בדומה לעורנו המהווה גבול פיזי החוצץ בין גופנו והסביבה, חשיבותם של הגבולות הפסיכולוגיים שלנו, על אף היותם בלתי נראים, אינה פחותה. גבולות בריאים הינם הכרחיים ליצירת אינטימיות, וכפי שמיד נראה, אנשים עם גבולות לא מותאמים, יתקשו מאד לקיים אינטימיות בריאה עם אחרים. כשזה נוגע ליחסים רומנטיים, רבים מתקשים בהצבת גבול, או בשמירה על הגבולות הפסיכולוגיים שלהם. זאת מכיוון שהדבר מרגיש להם מנוגד לעצם הרעיון של אהבה רומנטית המעוררת חוויה של התמזגות. אחרים אינם מיומנים בהצבת גבולות, או שאינם מכירים מספיק את עצמם על מנת להבין היכן הם מסתיימים והאחר מתחיל. אולם לא ניתן לקיים קשר אינטימי כלשהו, לא כל שכן קשר רומנטי, ללא גבולות, היכולת להכיר אותם, והמיומנות הנדרשת לאותת לאחר שהוא חצה גבול.
גבולות בריאים מאפשרים לנו לווסת את מה שנכנס אלינו פנימה, ואת מה שיוצא מתוכנו החוצה. כך הם מאפשרים לנו שני דברים בעת ובעונה אחת: גם להיות ביחסים קרובים עם אחרים (זרימה פנימה והחוצה של רגשות) וגם להיות מוגנים (סינון בריא של מה שנכנס ויוצא). קושי ביחסים אינטימיים נובע לא פעם מהעדר גבולות, או לחילופין מגבולות נוקשים מידי. כשאנו נעדרי גבולות בריאים או בעלי עור דק, אנו נרגיש אמנם מחוברים וקרובים לאחר, אך נתקשה לשמור על עצמנו מפניו. בעלי גבולות חדירים נוטים להיפגע מאחרים בקלות או להתקשות בוויסות רגשי, כפי שניתן לראות אצל זוגות מְרוּבֵי דרמה וריבים. מנגד, גבולות עבים מידי מספקים לנו הגנה, אך מייצרים מחיצה ומרחק בינינו לבין הסביבה. בעלי גבולות אלה מקיפים עצמם בחומה רגשית בלתי נראית, אינם מאפשרים באמת לבן-הזוג להשפיע עליהם, ומתקשים לעיתים להיות נדיבים כלפיו רגשית.
ברי המזל שבינינו חוו הורות שכללה תמהיל נכון של שני מרכיבי יסוד: חום וגבולות ברורים. חוסר בגבולות בילדות עלולים לייצר שני סוגים של קשיים, הראשון קשור להיעדר גבולות, והשני קשור לפריצת גבולות. מניסיוני, קשיים אלה מלווים רבים מאיתנו בבגרותנו ומחבלים ביחסים הבינאישיים שאנו רוקמים. נתחיל במקרה הראשון: אדם חסר גבולות גדל בסביבת הורה ותרן שלא הציב גבולות וכך ניסה ליצור עבור ילדו אשליה של עולם מושלם, שבו הוא יוכל לקבל את כל מה שירצה, מתי שירצה. אולם זהו אינו אקט אלטרואיסטי כלל ועיקר, אלא מעשה הנובע מתוך פחד של ההורה להיראות פחות מהורה מושלם. הורה שנותן לילדו את כל מה שהוא תובע, חדל לתפקד כהורה, ולמעשה נמחק, נשלט ונהרס כאדם אחר עבור ילדו, שאינו יכול לעשות בו שימוש להתפתחותו הנפשית. זאת מכיוון שגבולות מכוננים אצל ילדים מעין מעטפת פסיכולוגית, שמופנמת ומשמשת לילד החזקה פנימית מגוננת מפני העולם החיצון. לפיכך הורה שאינו מציב גבולות לילדו, למעשה נוטש אותו רגשית, כיוון שהוא נותן לו למוטט את המעטפת החיצונית המחזיקה שהוא יוצר באמצעות גבולותיו.
