אנשים הנוטים לתלותיות יתר ביחסים רומנטיים, כפי שפגשנו בטור הקודם, נמשכים בדרך כלל לאנשים בעלי הנטייה ההפוכה, זו של הימנעות יתר והסתייגות מאינטימיות. הנמנעים עסוקים בהסתרה עצמית בדרכים שונות, וזאת בכדי להימנע ממחנק, היבלעות בקשר ומתחושה ששולטים בהם. הם מתרחקים מאינטנסיביות רגשית ומקרבה יתרה, ובתוך קשר עסוקים באחר, בדאגה וטיפול בו, כדרך להסתיר את נזקקותם. בטור זה על בני הזוג הטבעיים של תלויי היתר – הנמנעים.
עבור נמנעים רבים, קרבה ואינטימיות יכולים להיחוות כחונקים, מציפים, בולעים או סתם לא מוכרים, ולפיכך הם ישתמשו בדרכים שונות להשאיר את אלה על המינימום האפשרי. דרך אחת לעשות זאת היא להתמקד במשהו מחוץ לקשר, עיסוק, או אדם אחר, שאליו הם מתמסרים במלואם. אלה יהיו לדוגמה התמכרויות למיניהם כמו קריירה, ספורט, שימוש בחומרים מסוימים, הימנעות מקיום יחסי מין, ומנגנוני שליטה שונים. באופן הזה הם יעבירו לבני זוגם את התחושה שהם לא ממש נוכחים עד הסוף, מסויגים, נמנעים או מרוחקים באופן מתעתע. במובנים מסוימים הם באמת 'לא שם' עד הסוף, כיוון שהם מייצרים מראית עין שיש משהו יותר חשוב מבן-זוגם בחייהם, וזאת על מנת להקטין את פגיעוּתם. דרך נוספת היא להשתמש בחומות רגשיות במקום בגבולות בריאים. חומות שומרות עלינו מפני הסביבה, אך גם כולאות אותנו בדלית אמותינו, ולא מאפשרות לנו לצאת מעצמנו. בלתי אפשרי לקיים קשר אינטימי כשאחד, או שני הצדדים, מסתתרים מאחורי חומות רגשיים. אלו יכולות להיות חומות של שתיקה, של עזרה, של טינה ואפילו חומות של נחמדות. נחמדות עוזרת להסתיר את אותם המקומות שאנו מרגישים שלא נעים לנו ממשהו שהאחר עושה. הימנעות מעימות ויצירת מראית עין נעימה שהכל בסדר, יוצרים ריחוק, כיוון שהאחר אינו מבין מה הוא עשה שגרם לאחר להרגיש כך. לנמנעים צורך מרכזי להישאר בשליטה, וזאת בכדי שאחרים לא יכתיבו להם מה, או מי, הם צריכים או אמורים להיות. בקשרים, חשוב להם להיות בעלי הכוח (לצאת צודקים), הערך (בעלי מעמד חברתי) או הכסף. רבות הם ימצאו אדם שנזקק להם (כזה הצמא לחיזוקים לדוגמא) וידאגו לו על מנת שירגישו רצויים ושידם הרגשית על העליונה. בחירה זו גם מסייעת להם להימנע ממגע עם נזקקותם, בכדי שחלילה יהיו תלויים באחר יתר על המידה.
בעוד שחוויית הילדות של התלותיים התאפיינה כפי שראינו בקווים של נטישה רגשית, שתורגמה בהמשך לחרדת נטישה בבגרותם, חוויית הילדות של הנמנעים התאפיינה בפחד מאובדן העצמיוּת, שנגרם מפולשנות או מחנק, תוצאה של קשר סבוך עם אחד ההורים. הדינמיקה הרגשית במשפחת המקור של נמנעים התאפיינה בקרבה חסרת גבולות, אינטנסיבית, או שבה כפי שנראה, הילד נשא בעל כורחו בתפקיד שלא היה אמור למלא. היקשרות בריאה בין הורה לילד היא כמו חבל טבור דמיוני הנמתח מההורה לכיוונו של הילד, המזין וממלא את צרכיו הרגשיים. במשפחות של נמנעים, חבל הטבור שימש את ההורה גם בכיוון הנגדי – לשאוב אנרגיה מהילד עבור צרכיו הלא מסופקים כגון חיבה, הרגעה, תשומת לב וערך. ילדים שהופכים בבגרותם לנמנעים, זוכרים היטב את הצורך לספק משאבים, שהיו מיועדים לתמוך בהתפתחותם, בשביל לתמוך או לספק את הצורך של ההורה. הנמנעים קיבלו מסר לא מדובר וכפול מהוריהם: "אתה אדם מיוחד וחשוב בחיי, ותקבל את תשומת הלב והמסירות שלי, מה שייתן לך כוח רב ושליטה. יחד עם זאת המחיר שתשלם על הזכות הזו היא שתצטרך לתמוך בי רגשית, ולספק את צרכיי הרגשיים, כיוון שאיני מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמי". במקרה הקלאסי אפשר למצוא גבר שחווה בילדותו קשר חונק עם אימו ("אתה מבין אותי יותר טוב מאבא שלך"), שכיום נמצא בזוגיות עם אישה בעלת נטייה לתלותיות יתר. יחדיו הם משחזרים בדרכו את הקשר הראשוני מילדותו (ועל כך נדבר בטור הבא בסדרה). גם נשים הופכות לנמנעות קלאסיות כאשר הן נשאבות לתפקיד של מטפלת באחד ההורים, או שהם מקבלות מסר מהאב שהם "הילדה הקטנה והחשובה של אבא", מסר שמגיע כמובן עם תג מחיר רגשי.
