בני-אדם מוּנָעים מרגש, אולם בכדי לתפקד בשדה הקרב, חיילים לומדים להדחיק או להתעלם מרגשותיהם. מתחת למעטה ההדחקה או ההכחשה רוחשת לַבָה של רגשות כואבים המחכים לצאת בשוך הקרבות, לעיתים באופן הדרגתי ולעיתים בהצפה פתאומית. הפסיכואנליטיקאי המפורסם ד.ויניקוט אמר פעם לגבי ילדים כי "תענוג להתחבא ואסון שלא להימצא", זה נכון גם למבוגרים. אחרי תקופה ממושכת של מאמץ מלחמתי רחוק מהבית, גברים רבים בסכנה לאבד את עצמם בתוך סבך החוויה שעברו, מבלי שיימצאו את הדרך החוצה חזרה לעצמם ולבנות זוגם. זוגות רבים נמצאים כעת בסכנה של התפוררות הקשר הזוגי על אף הרצון הטוב של בת-הזוג, זאת מכיוון ששדה החיים שונה באופן מהותי משדה הקרב. גם בימים רגילים, להראות לאחר את הפצעים הרגשיים שלנו דורש מידה רבה של אומץ, שלא תמיד קיים בין בני זוג, קל וחומר כשמדובר בחוויות כל-כך שונות בין בן-זוג שחוזר מהמלחמה לבת-זוג שנשארה בעורף. איך מייצרים בטחון רגשי בין בני זוג בתקופה כל-כך שברירית? מה הקשר בין רגשות לקרבה, ואיך שפת הרגש היא הערובה לכך שהזוגיות שלכם תצלח את המשבר שפוקד אותנו?
באופן טבעי אנו נוטים לחשוב, שהאהבה תסדר את הכל, בין היתר תחזיר למסלול את הקשר הזוגי. אצל הרוב זה אכן יקרה, אולם חשוב גם להבין שאהבה וקרבה הם לא אותו הדבר. אנו יכולים לאהוב ועדיין לא לאפשר לאחרים להתקרב אלינו, או להימנע מלהתקרב אל אחרים. בשביל להיות קרובים למישהו אנחנו צריכים להרגיש אותו, ובשביל להרגיש אותו, אנחנו צריכים קודם כל להרגיש את עצמנו. רבים מאיתנו, ולא רק גברים, לא פיתחו את שפת הרגש בילדותם והם נשארים חסרי אונים ונבוכים אל מול העולם הרגשי של עצמם ושל בנות זוגם. הם נוטים להדחיק את רגשותיהם, או לא להפנות אליהם תשומת לב מלכתחילה. אצל רוב הגברים חוסר הנוחות לדבר על רגשות לא נעימים, או מביכים, נובע מתוך הפחד להראות חלשים או נזקקים, וגורם להם להביע רגשות אחרים, קלים ולגיטימיים יותר להבעה. לדוגמה, במקום בושה ופגיעות, הם יביעו זעם, ובמקום עצב, אדישות וניתוק. אולם רגשות אלו רק ירחיקו את בת זוגם, מאחר שהיא תרגיש מותקפת או מיותרת, גם אם למעשה הם ירצו בקרבתה. כשגברים אינם יודעים לתת לגיטימציה ולדבר את הרגשות שלהם, הם מוצאים דרכים לטשטש או לבטא את רגשותיהם דרך התמכרויות, אלימות, מין או כל דבר אחר שיקהה את הכאב, או הדיכאון, שהוא תמיד ביטוי לריקנות ולניכור.
כשזה נוגע לרגשות יש שתי דרכים שכיחות שלא מומלץ לנקוט בהן: השתקה והגזמה. המשתיקים מקטינים מחשיבות רגשותיהם בתקווה שהם ייעלמו, זאת כיוון שרגשות מציפים אותם. לחילופין הם מסתגרים מבני-זוגם כאשר אלו הופכים רגשיים מידי לטעמם. המגזימים מעצימים את רגשותיהם כיוון שהם מזדהים איתם בקלות רבה מידי, או מגיבים בעוצמה כאשר לטעמם אינם מקבלים התייחסות רגשית מספקת. הדרך השלישית, דרך המלך היא הכלה וביטוי. הכלה פירושה שאנו מכירים בכל הרגשות שלנו ושל האחר ונותנים להם תוקף, מתייחסים לרגשות בכבוד מבלי להשתיקם או להעצימם. הכלה, כמו כל שפה אחרת, כוללת שלושה כללי דקדוק עיקריים: הכרה (מה אני שומע ממך?), התייחסות או תרגום (מה אני מבין שעובר עליך?) ומתן תוקף (מה אני מרגיש איתך?).
