יציבות רגשית, קרי היכולת לחוות את העולם באופן מתון, ולהביע רגשות באופן מווסת, היא מהסממנים הבולטים לבגרות, ומהמיומנויות החשובות הנדרשות בכדי לקיים קשרים בריאים. אנשים בעלי "עור דק", החווים את העולם באופן עוצמתי מידי, ומביעים את עצמם באופן אימפולסיבי ודרמטי, מתקשים לבנות קשרים ולהחזיק בהם לאורך זמן. בהיכרויות ראשוניות הם יכולים לרצות מהר וחזק מידי, להציף את האדם שזה עתה הכירו, ולהיפגע מדברים קטנים. מציאת בן-זוג לא אמורה להיות סוג של ציד, או רדיפה אחר אחרים. כשאנו יציבים ריגשית, אנו מרגישים בטוחים ונינוחים מספיק בכדי שהאדם הנכון יופיע. אנשים בריאים רגשית מושכים אנשים בריאים באופן דומה, הרוגע והשלווה שלהם הופכים אותם לאטרקטיביים. במסגרת קשרים זוגיים, אנשים נעדרי ויסות מספק, יתקשו להביע רגשות במתינות, ובזמן עימות יגיבו באחת משתי דרכים אופייניות. הדרך הראשונה, לאבד את תחושת הערך העצמי, לבכות, להתקשות בלהגן על עצמם, או לקחת אחריות על דברים שלמעשה היו באחריות האחר, וזאת מתוך תחושה של פחד או ריצוי. הדרך השנייה, לזרוק אחריות על האחר, להאשים, או להתפרץ ולזעום באופן אגרסיבי ולא פרופורציונלי לסיטואציה.
קושי בוויסות רגשי הוא תוצאה של גבולות פסיכולוגיים דקים מידי, שהם תוצאה של טראומה מוקדמת ביחסים עם דמויות מטפלות. גבולות דקים אינם מצליחים למנוע מדבר שנאמר לנו להיכנס פנימה, בין אם הוא נכון או לא, להחוות באופן אישי מידי, להעליב אותנו, ולהקטין מחוויית הערך העצמי. גבולות דקים מתקשים בנוסף לסכור את כל מה שמתחולל בתוכנו, ומוצא דרכו החוצה באופן לא מעובד ולא מווסת, כך שהסביבה מתקשה להקשיב או להבין אותנו. לכן ללא גבולות אי אפשר באמת לקיים מערכת יחסים יציבה לאורך זמן. ללא מערכת יחסים בריאה ויציבה, אין אינטימיות. וללא אינטימיות אין כמובן אהבה, שהיא הלא הסיבה שכולנו מקיימים קשרים ארוכים. אם כך יכולת ויסות וגבולות פסיכולוגיים הולכים יד ביד. עבודה על גבולות יכולה לחזק את יכול הוויסות והיציבות הרגשית שלנו, כפי שעבודה על ויסות רגשי יכולה לכונן בהדרגה גבולות בינינו ובין הסביבה.
אנשים בעלי קושי בוויסות יכולים ללמוד דבר או שניים מתפיסת העולם הסטואית. הסטואיקנים האמינו שהחיים קשים, ולפיכך עלינו לצפות לגרוע מכל ולא להיות מופתעים משום דבר. לטענתם, ציפיות גבוהות ותקווה, הם מתכון בטוח לאכזבה. הם גם האמינו שעלינו להתבונן במה שקורה לנו במידה מסוימת של מרחק בריא. טוב, אולי אנחנו לא צריכים ללכת כל הדרך בדרכו של סֶנֶקַה, אך על מנת לפתח יכולת למתינות ולוויסות רגשי, עלינו לשנות מהיסוד את מערכת היחסים שלנו עם הסביבה. מערכת יחסים לא בריאה עם הסביבה, המביאה לחוסר ויסות, מאופיינת באמונה שהסביבה "חייבת לנו" או צריכה לפצות אותנו על חסכי ילדות (לדוגמה הרצון לקבל יחס מיוחד). כמו כן בשתלטנות (אני זקוק שהאחר יתנהג ויחשוב כמוני בשביל להירגע), בנטייה להאשמות (קושי לשאת אשמה), בלקיחת הדברים כמעט תמיד באופן אישי (היעלבויות וקורבנוּת), בציפייה מתמדת ליחס עוין או מאכזב מאחרים, בחרדה מהבאות, בהפיכת עצמנו או אחרים לסוג של אלוהים יודע כל, בהקטנה עצמית ועוד.