למרות האמור, הנמנעים דווקא גדלים בתחושה מועצמת במשפחותיהם, מכיוון שכילדים נותנים להם להרגיש חשובים ומיוחדים. טבעי הדבר שבקשר רומנטי הם יימשכו למקום שבו הם נחוצים וחשובים עבור האחר, אם זה בגלל האידיאליזציה שהאחר עושה להם, או שהוא פשוט זקוק להם למילוי חסכיו הרגשיים. אולם יחד עם זאת הם מודעים לכך, שככל שהעמדה הזו הופכת אותם לבעלי ערך, היא גם מרוקנת ושואבת אותם באותו הזמן. מתחת לפני השטח ערכם העצמי שברירי ומתעתע. מחד הם גדלים עם הרגשה שהם טובים יותר מאחרים, כיוון שצריכים אותם. מאידך, כיוון שערכם מתפתח ביחס לתרומתם, ולא מתוך מקום פנימי ועמוק, ערכם נע מתחושה של גרנדיוזיות ומפוטנציאל שלא מומש עד תום, לתחושה של נחיתות ודימוי עצמי נמוך. לא בכדי יעדיפו לממש את עצמם דרך האחר, בן זוג או ילד, מאשר להסתכן ולהטיל את הפוטנציאל שלהם על הכף. נסכם, ילד שגדל והופך למבוגר נמנע, מפתח שלוש אמונות שגויות בנוגע ליחסים קרובים: הראשונה, שערך עצמי נבנה ממילוי צרכים של אנשים הזקוקים לנו. בעקבות זה מתגבשת אמונה שנייה שמערכת יחסים היא מקום שיש בו מידה רבה של מחויבות, ולפיכך נדרש מאיתנו להעניק על מנת להימנע מאשמה ומבִיוש. מתוך אלה הוא מסיק שאינטימיות משמעותה להרגיש לרוב מחנק ונשלטות, ולפיכך עדיף להימנע ממנה.
באופן מפתיע, נמנעים מתחילים את הקשר דווקא באינטנסיביות רגשית רבה. הם מסתתרים מאחורי חומות, אולם אלו חומות של פיתוי ונחמדות, שמושכות את הצד השני אל תוך הקשר, וגורמות לו להרגיש אהוב ומיוחד. אולם במוקדם או במאוחר הם יתחילו להרגיש מוצפים, נשלטים או חנוקים מהתלות ומהעומס הרגשי בקשר, יפתחו טינה סמויה כלפי בן הזוג, וייזמו נסיגות קטנות. הנסיגות יתבצעו מבלי לשתף את בן הזוג במה עובר עליהם, מה פגע בהם, או מה חשוב להם בקשר. כך הם מחבלים בהדרגה באינטימיות שמתרוקנת מתוכנה, ועלולה להפוך לקליפה ריקה, למראית עין. יחד עם הנסיגה מתעוררת בהם אשמה ישנה על כך שהם לא "מספקים את הסחורה", כלומר לא מעניקים כפי שהעניקו בהתחלה. הם עלולים להרגיש שערכם העצמי מתערער או מותקף בעקבות דרישותיו של האחר, והביקורת שהוא מטיח בהם. אולם במקום להתבונן ולקחת אחריות על נסיגתם אל מאחוריי החומות הרגשיות (כלומר להימנע מלהביע רגשות, צרכים וגבולות מול האחר), הם יפתחו לחילופין טינה, בוז או קורבנוּת שתוביל להאשמות או לעזיבת הקשר בפתאומיות. במידה ויישארו, והדינמיקה של תובענוּת וקורבנוּת תחריף בתוך הקשר, תעלה בהם תחושה של ריקנות מוכרת מהילדות, שתוביל לחיפוש או התמקדות בריגושים חדשים מחוץ לקשר, וזאת על מנת לחפש תחליפים לאינטימיות שנעלמה. הם יכולים להפנות את הפוקוס לעיסוק מחוץ לקשר, קריירה, ספורט או תחביב, שמושך את תשומת ליבם. לחילופין יש כאלה שינסו לרסן את התחושות הקשות שייעלו בהם, דרך התמכרות לג'וינטים, פורנו או כל עיסוק אובססיבי אחר. אם ירגישו שהאחר מתחיל להתייאש מהם או מאיים לעזוב, הפחד היותר קמעי מנטישה יתעורר, והם יחזרו לנקודת ההתחלה, שבה הם השתמשו בפיתויים שונים על מנת למשוך את האחר שוב לקשר, או לעורר את הקשר מחדש וחוזר חלילה.
