ילדות קשה היא כמו אויב בלתי נראה, אף פעם לא יודעים מתי הוא יתקוף. ילדות קשה או טראומטית היא המנבא הבולט ביותר לקשיים במערכות יחסים אינטימיות ארוכות טווח. כשאנשים שומעים את המילה 'טראומה' הם חושבים על נפגעי מלחמה או אלימות פיזית, בוודאי מינית, אולם כפי שנראה טראומה היא רחבת יריעה ונפוצה ממה שמקובל לחשוב. טראומה לא פתורה גורמת לנו בעיקר להרגיש לא ראויים לאהבה, וכך להימשך לאנשים שלמעשה מחזקים אמונה זו. אנו מגלים מניסיון מר שההקשרים שבהם אנו מרגישים ריגוש עז, יכולים להיות מאד שונים מההקשרים המתאימים לנו לאורך זמן. למעשה טראומה גורמת לנו להרגיש רומנטיים עם אנשים שלאורך זמן אינם בהכרח מתאימים לנו. בטור זה על ילדות קשה והשלכותיה על מערכות יחסים רומנטיות.
נהוג לחלק טראומה התפתחותית לשני סוגים עיקריים, למרות שבפועל הם מופיעים לא פעם יחדיו. הראשונה היא טראומה אקטיבית, כלומר משהו שקרה שלא אמור היה לקרות: אלימות, ביקורתיות או שיפוטיות מוגזמים, שגורמים להקטנה וביוש, פריצת גבולות ופולשנות או הפיכת ילד ל'ילד הורי', כזה האחראי לרווחתם הרגשית או הפיזית של הוריו. לחילופין ישנה טראומה פאסיבית, כלומר משהו שהיינו אמורים לקבל אבל לא קיבלנו: חסכים בנראות, הערכה או תמיכה, הזנחה פיזית או רגשית, העדר גבולות (לדוגמה לגרום לילד להרגיש שהכל מותר לו כי הוא 'נסיך'..) ולבסוף נטישה. טראומה אקטיבית קשורה בשבירת המרחק הרגשי הבריא בין הורה לילדו, בעוד שטראומה פאסיבית קשורה במרחק רגשי רב מידי בין הורה לילדו. אם אתם חווים קשיים ניכרים ביצירת זוגיות, ואינכם משייכים עובדה זו לילדותכם, יתכן שמסיבות שונות אתם מקטינים מחוויות הילדות שעברתם, ומהסביבה הרגשית שבה גדלתם. גם אם רובכם לא סבלתם מאלימות פיזית, יתכן שגדלתם עם הורה שלעג לכם, או בייש אתכם כשהייתם חסרי אונים וזקוקים לעזרתו, הורה שלא הציע לכם עזרה או לימד אתכם איך להירגע בכוחות עצמכם. כל חוסר או עודף בפונקציות ההוריות הקשורות לחום ולגבולות מייצרים משקעים שיכולים לבוא לידי ביטוי בבגרותנו בדרכים שונות.
אצל אנשים שחוו טראומה מוקדמת ביחסים, התאהבויות עוצמתיות הן דרך לא מודעת של הנפש לחפש תוקף לאמונה הפנימית שהם לא אהובים כפי שהם. אנו לא נמשכים למי שבהכרח מתאים וטוב לנו, אלא למוכר לנו, ואם עברנו טראומה, המוכר הוא הטראומטי. טראומה ובושה הולכות יד ביד, מכיוון שכל מי שחווה טראומה במסגרת יחסים עם דמות מטפלת, מפתח אמונה שלא באמת ניתן לאהוב אותו כפי שהוא. כילדים אנו מוכוונים לאהוב את הורינו כמעט בכל מצב, גם כשהם פוגעים בנו. לכן את התחושות, הרגשות והמחשבות סביב הפגיעה אנו מסובבים פנימה, אל עצמנו, מרגישים אשמים על משהו שלא באחריותנו, ומתמלאים בושה על-כך שלא ניתן לאהוב אותנו. אנו מסיקים שאם יש בנו משהו שלא ראוי לאהבה – כיוון שמי שהיה אמור לאהוב אותנו, עיוות אהבה זו – איך יתכן שאדם זר יאהב אותנו. להימשך לאדם שלא מחזיר לנו אהבה או לא עושה לנו טוב, זה להימשך לאדם שנותן תוקף לאמונה הפנימית הזו, כפי שלדחות אדם שכן מסוגל לאהוב אותנו, זה להצהיר בפני עצמנו שאנו לא מוכנים עדיין לעשות את העבודה הפנימית בשביל להתגבר על ילדותנו הקשה. קשר בריא דורש מאיתנו מחויבות לעבודה פנימית, מודעות רבה, תקשורת טובה ויצירתיות שלא תמיד זמינים לנו, ולפעמים קל ופשוט יותר לעזוב ולהמשיך לאדם הבא. הטרגדיה היא שאנשים שהכי זקוקים לקשר זוגי מרפא ומתקן לפצעי הילדות, יצטרכו לעבוד קשה יותר מאחרים בשביל לבנות לעצמם קשר כזה, ויהיו חסרים לרוב את המיומנויות הנדרשות לכך.
