נרקיסיזם הוא הניסיון של האדם להפוך את עצמו (או את האחר) לאלוהים. יש פיתוי רב בהאלהה עצמית, היא מבטיחה (לכאורה) שליטה מלאה בחיים, ודאות רבה, וצמצום המפגש עם תלות באחרים, חוסר אונים וכאב. כמו גם ביטול של הניסיונות הקשים שאנו עוברים במהלך חיינו, סיכוי להימלט מהמגבלות האנושיות, והבטחה מזויפת לממש את כל תאוותינו. הנרקיסיזם קורץ לכולנו, הוא מפתה אותנו לחשוב שאנו יכולים להפוך לגדולים, למיוחדים ולמושלמים, בני אלים, אנשי נצח.
נזכיר את המאפיינים העיקריים של הנרקיסיזם: הנרקיסיסט וצרכיו הם מרכז העולם, הוא האלוהים של עצמו. הוא בלתי תלוי, לא נזקק, עצמאי, ויחסיו עם אחרים נוטים ליחסים של שימוש בעיקר לצורך חיזוק התדמית. הנִרְאות אצלו קודמת למהות, הדגש הוא על איך דברים נראים ולא על האמת הפנימית שלהם. הוא מבלבל בין הערכה לאהבה, והזדקקות ופגיעוּת זרים לו ומבטאים לדידו חולשה. נרקיסיסטים מתקשים מאד בשני דברים עיקריים, וכך גם ניתן לזהותם בנקל: הראשון הוא קושי בקבלת אחריות (מה פתאום ועדת חקירה ממלכתית?), והשני הוא קושי בהרגשה ובביטוי של אמפתיה (החטופים נמקים במנהרות!). אם נתקלתם באדם שאינו מסוגל להתבונן בעצמו נכוחה ולומר משהו כגון "נכון זו אחריות שלי, טעיתי, פגעתי, סליחה, אני אתקן", (ולצורך כך הוא צריך ראשית להבין את הצד שלכם ולשים את עצמו בנעליכם, יעני אמפתיה), כנראה שנפלתם על אדם בעל קווים נרקיסיסטיים בולטים. סוג נוסף של נרקיסיזם שרבים לא מודעים לכך שהם לוקים בו, הוא לא זה שהופך עצמו לאלוהים בחוסר התלות ובדימוי הנוצץ, אלא זה שתמיד עושה יותר, מקריב, לוקח אחריות שאינה שלו. זה שתמיד צריך להיות בסדר, להכיל, לאהוב, לקבל, לעשות בשביל אחרים. לעשות יותר ממה שמוטל עלינו הוא תעלול נרקיסיסטי לא פחות מלשחק את אלוהים באופן ישיר. אדם כזה אינו מקבל את גבול היכולת האנושית, אינו מוכן לפגוש חלקיות, את היכולת לאכזב, לקבל חוסר אונים כשאין מה לעשות, או כשהמעשה לא שייך לו.
אנו משלמים מחירים כבדים על נרקיסיזם, ומניסיוני כמטפל, הבעיה העיקרית של הנרקיסיזם היא זו: אנשים שחושבים שהם מרכז העולם, מתקשים מאד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים אותם. עונשו של הנרקיסיסט הוא, שהוא אינו יודע, או אינו יכול, לאהוב ולהרגיש אהוב באופן מספק לְעולָם. כיוון שאנו אנושיים, לא בני אלים, הנרקיסיסט ירגיש עמוק בתוכו בודד, ריק, או מבוהל. הוא יעבור מקשר לקשר, סיכויו לבגוד או להתגרש גבוהים, או שיקיים מערכת יחסית אינסטרומנטלית שמבוססת על אינטרסים הדדיים, כל עוד אלו משרתים את בני הזוג. הנרקיסיסט מנסה להימלט מהעובדה הפשוטה שכולנו בני-אנוש, חלקיים, פגיעים, ותלויים באחרים. לפיכך כולנו בלי יוצא מן הכלל מחפשים להיות מוחזקים על ידי סמכות גבוהה, כדוגמת הורה, שתגרום לנו להרגיש מוגנים, אהובים ונראים. מישהו שיסתכל לנו בעיניים ויאמר "ראיתי, שמתי לב, נעבור את זה יחד, אתה בסדר גמור גם כשאתה עצוב, אשם, מפחד או תלותי מאד". ככל שהחסך בהחזקה גדול יותר, הצורך בתחליפים – כסף, אהבת קהל, פרסום, הערצה, שייכות לתנועות המתגבשות סביב רעיון או אידיאל, התמכרויות, יהיה גדול יותר. העניין הוא כזה, החסך הנרקיסיסטי אינו יודע שובע, הוא לעולם לא מספיק, כמו לנסות למלא דלי המחורר בתחתיתו. הנרקיסיסט אינו באמת יכול להפוך את עצמו לאלוהים, יחיד ושלם, לא נזקק לאיש, וניסיונותיו למלא את החסך כמוהו כעבודת אלילים. לכן התחליפים החומריים שנותנים לנו תחושה זמנית של החזקה, ערך, ואהבה, הופכים אותנו עבדים לעגל הזהב, למשהו שמבטיח לנו נחמה רגעית ומזויפת. אך למעשה הם כובלים אותנו, ממכרים אותנו, ומסיטים אותנו מהעבודה האמיתית שאנו אמורים לעשות בעולם.