אז איך מתחילים לפתח וויסות ריגשי? התחילו מלעשות דברים לאט יותר. אימפולסיביות היא ביטוי מובהק של חוסר ויסות. אל תגיבו ישר לכל דבר שנזרק לעבריכם, קחו את הזמן לחשוב ולהירגע, אל תענו להודעה או למייל באופן מידי למרות הפיתוי. המעיטו במטרות תחומות בזמן על מנת שלא להלחיץ את עצמכם, והסתפקו בכיוון הכללי שאליו אתם מצעידים את היעדים שלכם. אל תיקחו דברים באופן אישי. אנשים הנוטים לקחת כל דבר באופן אישי, רואים עצמם לעיתים כקורבנות, נעלבים באופן קבוע (במקום רק להתאכזב ולשחרר), ומרגישים מידה לא מבוטלת של טינה ורחמים עצמיים. רק משום שדברים לא הולכים לפי רצוננו, לא אומר שהגבולות שלנו נחצו, או שננטשנו על-ידי אחרים. לבחור להרגיש טינה או רחמים עצמיים במקרים כאלה, זה לְעַנות את עצמנו לחינם. מילותיהם של אחרים יכולות לגרום לנו להרגיש כאב, בושה, כעס, ופחד. לכן אם אלו עולים בכם תדירות, אם זה כיוון שלקחתם את דבריהם באופן אישי, כתוצאה מרגישות יתר שמקורה בעברכם, מפירוש מעוות של הדברים, או כיוון שהכל חודר אליכם, אתם כנראה צריכים ללמוד להבחין ולשכך את הרגשות העוצמתיים שעולים בתוככם. דמיינו שאתם מוקפים בשריון או בועה שמאפשרת רק לדברים שאתם מחליטים שמועילים לכם להיכנס פנימה. אם משהו נכנס והפעיל אתכם, דמיינו את הרגש הלא מותאם כגוף צף מול עיניכם ונשמו עליו תוך כדי שאתם משחררים אותו לדרכו.
אל תתקעו על רגשות. אנו נוטים להיתקע על רגשות כגון אשמה העולה מתוך הבעת רצוננו או אמירת "לא", כעס שמסתיר פגיעות ובושה, בוז שמסתיר פחד, חרדת נטישה וזעם שמסתירים חוסר ערך. רגשות מטרתם לאותת לנו לזמן קצוב על משהו שמתרחש בתוכנו ואז להתמוסס. היתקעות על רגשות מעידה שמשהו לא פתור התעורר בנו, לדוגמה תחושה קדומה שלא רואים אותנו, או מתייחסים אלינו בכבוד. העבר הטראומטי שלנו מתעורר לחיים, ואיתו הילד הפנימי הפצוע שבתוכנו, שתופס פיקוד וגורר אותנו יחד איתו לתהום רגשית מוכרת. אין דבר מכמיר לב יותר מבני זוג המתנהלים מתוך הילד הפנימי הפצוע שלהם. הסיכוי שלהם לקיים מערכת יחסים בוגרת ושמחה במקום שכזה הוא קלוש. לכן השקיטו את הילד הפנימי שלכם והתמקמו מולו כהורה הניצב מול ילד בטנטרום. הזמינו את הילד הפנימי שלכם לשיחה, הביעו אמפטיה לרגשות העזים שלו, הכירו בנסיבות המשפחתיות שהביאו אותו להרגיש כך, אך אימרו לו שמרגע זה ואילך אתם לוקחים פיקוד על חייכם, מסרבים להגיב באופן מוגזם, או להיתקע על רגש מסוים לאורך זמן. כשאתם מצליחים לזהות את הקולות הפנימיים של הפצעים שלכם, המתעוררים במערכות יחסים ומחבלים בהם, אתם יכולים להחזיר לעצמכם את השליטה ולהתנהג באופן בוגר ויציב יותר. למרות שאנו לעולם לא משתחררים לחלוטין מהעבר המורכב שלנו, והיכולת לרסן רגשות שעולים בנו לאחר שהופעלו בעוצמה, מצריכה תרגול ומיומנות, נסו שלא להקריב את ההווה הזוגי שלכם בשביל העבר, נקו את עצמכם, התבגרו, שחררו את העבר עד כמה שניתן. זוהי בעצם הדרך היחידה להצליח במערכת יחסים ובבניית אינטימיות.
