם מריצים תסריטים קטסטרופליים על תרחישים שיכולים לקרות להם, סובלים מחוסר אמון בסיסי באחרים שבא לידי ביטוי בהסתייגות, נוטים לפרש את כוונותיהם של אחרים כחורשות רע, וערניים לתוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפיהם. למרות הסבל שהדבר גורם להם, נראה כי הדבקות במוטיב הרע, מנחמת ומספקת להם בטחון כלשהו, דווקא עם הטוב קשה להם הרבה יותר להתמודד. הם מרגישים שהם צריכים לעבוד קשה בשבילו, להחזיק בו חזק פן יילקח מהם, ואם כבר מגיע משהו טוב, הוא בוודאי יתאזן עם משהו רע שיגיע מיד לאחריו. בזוגיות הם יכולים לסבול מחרדת נטישה, להרגיש שהם רודפים אחר פירורי אהבה מבן הזוג, שלא רואה, אוהב או נאמן אליהם מספיק. מי אלה האנשים שעשו חוזה עם מוטיב הרע, סובלים עקב כך מחרדה, אך עדיין מתקשים לוותר עליו? בטור זה על עובדי הרע.
ישנן שתי סיבות עיקריות מדוע אנשים הודפים את הטוב, ומאמצים את הרע לחיקם, הראשונה מבניהן היא בגידה באמון. אנשים העובדים את הרע, מסתירים בעברם בגידה גדולה באמון בדמות הורה שנטש, הזנחה, חרם, דחייה, צרכים ראשוניים שלא סופקו. היכולת לתת אמון נעלמה כתוצאה ממעשה הבגידה הראשוני, זיכרון עמוק וטראומטי של אהבה שאבדה להם, פצע קדום שנפער כשאדם קרוב לא היה, נעלם, או בגד. ההתמסרות לאותו אדם, הורה לדוגמה, שהייתה טבעית וחסרת מחשבה, הפכה לאחר האירוע או עם השנים, לחוסר אמון בסיסי, ציפייה לעוינות, וקושי להתמסר לתוך יחסים עם אחרים. בגידתם של אנשים קרובים מייצרת אצל ילד אמונה שלא מגיע לו, שהוא רע, שיש בו משהו לא ראוי, המלווה בתחושות של אשמה ובושה (אם קרה לי מה שקרה לי, כנראה שאני אשם, לא ראוי, או לא מספיק טוב בשביל אהבתם של אחרים). בבגרותו הוא הופך להיות האויב הכי גדול של עצמו, מחמיר ומעניש כלפי כל טוּב המתגלה בתוכו או שמגיע מבחוץ. כל אהבה שמופנית כלפיו מעוררת חוסר בטחון, תחושה של פגיעוּת שקשה לשאת ויש לחסלה עוד לפני שהיא מתממשת. כך אנשים נזהרים שלא לתת לאהבה לגעת בהם בכדי שלא יחוו שוב את הכאב הישן. כשמציעים להם כבר אהבה, הם נזכרים ברגע שאהבה נלקחה מהם. אם אדם לא מאמין שמגיע לו גם חסד, הוא יטה להיות פסימי או נתון למחשבות חרדתיות על תרחישים קטסטרופליים, ההתקפה יכולה לבוא בכל רגע ומכל מקום. אם כך הסיבה השנייה קשורה לניסיון לייצר ודאות ושליטה בעולם פנימי חרד ופסימי. בעולם שנחווה כחסר מהימנות ולא תמיד מובן, התרחישים הגרועים והציפיה לרע, הופכים באופן אירוני לחברים הכי טובים, למרגיעים. אם אני יודע לצפות בוודאות מה יהיה, כלומר רע, איש לא יכול להפתיע אותי בטוב, איש לא ישים אותי שוב בעמדה פגיעה אל מול יחסים של אהבה, אמון, ותלות.