אלילים רבים לו לאדם בדמות מנהיגים או אנשים אחרים, קריירה, מיניות, כסף, סמים, קניות, אמונות, והגנות פסיכולוגיות ששירתו אותנו בעבר וכבר אין לנו בהן צורך. לצד כל תחליף ארצי, אותו אנו הופכים לאלוהים שלנו, נמצא מישהו שעובד אותו. בהקשר זה, יתכן שגם אהבה רומנטית במתכונתה הקלאסית והסוחפת, היא סוג של עבודת אלילים. יתכן שלהפוך את הבחור או הבחורה שזה עתה פגשנו לכוח עליון, לאידיאל, היא בעצם חזרה על אותה טעות נרקיסיסטית שאחרים עושים עם כסף או מעמד חברתי. זוהי טעות שמובילה בהכרח לחרדת נטישה, כיוון שאנו עושים לאחר האלהה ואידיאליזציה, עקב יופיו, מעמדו או האטרקטיביות שלו. אולם האם תחושת השלמות שאנו כביכול מרגישים בהתאהבות עוצמתית, אינה דומה למה שמרגיש אדם מפורסם כשהמצלמות נפתחות, או אדם אמיד לאחר עוד עסקה גדולה? השאלה אם כן היא מה קורה לאחר מכן, כשהוא נשאר עם עצמו, האם עדיין ירגיש מוחזק, מוגן ואהוב גם ללא אל השווא שלו? כנראה שלא, הניסיון מראה שלנרקיסיסט תמיד יהיה צורך בעוד ועוד חיזוקים חיצוניים, בשביל לשמר את ההרגשה הזו. ובהקשר הזוגי, אולי אנו צריכים לחפש בן-זוג שידע להחזיק אותנו באופנים שאנו זקוקים לו, וברגעים שאנו זקוקים לו, במקום לחפש תחושה של התרוממות רוח נרקיסיסטית, משכרת ומשקרת כפי שרבים מאיתנו מחפשים?
"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי" סיכם רבי יהודה הלוי את כל התורה הזו על רגל אחת. פרידה מאלילים מצריכה אלוהים, סמכות אחת עליונה ונשגבת שנמצאת מעל הכל. יתכן והסביבה שלנו עושה ככל יכולתה לתמוך בנו, אבל האמונה והדיאלוג האישי עם כח עליון, מאפשרים לנו להיות מוחזקים בדרכים אחרות, רִאשוניות, וחשופות יותר. אמונה עונה על הצורך בדמות מיטיבה שניתן לפנות אליה ברגעים קשים. גם אם נדמה לנו כחילונים שפיטרנו את אלוהים, רובנו עדיין מתנהלים מול משהו שאותו אנו מחשיבים כבעל הסמכות העליונה: אנשים, רעיונות, אמונות, כסף, או כל דבר אחר שהעלנו על כס המלכות בדרכים השונות שהזכרנו. כל אדם ועבודת האלילים הפרטית שלו, ובכדי להשתחרר ממנה צריך למצוא סמכות אחת גבוהה יותר מאל השווא הארצי שאימצנו לעצמנו. אולם הפרידה מהאלהה עצמית או עבודת אלילים אינה קלה ומרגישה כקריעה. קשה להיפרד מפתרון ארצי ומדומה לבעיה פסיכולוגית קשה, והיא טשטוש השבר הבסיסי שלנו, הסתרת בושה גדולה, כיסוי פציעה מוקדמת מהעבר. רבים מעדיפים לטשטש או לשקר לעצמם, במקום לפגוש אמת או רגש שקשים להם. אולם בלי לפגוש אמת או רגשות שמעוררים בנו אימה קדומה, אין באמת שחרור ואין באמת חופש פנימי. לכן הנרקיסיזם האנושי גובל בהונאה עצמית ובהסתרה ששותפה לה הסביבה. הנרקיסיסט נתפש כאדם גדול, יודע כל, שולט בלי גבול, מיוחד ושונה מכל אלו שקדמו לו בשושלת האנושית. הוא זכאי ולעולם לא אשם, חמדן שמגיע לו הכל, ולכאורה לא זקוק לאיש (דרישה ליחס מיוחד או שונה מאחרים הוא מאפיין נוסף של הנרקיסיזם). אולם זהו מצג שווא, בתוכו קיים ילד שכָמֵה להחזקה, לביטחון ולאהבה שאותם התייאש מלקבל.