אל תיקחו את עצמכם או את האחרים ברצינות רבה מידי, או גרוע מכך, אל תהפכו אתכם או את האחרים לאלוהים חיים. זהו מתכון בטוח להפוך כל נושא לנוקשה, לעניין של חיים ומוות, או לקריטי באופן כזה שגורם לכם להגיב בצורה מוגזמת. הדרך לרכך את החשיבות העצמית שאנו מייחסים לעצמנו או לאחרים, היא לתת מקום לבושה ולפגיעוּת שהיא מעלה, שהופכת אותנו אנושיים ורחוקים משלמות. כשאנו נותנים מקום ומכילים את הפגיעוּת שלנו, אנו יודעים שאנו כבר לא משחקים את אלוהים. להישאר בממדים הנכונים ובפרופורציה הנכונה, מסייע בהפחתת שיפוטיות, מעודד צניעות, מקטין ציפיות, ושומר על מקומנו כחלק ממארג אנושי ולא במרכזו של היקום. אין זה אומר שאנו מבטלים חלילה את עצמנו, אלא רק מכירים בכל הצדדים השונים שלנו, במתנות ובמגבלות שלנו כאחד. הכרה באנושיות השברירית שלנו מזמינה קבלה של מגרעות וסלחנות כלפיהם, הפגנת גמישות, חמלה ורכות, העוזרות לרכך מחשבות או מסרים קשים שהופנו כלפינו בעבר. לא פותרים טראומות עבר על ידי יצירה של טראומות בהווה, אלא על ידי אהבה וקבלה של המקומות השבורים שבתוכנו.
ויסות אמיתי מגיע מאיזשהו מרכז פנימי בתוכנו שצריך לפתחו בהדרגה, לא מהממוצע בין שני קצוות. נדמה לי שאלברט איינשטיין אמר פעם שאם תשימו יד אחת בתנור ויד שנייה במקפיא, בממוצע תרגישו נעים, אבל בפועל זה ירגיש זוועה. להתמודד באימפולסיביות, הפכפכות ואי יציבות עם הנושאים הרגשיים הלא פתורים שלכם, פעם בזעם ופעם בשתיקות רועמות או נסיגות רגשיות, יחבל בסופו של דבר ביכולת שלכם לקיים זוגיות בריאה ונעימה. לעומת זאת, להגיב במתינות ובחוכמה מתוך המרכז שתמצאו עם הזמן בתוככם, ומהגבולות הפסיכולוגיים הברורים הנגזרים ממנו, יאפשר לכם לחיות חיים יותר אותנטיים, פגיעים, שמחים וכמובן יציבים לאורך זמן.
"שמה היה שימאמוטו. זמן קצר אחרי שנולדה, היא חלתה בפוליו, וזה גרם לה לגרור את רגלה השמאלית. בנוסף לכך, היא עברה לבית הספר שלנו בסוף כיתה ה'. בהשוואה אלי, אם כן, היה לה מטען פסיכולוגי נורא שאיתו היה עליה להתמודד. ואולם המטען הזה רק עשה אותה ילדה יחידה קשוחה יותר, מיושבת יותר מכפי שהייתי אני אי-פעם. היא מעולם לא ייללה ולא התלוננה, לא רמזה שום דבר על הרוגז שבוודאי הרגישה לפעמים. לא משנה מה קרה, היא תמיד הצליחה לחייך. למעשה, ככל שהמצב היה גרוע יותר, כך התרחב חיוכה. אהבתי את חיוכה. הוא הרגיע אותי, עודד אותי. הכל יהיה בסדר, אמר לי חיוכה. רק תחזיק מעמד והכל יהיה בסדר גמור. כעבור שנים, בכל פעם שחשבתי עליה, היה זה חיוכה שעלה קודם לכל בזכרוני." דרומית לגבול, מערבית לשמש - הרוקי מורקמי.
רק תחזיקו מעמד, והכל יהיה בסדר גמור. בהצלחה.