אחת הפונקציות החשובות של גבולות היא יצירת תסכול מדוד ומתמשך אצל ילדים. הפסיכואנליטיקאי ו. ביון שעסק רבות בתסכול, טען באופן מעגלי שהתסכול הוא הכלי העיקרי לפיתוח החשיבה והיצירתיות, כל עוד אנו לא ממהרים לספקו, בעוד שהחשיבה היא שהופכת את התסכול לנסבל. החשיבה מביאה לשינוי התסכול במקום להתחמקות ממנו, בהיותה אמצעי למעבר מתחושת הסבל שבתסכול, למציאת פתרונות יצירתיים ולהוצאתם לפועל במציאות האמיתית. התסכול אם כך הוא הכלי העיקרי שעומד לרשותנו בשביל להתפתח ולהתבגר, ומי שנמנע ממנו סופו שיפגע בעצמו. כפי שהפרפר הבוקע מחזק את כנפיו הרכות דרך הטחה שלהם בדפנות הגולם, כך מפתח ילד את יכולת ההתמודדות עם העולם דרך תסכול. ילד הגדל ללא גבולות יתקשה לפתח חוסן נפשי, והוא ירגיש בודד, חרד ומבוהל, מול עולם שיחווה מאיים ולא מובן. בבגרותו הוא ירגיש ריקנות ובדידות ויחפש מחוצה לו, בזוגיות לדוגמה, מענה מהאחר לצרכי ביטחון והרגעה, שאינו למד לספק בכוחות עצמו. בנוסף, הוא יתקשה במשימה התפתחותית חשובה לא פחות, והיא הכרה בסובייקטיביות הנפרדת של אחרים בסביבתו. לאדם ללא גבולות יש קושי להכיר בנפרדות של האחר, והוא ייפתח עמדה גרנדיוזית ביחסים, שבאמצעותה ינסה לשחזר את הסביבה נעדרת המגבלות שבה גדל. גם אם ייתן לעצמו לגיטימציה או ירגיש טוב כשהוא משתלח או שולט באחר, וזאת מתוך עמדת עליונות, בתוכו הוא למעשה ירגיש מבודד ומבוהל, בזמן שהוא מחבל ביחסיו באמצעות שתלטנות או התקפי זעם.
זאת ועוד, אדם שגדל ללא גבולות ברורים, יעדיף תמיד את עצמו על פני אחרים, יישען על עצמו מתוך עמדה גרנדיוזית ויהיה נעדר אמפטיה. גבולות הם הכלי העיקרי לבניית אמפטיה אצל ילדים, בכך שהם מכריחים את הילד, הלכה למעשה, לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. לכולנו יש צורך בהכרה על ידי אחרים, מה שיוביל במוקדם או במאוחר לקונפליקט הנובע מהמתח שייווצר בין הרצון לביטוי עצמי חסר גבולות, לבין הצורך בהכרה על ידי האחר. הקונפליקט שבין תלות באחר ובין גרנדיוזיות גורר פגיעוּת רבה בתוך יחסים זוגיים: מהקושי לתת אמון, דרך הציפיה להיענוּת מלאה של בן הזוג, וכלה בחוסר אמפטיה, זעם ותוקפנות, כשהאחר יבקש לבטא את רצונותיו העצמאיים שאינם עולים בקנה אחד עם שלנו. לעיתים, הקונפליקט הזה מוצא פתרון חלקי ומעוות ביחסים סאדו-מזוכיסטיים בהם אחד הוא בתפקיד השולט והאחר בתפקיד הנשלט.