כשאנו מרגישים שאנו לא ראויים לאהבה, אנו לא יכולים להרגיש בטחון בקשר, ואז קשה לנו להרגיע את עצמנו. ביטויים לכך אפשר למצוא בהתנהגויות חשדניות, טקסים שונים שבודקים עד כמה האחר אוהב אותנו או לא, או עם מי הוא דיבר וכמה. לחילופין אפשר למצוא ביטויים של הימנעויות ותחושה כללית של הסתייגות ואי התמסרות. כשאנו מגיעים בלי מודל בטוח של אהבה, כל דבר שהאחר אומר יכול להרגיש כאילו הוא לוקח לנו משהו מהאהבה שאנו מצפים לקבל ממנו. אז ההבטחה נשברת ואנו זועמים, נוטים לראות את העולם כמלחמה מתמדת, להתווכח ארוכות, או להרגיש קנאה ותחרותיות רבה. טראומה בהתקשרות הראשונית מחבלת גם בתחושת האמון שאנו נותנים באחרים. ילד שקיבל תוקף, אישור והרגעה דרך התכווננות לרגשותיו, לומד שהעולם (שמיוצג על ידי הוריו בתחילה) הוא עולם טוב שניתן לתת בו אמון. לחילופין ילד שהותקף כי רגשותיו היו קשים מידי להכלה או להתמודדות, לומד לא לסמוך על מה שהוא מרגיש, ומכאן הדרך קצרה ללא לסמוך על העולם בכללותו. לא בכדי אנשים שחוו טראומה נוטים לראות את העולם כלא בטוח, מאכזב, עוין ואף תוקפני כלפיהם. הם נוטים לקחת דברים באופן אישי, סומכים פחות, נמנעים מלהתמסר ולאפשר לעצמם להיות תלויים באחרים. אולם כל מי שאינו מסוגל לשאת תלות, אינו מסוגל לקיים קשרים עמוקים עם אחרים ובכך פוגע בדבר שלו הוא זקוק יותר מכל – קשר תומך ואוהב.
בעיה מרכזית הנובעת מטראומה היא עוצמת הרגשות, דרכי הביטוי הלא יעילות שלהם ובאופן כללי, הקושי בהרגעה עצמית. זו הסיבה שאנשים שחוו טראומה נוטים להתמכר לחומרים שונים, לחוויות מסוימות, או לעיסוק במחשבות חזרתיות. דרך ההתמכרות הם מנסים לווסת את עוצמת החוויה הרגשית שלהם ללא הצלחה. בהקשר הזוגי, אנשים שחוו טראומה מנסים לווסת את עצמם בשתי צורות עיקריות והפוכות. הראשונה היא הנטייה לתלותיות, כלומר הצורך באדם אחר שיווסת אותנו דרך תחושת ההתמזגות שבהתאהבות, או ההזדקקות לאישורים בקשר הזוגי. זוהי גם סוג של התמכרות, רק הפעם לאדם ולא לחומר. השנייה היא הימנעות, כלומר התרחקות מכל מה שמציף אותנו רגשית, מרוקן אותנו על ידי הזדקקותו, ודורש מאיתנו יותר מידי (אינטימיות לדוגמה). בסופו של דבר שתי צורות הוויסות הללו נכשלות, מכיוון שהכאב הרגשי לא באמת מטופל, ובדומה להתמכרות, הוא רק מטושטש באופן זמני. הוא ישוב ויעלה בכל פעם שאינטראקציה עם אדם אחר תפעיל טריגר רגשי שיגרום לנו להרגיש בעוצמה רבה מידי, לדוגמא זעם במקום כעס, חרדה במקום פחד, גאוותנות במקום פגיעות וכו'.
