כל אדם בקשר ארוך טווח ראוי שישאל את עצמו מידי פעם: "האם הזוגיות הזו מאתגרת אותי? האם אני מתפתח בה?" היכולת להשיב בחיוב לשאלה, היא אחד הקריטריונים לזוגיות טובה. קשר זוגי נועד מחד לספק לנו תחושת ביטחון, כתף להישען עליה, ומקלט בטוח לחזור אליו, אך מאידך, הוא אמור גם לאתגר אותנו ולסייע לנו להתפתח ולצמוח למלוא הפוטנציאל שלנו. קשר זוגי אמור להיות מקום נעים ובטוח באופן כללי, אולם אם הוא הופך להיות מקום שהוא רק נוח, סטטי וחסר תנועה, במהרה הוא נחווה גם כמקום משעמם, מנוון וחסר תשוקה.
מחקרים מראים שכשהיחס בין חוויות חיוביות לשליליות בזוגיות יורד מיחס של חמש לאחת, (כלומר על כל חוויה שלילית של ויכוח סוער יש לפחות חמש חיוביות), לזוג סיכויים גבוהים להתגרש בשנים שלאחר מכן. אולם מחקרים מראים בנוסף, שכשהיחס בין חוויות חיוביות לשליליות עולה מיחס של אחת-עשר לאחת, (כלומר אם על כל אחת-עשר חוויות חיוביות אין לפחות אחת שלילית), גם אז נמצא שהסיכויים גבוהים להתגרש. כנראה שכשנוח לנו מידי, כשאנו מרגישים שאנו דורכים במקום, כשבן-זוגנו לא מאתגר אותנו, אנו מתחילים להשתעמם בתוך הזוגיות, ובן-זוגנו הופך להיות מובן מאליו. כדי לצמוח ולהתפתח בזוגיות, ובכלל, אנו זקוקים לכך שיחסים יאתגרו אותנו, ועל הדרך יגרמו לנו להרגיש מידה מסוימת של כאב, סבל, וייסורי גדילה. למידה תמיד כרוכה בכאב ובתסכול, וההתפתחות האישית שלנו אינה יוצאת דופן. אנשים רבים יכולים להעיד על התסכול הכרוך בחיים במחיצת בן-זוג חסר מודעות עצמית, חסר רפלקציה ומוכנות ללמוד ולהתפתח. סביר להניח שאם אישה או גבר מעירים לבן-זוגם על משהו מהותי שמפריע להם במשך שנים, והוא עדיין בוחר להתעלם, להכחיש או להתבצר בעמדתו, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים, מתרחשים אחד או יותר משלושת הדברים הבאים: הם לא מקיימים יחסי מין, אחד מהם מנהל רומן או שהם יתגרשו בעתיד.
בניגוד להלך המחשבה הרומנטי, השואף להתמזגות, לאורך זמן אנו זקוקים לבן זוג שלאו דווקא ישלים עם כל התנהגות, מחשבה או רגש שלנו, אלא יציב לנו גבול, יעמת אותנו עם עצמנו ועם המציאות הזוגית. אנו זקוקים לבן-זוג שירגיש לנו קצת "מסוכן", כלומר מישהו שאנו מכבדים, ושאנו יודעים שצריך "לדפוק לו חשבון". "מסוכן" במובן שהוא מבקש לשנות אותנו ולקחת מאיתנו חלקים מהזהות הקודמת שלנו, או לפחות שמפסיק לשתף פעולה עם התנהגויות בעייתיות שלנו המשפיעות לרעה על הזוגיות. בן-זוג ראוי, הוא מישהו שאנו יודעים שמחד אנו מרגישים בטחון במחיצתו, אך מאידך יש לו את היכולת לשבש לנו את מהלך חיינו. זה בניגוד לבן-זוג מְרַצֶה, שאמנם אפשר לשלוט בו בקלות, אך יכול להיתפס כמובן מאליו, ושאינו מעורר הערכה ותשוקה רבים. לכן המשפט "אבל אני עושה כל מה שהיא מבקשת..." אינו מתכון טוב במיוחד לקבלת הערכה מבת-זוג, כיוון שריצוי מרגיש נעים, אך גם נתפס לא מאתגר ולא מושך. לכן מי מאיתנו שבורח מהצבת גבולות ומקונפליקטים, באותה נשימה בורח מלגדול, כיוון שקונפליקט מאפשר לנו בעצם מגע עם אזורי הטעות שלנו, עם המקומות שבן-זוגנו מראה לנו שאנו זקוקים להתפתחות. לא בכדי המילים קְרָב וקירבה מגיעות מאותו השורש, כיוון שקרב או קונפליקט המנוהלים נכון יכולים דווקא להעמיק את הקירבה בין בני זוג. קונפליקט שלא הופך לריב מכוער הוא הזדמנות בשבילנו ללמד את בן-זוגנו משהו על עצמנו, על הצרכים שלנו, ועם אילו התנהגויות שלו לא נסכים לחיות.