אז מה עושים? הדרך חזרה לאינטימיות עוברת דרך התבוננות נכוחה בנטייה לסגת מאינטימיות, במיוחד כאשר היא מלווה ברגשות לא נעימים. אינטימיות היא מקום שהינו גם סוער, לפעמים אזור קרב. לא בכדי השורש של המילה "קרב" ו"קִרבה" דומה. קונפליקטים והיכולת לריב נכון, מובילים לקרבה ולהעמקת האינטימיות ולא לחיסולה כפי שהם מאמינים. אולם בשביל לפתח אינטימיות עמוקה אנו צריכים להחזיק בשתי מיומנויות עיקריות, האחת היא היכולת להחזיק גבולות ברורים, והשנייה היא היכולת לעבד ולהביע רגשות, במיוחד כעס. נתחיל מגבולות: אינטימיות היא היכולת לשתף את האחר מעולמי הפרטי ולהכיל את עולמו הפרטי של האחר, להשפיע ולהיות מושפע. אולם נמנעים מתקשים לשתף את האחר ברגשות, מחשבות וצרכים, מפחד שיהיו נתונים למניפולציות ושליטה של בן הזוג. עם גבולות בריאים כל זה נימנע, כיוון שאנו לומדים לשמור על עצמנו במקרה הצורך. בנוסף, אנו לא חוששים להיות מוצפים מהמציאות הרגשית של מישהו אחר, כיוון שאנו יודעים לשים גבול לבקשותיו. שיתוף רגשי: זעם בניגוד לכעס, מייצר נתק, הוא מאופיין בהתפרצויות או שתיקות וניתוקים. כעס לעומת זאת הוא רגש לגיטימי וחשוב שמייצר מגע עם האחר. הוא נועד לאותת לאחר על הצרכים שלנו ועל כך שגבולותינו נחצו. מי שמתקשה להכיל ולבטא כעס (לא זעם) יתקשה להציב גבולות ברורים ולקיים קשר אינטימי קרוב. כשיש לנו בעיה עם כעס, אנו חווים אחרים כתוקפניים מידי כלפינו, או הופכים פגיעים מידי בשביל להכיל את כעסנו.
נמנעים צריכים להשתחרר מהאמונה השגויה שתפקידם העיקרי בקשר הוא לדאוג לאחר ולרווחתו, ולהבין שיש להם הרבה מה להציע מעבר לדאגה וטיפול באחר. אין זה מתפקידנו כבני-זוג במערכת יחסים בריאה לדאוג או להזין את הדימוי העצמי של אדם אחר בקביעות. רבים מהנמנעים מאמינים שבן-זוג שתלוי בהם הוא בן-זוג בטוח, כיוון שכך המיקוד יהיה עליו ולפיכך יהיה ניתן בקלות לשליטה (דבר המסייע להם להרגיע פחד מאינטימיות). כמו כן הם מאמינים שעקב הזדקקותו לעולם לא יעזוב (דבר המסייע להם להרגיע פחד מנטישה). אולם אדם כזה אינו באמת בן זוג בטוח, כיוון שדווקא איתו קמים לתחייה רגשות מוכרים מהעבר, כגון אשמה, זעם וחוסר ערך סביב התובענות הרגשית שהוא מפעיל. במקום להסתמך על הזדקקותו של האחר והיכולת לשלוט בו, עדיף לפתח ערך עצמי יציב וגבולות ברורים בכדי להיכנס לקשר הדדי ובריא. בהצלחה.