כולנו זקוקים לאהבה, למגע מנחם ומרגיע מאחרים, אנשים שחוו טראומה זקוקים לכך עשרות מונים. הנוטים לתלותיות ינסו לחפש את המגע הזה בנרות, לעומתם, הנוטים להימנעות והסתייגות, ינסו להיזהר פן המגע הזה יגרום להם למפח נפש חוזר. בגלל שחוויית האהבה אינה מוכרת בבסיסה לאלה וגם לאלה, או שהיא טעונה עבורם בקונוטציות שליליות מהעבר, כשהם כבר יקבלו את האהבה שהם כה זקוקים לה, הם יהפכו חשדניים וחרדים, יהדפו או יבחנו את האחר בכדי לוודא שזה אכן אמיתי. הם יכולים לדוגמה להעניש אדם שאוהב אותם בכל מיני צורות, ולגרום לו להרגיש תוקפן, אשם או דחוי. באופן טראגי דווקא כשהם פוגשים אדם שעושה להם רע, החוויה הרגשית תעלה את הטראומה למודע, תיפתח את פצעי הילדות, ותגרום לרבים מהם לחשוב שמולם נמצא דווקא האדם הנכון עבורם. זאת מכיוון שמפגש עם אדם כזה מייצר חוויה רגשית, ארוטית או רומנטית עוצמתית (גם אם שלילית) המפחיתה בתחילה את החרדה. לפיכך התאהבויות חזקות במיוחד, כאלה שיש בהן מרכיבים אובססיביים, לרוב מעידות על כך שאנו לכל הפחות צריכים להיזהר, ולשאול את עצמנו כמה שאלות קשות.
טראומה מבליטה את הצד השלילי של קשרים, שבו הם פוצעים ומכאיבים לנו, אך מתעלמת מהצד השני, הלא פחות חשוב, שאנו זקוקים לקשרים ושבמיטבם הם מזינים, תומכים ובוראים אותנו, כדבריו של אפלטון: "הנפש, כדי לפגוש את עצמה, זקוקה לנפש אחרת". יחסים זוגיים ומשפחתיים הם מקור אדיר לחוסן: שיתוף, קבלת תוקף לרגשותינו, מגע, חיבוק, עין מבינה ונחמה מהאחר, עוזרים לנו להרגיש פחות לבד, שיש לנו כתף להישען עליה, ושאנו לא יתומים במובן הרגשי. לכן על מנת שנוכל לבנות קשר יציב, עלינו ראשית להבין את השפעתה של טראומת הילדות שלנו על ההתנהלות הרומנטית שלנו, דרך שאלות מנחות כגון: מדוע אנו נמשכים לאנשים מסוימים? מה אנו עושים (או לא עושים) שמרחיק מאיתנו אחרים? מה הופך את החיים במחיצתנו למאתגרים? עלינו להכיר מקרוב את הפצעים שהטראומה הספציפית שלנו יצרה, ואת הטריגרים שמפעילים אותם בתוך יחסים אינטימיים. השאלה המרכזית בהקשר הזה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא: כיצד הרגישויות וחוסר הבטחון שלי הולך להרוס לי את הקשר? עלינו להבין באילו הקשרים בן הזוג שלנו לוחץ על הטריגרים שלנו וללמד את עצמנו, ואותו, מה הוא יכול לעשות על מנת להרגיע אותנו. האירוניה היא שאנו נכנסים לקשר עיוורים לפצעים שלנו, ואז באים בטענות לבן זוגנו שלא נותן לנו את התרופה לפצע, שהיה קיים שם שנים לפני שפגשנו אותו. פצע שאינו קשור אליו, ולפיכך אין לו שום מושג מה לעשות איתו ואיך להתנהל מולו. ככל שנבין שאנחנו המכנה המשותף שמחבר את כל חוסר ההצלחה שלנו בקשרים, נוכל לצאת למסע החלמה. בהצלחה.