הכרה: כשמישהו מכיר במה שאנו מרגישים, משהו בנו נרגע כיוון שהוא מאותת לנו שהצרכים שלנו חשובים לו והוא שם אותנו בסדר עדיפות גבוה. אם-כך מדוע חשוב כל-כך להכיר ברגשותינו וברגשותיהם של אחרים? בשביל לענות על השאלה הזו אנו קודם כל צריכים להבין מהו בכלל רגש. רגש נועד לאותת לנו מה אנו צריכים, לכן מאחורי כל רגש תמיד מסתתר צורך שמחפש מענה: בדידות והצורך בחברה, כעס והצורך בגבולות, בושה והצורך בקבלה. רגשות הם כמו נורות אזהרה בלוח המחוונים. כשנורת הדלק נדלקת זהו סימן שיש לנו צורך בדלק, אם נתעלם ממנה נתקע. אין באמת רגשות שליליים או חיוביים, יש רגשות, לכן בראש ובראשונה אל לנו להתעלם או לקבור אותם, אלא לשים לב אליהם ולהשתמש בהם בכדי להבין מה אנו ואחרים צריכים.
התייחסות ותרגום: אל תריבו עם מה שבן-זוגכם מרגיש. במקום לומר "את סתם עושה מזה עניין", עדיף לומר "אני רואה שאת ממש עצובה". שלילת רגשות של מישהו אחר לעולם לא עוזרת, אנו עושים זאת כי אנו נוטים לחשוב שחוסר התייחסות לרגש לא נעים יעזור להעלים אותו. האמת היא שרק כאשר אנו מתייחסים ונותנים מקום לרגש, הסיכוי שהוא יחלוף עם הזמן במקום להיתקע גבוה הרבה יותר. להתייחס זה להרגיש יחד עם מישהו, לא להתעלם אך גם לא להזדהות, פשוט להרגיש יחד. אנשים רבים מנסים לתת עצות שימושיות בכדי להרגיש שהם עושים משהו עבור האחר, אבל ברוב הפעמים אנחנו רק צריכים שמישהו יבין איך אנחנו מרגישים בכדי שלא נשאר לבד.
תוקף: אם היית אומר לבן-זוגך "היה לי יום מחריד בעבודה" והוא היה עונה "בטח לא היה נורא כמו שלי", סביר להניח שלא היית מרגיש שהצד השני ראה, שמע או פגש אותך. אולי אפילו היית מרגיש צביטה קטנה בלב. אבל אם הוא היה שואל "באמת? מה קרה?" ואחרי שהיית מספר לו כמה הבוס שלך לא היה הוגן איתך, הוא היה אומר משהו כמו "אה זה ממש ברור שאתה מרגיש ככה, גם אני הייתי מרגיש ככה במקומך" כנראה שהיית מרגיש טוב יותר. אם אתם מרגישים שמתן תוקף מחריף את המצב שבו אתם מכירים, ההפך הוא הנכון, למעשה אתם עוזרים לאחר לעבד את רגשותיו ובכך לשפר את מצבו.
בואו ניקח דוגמה. נניח שאתם יוצאים עם בן-זוגכם לטיול משותף לחו"ל. אלו אחד מאותם רגעים שאנו מכניסים תחת הקטגוריה של "אושר". אם אתם נעולים על הרעיון של "אושר", בוודאי תתקשו לקבל מצב-רוח זועף או רגש לא נעים שבא מכיוונו של בן-זוגכם. מבחינתכם, הוא הורס את לכם את הטיול והוא צריך להתעשת. יתכן ותנזפו בו, תנסו להסיח את דעתו, או תעלבו בכדי לשנות את מה שהוא מרגיש ואת איך שהוא מתנהג. אולם בדרך כלל ההפך קורה, אתם רואים שבן-זוגכם מתחפר בשלו והחופשה שתכננתם הולכת ומתפוגגת. בנוסף, אתם מחמיצים הזדמנות להתחבר אליו וליצור קרבה. במקום זה אתם יכולים לשאול אותו מה הוא מרגיש, לעזור לו לבטא את התחושה שלו במילים, ולראות את העולם גם מנקודת מבטו. אם תתייחסו לרגשות לא נעימים לא כאל מצבים שליליים שיש לתקן, אלא כהזדמנויות ללמוד ולהתחבר דרכם אל האחר, תעמיקו את הקשר שלכם. לכן ככל שתקבלו את בן-זוגכם ותאהבו אותו בכל מצב, ובכל דרך שהוא חווה את העולם ומרגיש כרגע כלפיו, כך תחזקו את היכולת שלו להתגבר על המצב הרגשי שהוא נמצא בו ולהנות במחיצתו. נסו לקבל את עצמכם ואת האחרים בכל מצבי הרוח מבלי להאיץ, לתקוף או לנתק מגע, כיוון שכשאנו מנסים לחסום רגש לא נעים, אנו חוסמים באותו העת גם רגשות נעימים. אי אפשר להחליש כאב ועצב ולהגביר רק את האושר והשמחה, כשמחלישים אחד מהם מחלישים את כולם. זה נורמלי לחלוטין לרצות להתנתק מרגשות קשים, אולם כשאנו עושים זאת הסכנה היא שעל הדרך נאבד את הרגישות לרגשות קשים של אחרים.