גבולות מייצרים חוזה לא כתוב בתוך יחסים, והם הזמנה לאחר להכיר אותנו טוב יותר, ולהבין מה אנו יכולים לסבול בקשר איתו ומה לא, ולא פחות חשוב, מה יקרה אם הוא יחצה את הגבולות שלנו. אנשים שמפחדים מקונפליקטים, מהפחד שאלו יהרסו את הרומנטיקה הדביקה, נוטים לעבור מריצוי לזעם ובחזרה, ודווקא באופן הזה הורסים את מרקם היחסים. הם למעשה מאותתים לאחר שהם אינם יודעים לנהל נכון את הגבולות שלהם מולו. יתכן וזה קורה בגלל שלכולנו יש את הציפייה הילדותית שהאחר יבין אותנו ללא מילים, וייעשה את מה שטוב לנו כיוון שהוא פשוט אוהב אותנו. גבולות הם ביטוי של לקיחת אחריות על עצמנו ועל הקשרים שלנו עם אחרים. זוג שאינו יודע להציב גבולות נגרר בדרך כלל לריבים חוזרים ונשנים שמתישים אחד את השני. באופן אירוני הם מרגישים יותר מחוברים כך, מאשר כשהם מנהלים משא ומתן בוגר על גבולות העצמי והקשר.
להציב גבולות אלו לא המשפטים המוכרים בכל בית שנאמרים בטון מורם, קורבני או תוקפני כגון "למה אתה לא..?" או "אל תדבר אליי ככה שומע!" בזמן ויכוח סוער. את זה כל אחד יכול לעשות. הצבת גבול נעשית בדרך כלל על "קר", בהישענות קודם על עצמנו, ממקום שקט, ובטח שלא בזמן ריב סוער כששני בני-הזוג "חמים". אישה מסוימת מרגישה שהיא זו שיוזמת באופן קבוע את יחסי המין עם בעלה, היא מרגישה שהוא מהוסס, לא יוזם ולא מספיק נוכח. על פניו נראה שהקושי ביניהם הוא מיני אך זו לא התמונה המלאה, הבעל מסתבר נמנע מקונפליקטים ונוטה לְרַצות אותה גם בשאר תחומי החיים. בניגוד למה שרבים חושבים, תשוקה היא אינה מושג מיני פֶר-סֶה. תשוקה היא חוויה פסיכולוגית רחבה יותר הקשורה לרצון, ורצון קשור באופן ישיר ליכולת בחירה (לכן אנו מתקשים לִרְצות משהו שיש לנו, ונוטים לרצות את מה שאין לנו). ריצוי הורג את התשוקה מכיוון שאדם מרצה נחווה כ"יש" באופן קבוע, ומנגד הפחד שלו מהאחר גורם לו לִרְצות באופן מאד מהוסס וזהיר. המגע של הבעל נחווה אצלה כאנמי, מהוסס, ולא כמגע אסרטיבי, זכרי, כזה שלא נרתע כשהיא בוחרת לשחק איתו ומסרבת להתמסר בקלות. היא רוצה שהוא ירצה והוא רוצה שהיא תוביל, וכשזה לא קורה היא כועסת עליו ומענישה אותו באופנים שונים. כשהם כבר מקיימים יחסים כל המטען הרגשי הזה נכנס ביניהם ומקלקל את מה שכבר קיים.