אולם אסטרטגיה שלא מאפשרת לטוב להיות נוכח מבפנים או להיכנס מבחוץ, הופכת את החיים לדלים, ריקים ומשעממים. הסיפור של החיים הופך להיות סיפור עצוב של הימנעות, סיפור של החמצה וחרטה. יש כאלה המנסים להילחם במחשבות השליליות, אולם הם מגלים שמה שאנו נלחמים בו רק מתחזק. אחרים מנסים לתרגל מיינדפולנס ולצפות במחשבות אי האמון באות והולכות, ויש כאלה שבורחים לחומרים משני תודעה כגון קנביס. אולם מה היה קורה לו היינו מתייחסים לאי האמון כסיפור, ואז מנסים להשהותו באמצעות החלפתו בסיפור אחר? כשאנו צופים לדוגמה בסצנה אלימה מסרט שבו הגיבור יוצא ללא פגע, המוח משהה את אי האמון הבסיסי שלנו, ומאפשר לנו להנות מהסרט, בזמן שאנו מבינים שבחיים האמיתיים סביר להניח שהגיבור היה מסיים במיון. אם אי האמון הוא סיפור, ניתן לומר שאצל אנשים שעברו טראומות בחיים הקשורות ליחסים, המוח מתקשה להשהות את סיפור אי האמון ולהאמין בסיפור אחר. כך נוצר פרדוקס, שמצדו האחד הם רואים שטוב קורה לאחרים מסביבם, המצליחים לחיות ללא חרדה, או להפחיתה באופן משמעותי, אך מצד שני הם מתקשים להאמין שזה יכול לקרות גם להם. לא נשאר להם אלא לקוות שיום אחד זה יקרה גם להם, אולם זוהי עמדה פאסיבית.
כמו בסיפורים, הדרך לעבוד עם רגשות היא להחליף רגש ברגש. הדרך להפחית כעסים לדוגמה היא ללמוד להחליפם בסלחנות כלפי אחרים, והדרך להחליף חרדה ואי אמון היא להחליפה באמונה. אמונה בכח עליון בהקשר שלנו היא קודם כל וויתור על שליטה כל יכולה, כלומר להפסיק לשחק את אלוהים, ולחשוב שאנו יודעים תמיד מה יקרה עקב סיפור חוסר האמון שלנו. לוותר על שליטה אומניפוטנטית (כל יכולה), דורש להחזיר את הוודאות והביטחון לסמכות עליונה, ולהסכים להישאר אנושיים, שבריריים ופגיעים. אמונה בכוח עליון הנמצא איתכם בכל מקום ומלווה אתכם, מאפשרת בסופו של דבר התמסרות לחיים ולמה שהם מביאים, על חוסר השליטה שבהם, חוסר האונים, וחוסר הידיעה. אולם בניגוד לאלה הלוקחים את תפקידו של אלוהים, בכך שהפכו את סיפור חוסר האמון לאלוהיהם, ועובדים אותו בנאמנות קנאית, האמונה בכוח עליון מאפשרת להתמסר גם לחסד, לטוב, לחיובי, ולבריא, שהוא מנת חלקנו וזכותנו, לא פחות מהרע שלעיתים קורה לנו. לכח עליון, בניגוד לאלה המחמירים עם עצמם ובטוחים שהם לא ראויים לטוב, פנים רבות לו, ויש בו גם המון חסד, סלחנות, חמלה עצמית וטוּב. מסתבר שלאלוהים אין ציפיות מוגזמות מבני אדם, לבני אדם יש ציפיות מוגזמות מעצמם. (אגב, אם אתם לא מרגישים נוח עם המילה אלוהים, עקב הקונוטאציה הדתית שבה, החליפו אותה באנרגיה או הנשגב, כח עליון או היקום).
המשפט "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מעודך." מייצג את מהות האמונה. זוהי התמסרות למשהו חדש מעורר אימה, המעמיד את כל מה שאנו יודעים או בטוחים שאנו יודעים בסכנה. אמונה כרוכה בפעולה מחשבתית ואז מעשית, המנוגדת להיגיון הרגיל, מעוררת חרדה, ומרגישה שונה ולא מוכר מכל דבר שעשינו עד כה. כשאנחנו מתמסרים באופן מלא לחוויה ולא למחשבות, בכל לבבנו, נפשנו ומעודנו, אנחנו נוקטים באקט של אמונה. לא בכדי אומרים "נעשה ונשמע" ולא "נשמע ונעשה", כלומר קודם עושים ואז שומעים, בניגוד ל"קודם תגיד לי מה תהיה התוצאה, ואז אני אחליט אם אני עושה את זה". הסיפור המקראי על עקדת יצחק הוא הסיפור האולטימטיבי של אמונה, קודם אברהם עשה בחרדת קודש ואחר-כך שמע, בלי לדעת מה תהיה התוצאה. הרבה פעמים בחיים זה מה שנדרש מאיתנו בשינויים, בצמתי החלטה ובהתחלות חדשות. לעיתים זה ירגיש כמו חוויה מיסטית, או זֶנית דמוית מיינדפולנס, מנותקת מהעבר ומהעתיד, משוחררת מאחיזה עצמית נרקיסיסטית. קפיצת אמונה מאפשרת לדוגמה מעבר מהימנעות וצמצום מגע עם אחרים, לתחושה שיש מי ששומר עלי, מעבר מתחושת אשמה, לאמונה שאני אהוב גם כשאני כועס או עומד על שלי, מעבר מביקורתיות עצמית גבוהה, לאמונה שמותר לי לטעות ולסלוח לעצמי ושאיש אינו מושלם, מעבר מחרדה, לאמונה שהקושי אינו כזה חמור או סופני, ומעבר מחוויית דחייה לאמונה שירצו אותי ושאני אהוב כפי שאני. בהקשר הספציפי של חוסר אמון זה לחזק את האמונה שמישהו שומר ומגן עלי ולא רק רוצה להרע לי, שיש מישהו שלא ינטוש אותי לעולם, שילך איתי, שיענה לי על הצרכים, שאני יהיה בסדר בסופו של דבר.