נעבור לקושי השני הקשור לפריצת גבולות. תינוקות נולדים עם יכולות מסוימות כגון הרגעה עצמית, סקרנות, שיטוט עצמאי ותלות בריאה. הורה שפורץ את הגבולות העדינים של ילדו שוב ושוב, שולל ממנו את האפשרות לפתח מיומנויות אלה, וגורם לילדו הרגשה שמחיר החירות הוא בדידות. הורה שעצמיותו שברירית יתקשה מבחינה נרקיסיסטית להכיל את עצמאות ילדו, ויעדיף לראות אותו כשלוחה שלו. במקרים כאלה יאלץ הילד לבחור בין חירות, כלומר ביטוי של רצונו, ובין אובדן התמיכה כתוצאה מפעולה עצמאית שנעשית ללא תמיכת ההורה. עם הזמן הוא ילמד שלחירות יש מחירים בדמות תחושת אשמה, חרדה וצורך באישורים תמידיים מדמות סמכותית. הורה שמפר את גבולותיו של ילדו מלמד אותו הלכה למעשה שבכל מערכת יחסים יש מקום ל"אני" אחד בלבד – לכן עליו למחוק לעת עתה את ה"אני" שלו, בתקווה שיוכל להשיב את עצמיותו לכשיגדל. אולם ציפיותיו יתבדו, כיוון שבבגרותו הוא יתקשה לפתח נפרדות פסיכולוגית: הוא יעדיף להישאר קרוב לבית הוריו, יגלה נאמנות למשפחת המוצא לפני שיגלה נאמנות לבן-הזוג, ויזדקק ללא הרף להגנה ולאישורים הוריים במקום למצוא אותם בתוכו. ההורה שפרץ את הגבולות אמנם יזכה בכך שהוא יישאר תמיד כל יכול בעיני ילדו, אולם זהו ניצחון שהוא כל כולו הפסד לאדם הבוגר במעלה הדרך. אדם כזה בבגרותו יתקשה לבחור בן-זוג, כיוון שירגיש שהזוגיות פוגעת בשאיפה שלו לאוטונומיה, ולפיכך יפתח חומות הגנה במקום גבולות. מנגד יש כאלה שיתקשו לווסת את עצמם ויציפו את האחרים עם הצרכים הרגשיים שלהם. גבולות פנימיים אמורים לסכור את מה שמתחולל בתוכנו על מנת שלא נהפוך תלותיים מידי ביחסים. אנשים תלותיים יכולים לדוגמה לעבור מבית שבו היה הורה שתלטן לבית דומה שבו את ההורה החליף בן הזוג החדש, שגם הוא בעל מאפיינים דומיננטיים. בסביבה כזו הוא ינסה להשיג את האוטונומיה המיוחלת בדרכים מעוותות כגון כניעה לאחר וריצויו בכל דרך. אולם ריצוי ונחמדות, בניגוד לנתינה אמיתית, הם ניסיון לשמור על עצמנו מוגנים מידי (מקונפליקטים לדוגמה), בזמן שאנו מנהלים קשר לכאורה אינטימי עם האחר. בניגוד למה שרבים חושבים קונפליקטים בריאים תורמים לקִרבה (בניגוד לריבים עקרים), והם יכולים להתרחש אך ורק בנוכחות גבולות בריאים של שני הצדדים. קונפליקטים הם דרך טבעית ללמד את האחר בסיום שלב ההתאהבות, מה חשוב לנו והיכן עובר הגבול שלנו.
עבודה על גבולות דורשת קודם כל מודעות לקושי ופיתוח מיומנות הנרכשת עם ניסוי וטעיה. אנשים בעלי גבולות דקים נוטים להיות יותר תלותיים ביחסים, כלומר משליכים את "הטוב" המוחלט על האחר ואז שואפים להתמזג איתו. הם מתאפיינים בהתאהבויות עוצמתיות ומהירות, ומרגישים לרוב "רעבים" ליד האחר, וכמהים שימלא את מה שבהרגשתם חסר אצלם באופן קבוע. הפתרון במקרה שלהם הוא למצוא את הטוב אצלם, לפתח נפרדות בריאה, להנות מהשפע של עצמם מבלי להרגיש בודדים, ובעיקר ללמוד לווסת את עצמם. ויסות בריא יכול לעזור להם להימנע מלקחת כל דבר פנימה ולהיפגע בקלות, ולהימנע מלהוציא רגשות החוצה באימפולסיביות או בזעם.
אנשים בעלי גבולות עבים נוטים להימנע או להתרחק מאינטימיות. הם מסתירים את הכאב שלהם באמצעות חומות שמייצרות ניתוק, חסימה, ריחוק, חוסר נדיבות רגשית, ולעיתים סנוביזם. אפטיה ואדישות, או לחילופין אליטיזם וסנוביות, הם צורות של ויתור על אפשרות לקשר חם עם אדם אחר שרואה, מבין, תומך ואוהב אותנו. ויתור זה מוביל בהכרח להסתגרות, הסתפקות במועט וצמצום רגשי. הפתרון במקרה הזה הוא לא למנוע מעצמנו את הסיפוק שבאינטימיות ובהתמסרות לאחר. דרך החיבור ומתן הלגיטימציה לצרכים ולרגשות שלנו, אנו יכולים להתחבר בחזרה לאחרים. חום, אכפתיות וחמלה כלפי עצמנו וגם כלפי הסביבה, הם רגשות ותחושות שמוציאים אותנו מעצמנו ומחברים אותנו לאחרים. כך, באמצעות קבלה ונתינה של אהבה, אנו ממלאים את עצמנו מבחוץ ולא רק מתוך עצמנו.
בהצלחה.