גם אם נראה שהקושי הרגשי קיים רק אצלו, למעשה אצל שניהם יש בעיה של נפרדות בריאה (כלומר היכולת להישאר עצמנו בתוך קשר), הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בקושי להציב גבולות ולבטא את הצרכים שלהם באופן ברור אך גם לא מאיים. בדוגמה שלנו, זעם או הענשה מצד האישה הם לא באמת ביטוי של הצבת גבולות בריאים, אלא ביטוי של הקושי לווסת רגשות, בהעדר גבול פנימי המונע זליגה החוצה של כל מה שמתחולל בתוכנו. גבולות מוצבים באופן מווסת ומאוזן רגשית לאחר מחשבה ותכנון, וכך מונעים בין היתר הקאה של הרגשות הגולמיים שלנו על בן-הזוג (לכן לסתום את הפה בזמן ויכוח סוער היא עצה נבונה לעיתים). במקרה שלו, הפחד לפגוע בה, להעציב אותה, או להכעיס אותה, מונע ממנו להיות הוא עצמו בתוך היחסים איתה (כפי שהוא מכיר מאספקטים אחרים בחייו). קושי זה מבטא לדוגמה את העדר הנפרדות שלו בקשר איתה, המונע ממנו להיות קצת "לא מושג" או "מסוכן" עבורה. לו היה מרשה לעצמו להיות יותר הוא עצמו בקשר איתה, יתכן והיה מרגיש פחות במבחן מולה, ומבחן כאמור הוא הלך רוח לא סקסי בעליל כיוון שאינו מבטא בחירה חופשית.
אפשרות טובה יותר העומדת מפני הזוג היא לשבת ולדבר על יחסי המין ביניהם באופן פתוח, אמיתי וכואב. היא יכולה לומר לדוגמה "תשמע, עם כל האהבה הגדולה שלי אליך, אני רוצה להרגיש נחשקת, ואני לא רוצה שיחסי המין שלנו יהיו תלויים אך ורק בי. לכן אם בחודשים הקרובים לא תיזום, גם אני אפסיק ליזום ולא יהיו בינינו יחסי מין.", (גבול בריא עובד על משקל "אם...אז..", או "זה לא מתאים לי ש..", ולעיתים "זו פעם אחרונה ש.."). כשאנו מציבים גבול הצד השני לא תמיד משתף פעולה, מקבל בקלות, ומביא לסוף טוב לשיחה. לרוב אנו צריכים לעמוד על הגבול שלנו באופן חד צדדי, וללא הסכמת האחר, ויש לאכוף אותו לאורך זמן. זה החלק שרבים מתקשים בו, בין היתר בגלל שהוא משאיר אותנו לבד לתקופה בתוך הזוגיות. במקרה של הזוג שלנו יתכן שבאמת הם לא יקיימו יחסי מין בחודשים שלאחר מכן, וששניהם יהיו מאד מתוסכלים מכך. המילה שֶבֶר במקרא היא ביטוי הקשור גם ללידה, לכן משברים מביאים ללידה של משהו חדש דרך חידוד עמדות והעצמת הנפרדות. המשבר יכול לגרום לשניהם לחשוב איך הם רוצים להיעזר בקשר על מנת להתפתח ולהשתנות קודם כל עבור עצמם, באופן שגם משרת את הקשר הזוגי. במידה ולא יתקיימו ביניהם יחסי מין בכלל, האישה יכולה לחזור אליו לאחר כמה חודשים ולומר "תשמע דיברנו על כך שאם רק אני אצטרך ליזום לא יהיו בינינו יחסי מין, ואני רואה ששום דבר לא משתנה מהצד שלך. אבל לצערי אני לא יכולה לחיות בלי יחסי מין ואני רוצה שתחשוב האם ומה אתה רוצה לעשות בנידון."
המעבר מהֲלַך רוח רומנטי להלך רוח של יחסים בוגרים, הקשורים בין היתר להצבת גבולות ולמידה בריאה של קבלת ביקורת, הופך יותר ויותר קשה בעולם הנרקיסיסטי שבו אנו חיים. אנו מצפים שקשר זוגי יהיה תמיד נעים והרמוני, ושלא יהיו בו המרכיבים הלא נעימים הקיימים בכל שאר הקשרים בחיינו. אולם גבול שאנו מציבים יכול להיות מתנה גדולה ששומרת על יחסים שאיבדו את צורתם ומשקלם בתוך התמזגות לא בריאה. הגבול שאנו חולקים עם האחר, משיב את האחר לעצמו וגורם לו להסתגל בהדרגה, או לחילופין להבין שהקשר לא מספיק חשוב. לכן רצוי שנזכור, אנו חייבים לגרום לאחר (חבר, בן-זוג, ילד...) כאב מדוד בהווה (לדוגמה לא יהיו יחסי מין) בכדי שנוכל להציל אותו ואת עצמנו מסבל קטסטרופאלי בעתיד (לדוגמה סיום הקשר או ריבים אינסופיים). בהצלחה.