ביטוי מילולי של רגשות יכול לעזור לנו למצוא סדר, היגיון ומשמעות ובכך ליצור רצף מובן של חיינו. תחושת הבריאות הנפשית שלנו קשורה באופן שבו אנו חווים את עצמנו ברצף מתמשך של זמן, משמעות ומקום. למעשה, ההגדרה של טראומה, היא קטיעה של הרצף על-ידי אירוע שמטלטל את הנפש שלנו כגון השביעי לאוקטובר והמלחמה. הדרך לאחות את הטראומה היא באמצעות ביטוי עצמי שמסייע לנו לתפוס בעלות על הדברים שמפחידים אותנו ושאינם בשליטתנו. כיוון שכשאין לנו השפעה על מה שקורה בחיינו, אנו מרגישים את התסכול הרב ביותר ביחסים, והייאוש והבדידות שלנו רק הולכים וגוברים. כשבן-זוגנו לא רואה אותנו ולא פוגש אותנו כפי אנחנו, במקום שבו אנחנו נמצאים, ובזמן שאנו מעוניינים, נוצר קרע ביחסים. קרע אחד אינו יכול לגרום לבעיה גדולה, כיוון שאין איש שיכול לראות אותנו כל הזמן, אולם רצף ארוך ומתמשך של קרעים יגמר בניתוק, אדישות או פרידה. קל יותר לראות את אחריותנו כשאנו מוותרים על הצורך להיות צודקים, וחושבים על איך אנו יכולים לעבוד במשותף עם בן-זוגנו. לכן קשב לרגשות ותיקון קרעים תמיד עדיפים על קרבות, אווירה של ויכוחים, והגעה לטיפול זוגי כשהסדק הופך לשבר. אף אחד מאיתנו אינו מושלם וכולנו טועים כל הזמן, לכן הדבר החשוב ביותר בשפת הרגש הוא התיקון. תיקון הוא היכולת שלנו לגשת לבן-זוגנו, לקחת אחריות, להכיר במה שהוא מרגיש, לבקש סליחה אם צריך, לשים לרגע את עצמנו בצד, לשאוף למגע במקום לנתק.
רבים מאיתנו לא למדו את שפת הרגש בילדותם ויתכן כי אתם מרגישים חסרי אונים, כיוון שאינכם מורגלים לדבר רגש. כמו כל שפה גם את שפת הרגש חשוב לתרגל, גם אם זה מרגיש מגושם ומביך בהתחלה. תמיד התחילו במילה "אני" במקום ""אתה", תשאלו את עצמכם ביחס למחשבות ולתחושות הגופניות שלכם "כמו מה זה מרגיש לי?" האם זה חוסר אונים? עצב? פחד? בושה?. דמיינו שבתוככם יש מיכל שמצליח להחזיק את הרגש הזה מבלי להעלים אותו או להתפרץ על האחר. מאחורי כל רגש יש צורך המחפש ביטוי, האם חוסר האונים שלכם מבקש להזדקק למישהו ברגע הזה? האם הכעס שלכם מבקש שתשימו גבולות, בכדי שמישהו לא יתעלם מדבר חשוב לכם? האם העצב מבקש נחמה? גבולות השפה שלנו הם גבולות העולם שלנו, לכן קחו סיכון מחושב ושתפו את בן-זוגכם במה שאתם מרגישים וצריכים, ומי יודע, אולי הוא ירים את הכפפה וייענה בהכרה, התייחסות ומתן תוקף? בהצלחה.