על מנת לרכך את הנרקיסיזם שלנו, עלינו להחזיר את עצמנו למקומנו הטבעי, השביר, הנזקק והזמני, ולהקטין מההישענות על עבודת האלילים הפרטית שלנו. בו בזמן את חלום הגדוּלה, הנצח, המושלמות, והכל יכולוּת, להשיב לסמכות נשגבה, לכח עליון. יש עצב וריקנות בפרידה מאלוהי שווא, מזה שהתייחסנו אליו כסמכות עליונה. יש צער בוויתור על גדוּלה, על תקווה לשליטה מלאה, על טשטוש מתמיד של פגיעוּת. אולם הדרך לרכך את החשיבות העצמית שאנו מייחסים לעצמנו או לדברים אחרים, היא דווקא לתת מקום לבושה ולפגיעוּת, שהופכת אותנו אנושיים ורחוקים משלמוּת אלוהית. כשאנו נותנים מקום ומכילים את הפגיעוּת שלנו, אנו יודעים שאנו כבר לא משחקים יותר את אלוהים. לא בכדי אנו מוצאים אלוהים דווקא כשאנו מוותרים על שליטה, גדוּלה, הישענות עצמית, שלמות וחופש מוחלט. זה קורה לרוב כשאנו עומדים מול שוקת שבורה לאחר שכל ניסיונותינו העלו חרס. לא בכדי לאמונה יש קשר לקטסטרופה, לחוויות של הרס והתפרקות, לכן יש יתרון למי שנכשל, שלא מצליח להבין, להשיג. שם ורק שם, אדם יכול לפגוש אלוהים. קטסטרופה מכניסה אותנו לממדים ולפרופורציה הנכונה, והאמונה הנובעת ממנה, מסייעת בהפחתת שיפוטיות, מעודדת צניעות וסלחנות, מקטינה ציפיות, ושומרת על מקומנו כחלק ממארג אנושי, במקום בטבורו של היקום. אין זה אומר שאנו מבטלים חלילה את עצמנו, אלא רק מכירים בכל הצדדים השונים שלנו, במתנות ובמגבלות שלנו כאחד. לא כל שכן, הכרה באנושיות השברירית שלנו מזמינה קבלה של מגרעות וסלחנות כלפיהם, הפגנת גמישות, חמלה ורכות, העוזרות לרכך מחשבות או מסרים קשים שהופנו כלפינו בעבר. לא פותרים טראומות עבר על ידי יצירה של טראומות בהווה, אלא על ידי אהבה וקבלה של המקומות השבורים שבתוכנו. כך אנו גם מתחברים ליסודות שחסרים לנו בעצמנו, ושמראים לנו את הדרך לעבודת התיקון שלנו. לכן לדוגמה, באמונתו, האדם הביקורתי יחפש וימצא אלוהים סולח ומקבל. האדם העצמאי והבלתי תלוי יגלה אלוהים המאמץ לחיקו את הנזקק, האדם הגדול מהחיים ימצא אל המקבל את חולשותיו ומגבלותיו, והאדם הטוב-תמיד יגלה כעס וגבולות דרך חרון אפו של אלוהים העומד על שלו.
הנרקיסיסט אינו אדם שמח בחלקו, הוא תמיד מרגיש שיכול להיות יותר, יותר כסף, יותר שליטה באחרים, יותר תשומת לב, יותר הצלחה. אדם שמח הוא אדם שהולך בתחושה שהוא במקום הנכון בגלל מעשיו הנכונים שהופכים אותו ראוי. הוא אדם שמדייק בתפקיד שלו בעולם, ובמערכות היחסים שלו. אין זה אומר שהוא מרכז העולם, להפך, הוא יודע לשמור על ענווה ועל יראה בריאה, ומביא לידי ביטוי את מה שבאמת חשוב, להעביר הלאה את המתנה, הכישרון שאיתו בא לעולם. לא האדם חשוב אלא המשימה, ההתמסרות אליה, התיקון שבדרך, הענקת מתנתנו לעולם. במקום שבו אנו עסוקים רק בחיפוש אינסופי אחר עצמנו, מירוק תדמיתנו ובהפיכתנו לאלוהים, אין באמת שמחה. רק כשאנו יוצאים רגע מעצמנו, רק כשאנו מתפטרים מהדימוי והולכים לחפש תפקיד שניתן לנו, אפשר שנימצא מזור לסבלנו, ואת עצמנו באמת. בהצלחה.
"היות נבחר הוא מושג תיאולוגי שרוצה לומר: בלי כל מעלת יתר, בשל פסק דין על טבעי, בשל רצון חופשי, אם לא גחמני, של אלוהים, נבחר אדם לאיזשהו דבר יוצא דופן ומופלא. מן האמונה הזאת שאבו הקדושים את הכוח לשאת את העינויים האכזריים ביותר. המושגים התיאולוגיים משתקפים כפרודיה על עצמם, בתְפֵלוּת היומיומית של חיינו. כל אחד מאיתנו סובל מחמת שפלותם של חייו השגרתיים יתר על המידה, ומשתוקק להימלט מהם ולהתעלות. כל אחד מאיתנו נאחז באשליה כי הוא ראוי להתעלוּת זו, כי לה נועד ונבחר." ההנאה שבאיטיות - מילן קונדרה.