בסופו של יום אנשים פונים לטיפול עקב משברי אמונה. משבר בעקבות עצמי מצומצם, סגור, פגוע, מוגן, זהיר, ומתקשה להתמסר. אמונה מציעה מקומות של צמיחה פוסט טראומטית, של החזרת האמון בבני אדם, של חוויה חדשה, של התמודדות עם אי ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים. בניגוד למשבר אמונה שמצמצם או סוגר, אמונה מרחיבה, היא מאפשרת לנו להתמסר לחוויה ולאפשרויות החדשות שהיא פותחת בפנינו. היא מעניקה חופש מסוים מהעצמי המוכר שלנו, מהמציאות המוכרת. כולנו בסופו של דבר מבקשים חירות, מציפיות המשפחה, מהנורמות, מההגנות הפסיכולוגיות שלנו, מהאגו שלנו, מאי האמון. אמונה מאפשרת לנו לפתח את החופש הזה, באמצעות השלמה של יסוד ספציפי שחסר אצלנו. אם אני חושב שהכל שחור, או שלא מגיע לי, אז אפגוש באמונתי כח עליון של חסד או של טוב מוחלט, אם אני תמיד מכיל ומקבל הכל מאחרים, ומתקשה לשים גבול, אז אפגוש באמונתי כח עליון של של פטור מריצוי ושל כעס מציב גבולות. אם אני תמיד מציע לאחר את אשמתי ולוקח אחריות, אפגוש באמונתי כח עליון הפוטר ומשחרר אותי לרגע מאשמה לא לי.
אנשים לעיתים נמשכים לרוחניות שמציעה התעלות. אמונה לא מציעה התעלות, היא מציעה עבודה קשה עם האמת הפרטית שלנו, עם הניסיון הפרטי שלנו, עם משהו נכון שאנו נמנעים מלעשות. בניגוד לתקווה שיכולה להיות ביטוי של התכחשות למציאות, או של עמדה יותר פאסיבית ומיואשת, באמונה אנו אקטיביים, מבקשים סמכות עליונה, מנהלים איתה דיאלוג דרך תפילה, מבקשים תשובה והכוונה. מתוך אמונתנו אנו פועלים בשקט, במקומות שיש לנו בהם שליטה, מכירים במה שיש, בכך שאנו מוגבלים, ושלא הכל תלוי בנו. תיקון של חוסר אמון, או של כל דבר אחר לאמיתו של דבר, דורש מאיתנו לרדת אל התהום הפרטית שלנו ולפגוש את האמת הרגשית שלנו. דרך מעשים נכונים לצאת מהמקום הנוח, למקום שכמעט וישבור אותנו, שאנו מרגישים שאין ממנו חזרה, ללב הקטסטרופה הפרטית שלנו, ושם להתחיל את האיחוי וההחלמה. כשאנו מרגישים שהסבל בחיים הוא סוג של ניסיון שמעמידים אותנו בו במסגרת תיקון עצמי, שיש כוונה ויש לנו תפקיד, יותר קל לנו להתמודד, ובעיקר אנו לא לבד במקומות וברגעים הכי אפלים שלנו. בהצלחה.
"בטח בי, רק בי,
עצום את עיניך ובטח בי,
אתה יכול להירדם בקלות, כשאתה יודע שאני בסביבה,
בטח בי, רק בי,
עצום את עיניך ובטח בי."
ספר הג'ונגל.
