מערכות היחסים שלנו, בין אם רומנטיות או לאו, זרועות בפחדים ובספקות הנובעים מהזיכרונות שאנו נושאים עימנו על כל מערכות היחסים שהיינו בהן מהרגע שנולדנו, כמו גם מושפעות מתשוקות ומרצונות שאנו מתאווים אליהם מול אחרים נחשקים. מטופל יכול לומר בייאוש על האפשרות לקשר חדש "אני יודע שזה יגמר בקטסטרופה, אז למה בכלל להתחיל?", מטופלת יכולה להתלונן "אין סיכוי שזה ילך, הם תמיד בורחים בסוף!". אחרים אינם מרוצים מהקצב שבו מתקדמת מערכת היחסים החדשה שלהם, הם רוצים יותר (או פחות) מהאחר – תשומת לב, סקס, להרגיש יותר אהובים וכמה שיותר מהר. כולנו מגיעים עם אמונות מוקדמות על איך דברים יכאיבו לנו או יעוררו בנו חרדה, ועם תשוקות על מה שיענג או יספק אותנו בקשר. בטור זה על העריצות של הזיכרון והתשוקה, ועל אקט של אמונה.
הזיכרון הוא בחזקת "ידע קודם", ומתוקף זה הוא לעולם יהיה סובייקטיבי, חלקי ויחסי. אמנם הוא מחזיק בעבורנו את האמת שלנו על עצמנו, אך הוא רחוק מלהיות האמת הרגשית המלאה. כשאנו נשענים עליו אנו למעשה רוויים בעצמנו, מלאים בעצמנו, לא מאפשרים מקום למשהו חדש להתהוות ולצמוח מתוך המפגש עם המציאות. במערכון האגדי של חבורת לול "חידון התנ"ך", אריק איינשטיין צועק לאורי זוהר "שמעתי אותך, שמעתי!". כזה הוא הזיכרון שלנו, יודע מראש עוד לפני שהוא פוגש את המציאות. כל מה שאנו חושבים שעומד לקרות מבוסס על הניסיון הקודם שלנו ועל הזיכרון שמפרש ומנווט אותו: הפחדים, הספקות, חרדת הנטישה, הפחד מדחייה, הכל נובע מעריצות הזיכרון האנושי. התשוקה מצטרפת אליו כבת לוויה נאמנה שמסיתה אותנו מהאמת. התשוקה היא דיבוק חמדני, היא תופסת בעלות על הנפש כאילו הייתה רכושה הפרטי. היא דוחפת אותנו לחפש סיפוקים, רצוי מידיים, הנובעים מכך שרוצים אותנו, שמקיימים איתנו יחסי מין, שתמיד רואים אותנו, שסרים למרותנו, שנותנים לנו אישורים.
הן הזיכרון והן התשוקה כפופים לעקרון העונג, אותו ניסח פרויד. על פי עקרון זה לנפש יש נטייה לחזור למצבי סיפוק והנאה, ולהימנע ממצבי כאב ותסכול, בכל פעם שהמפגש עם המציאות קשה מידי. עקרון העונג, באמצעות הזיכרון והתשוקה, מווסת כאב ותסכול על ידי הימנעות מהם ורדיפה אחר סיפוקים. הנפש עושה זאת בין היתר דרך כל מיני מניפולציות רגשיות כגון: אימפולסיביות (להיפטר במהרה ממשהו), ציניות (להקטין כאב של התפכחות), זעם (לא להרגיש חולשה), ריצוי (להימנע מקונפליקט), הרצון בסיפוק מידי (להימנע מכאב ההמתנה) ועוד. כל אלה הם ניסיונות להקטין מכאב הקיום ולהגביר עונג הכרוך בידיעה מוחלטת של מה שעומד לקרות, (לכן גם היצמדות לתרחיש הגרוע ביותר היא באופן פרדוקסלי סוג של הקלה לנפש). "אני רוצה שהיא תראה לי יותר שהיא רוצה אותי" מתלונן בפני מטופל חרד. זוהי דוגמה חיה לתשוקה שמשוועת לסיפוק והקלה, הפועלת בתוך סבך של זיכרונות עוינים של דחייה.
אולם אליה וקוץ בה, עקרון העונג מרחיק אותנו מהאמת הרגשית שלנו כיוון שאנו עסוקים כל הזמן בתסכולים ובסיפוקים, בבריחה ממשהו, או ברדיפה אחר משהו. ככל שהתודעה מלאה יותר בזיכרון ובתשוקה, כך היא יותר סובייקטיבית וכפופה לעקרון העונג. אדם בעל תודעה כזו יהיה כלוא בעולמו הסובייקטיבי, מתבוסס במחשבות חזרתיות, ברגשות מוכרים עד זרא, ובאמונות בלתי ניתנות לערעור עד כדי רוויה ותשישות. באיזשהו שלב הוא כבר לא יוכל "לשאת את עצמו" יותר כפי שרבים מעידים על עצמם. תשוש, שבור ומיואש, הוא יחפש לעצמו מזור בכל דרך אפשרית, וככל הנראה ייפול חזרה אל זרועותיו של עקרון העונג: ג'וינטים, פורנו, אפליקציות הכרויות, אכילה רגשית ועוד. אם כך האם ניתן להשתחרר מעקרון העונג?
הפסיכואנליטיקאי ו. ביון טען "בהישעני על הניסיון הפסיכואנליטי, זוכר אני כי צמיחה מנטלית בריאה תלויה באמת כפי שיצור חי תלוי במזון. אם היא נעדרת או חסרה, האישיות מתנוונת." בניגוד לעקרון העונג הפָרוּשׂ מהעבר (זיכרון) אל העתיד (תשוקה), עקרון המציאות הוא רגעי והוא האמת היחידה שקיימת. העיסוק באמת הרגשית עובר דרך הניסיון לראות את המציאות המתהווה עד כמה שאפשר, ללא התיווך של מסנני התודעה הסובייקטיבית. תודעה שאינה סובייקטיבית היא תודעה ריקה מזיכרון ומתשוקה עד כמה שניתן. זהו ההבדל בין לדעת משהו לבין להתהוות לתוך משהו. אולם מעבר זה כרוך בקפיצת אמונה לא פשוטה בכלל. הניסיון להתערטל מהזיכרון ומהתשוקה כמוהו כעזיבה של אדם את ארץ מולדתו. אנו נדרשים להפקיר את כל השנאות והאהבות, הפחדים והניבויים, הוודאויות והביטחונות, ולעבור לארץ לא נודעת. ארץ שבה יחד עם האפשרות לאמת, להפתעה מרעננת, לאינסופיות ולמקריות, שוכנים גם כאב ותסכול שאינם יכולים להיות מוּגַרים יותר על ידי עקרון העונג. קפיצת האמונה הזו דורשת בעיקר סוג של הקרבה או הפקרה של העצמיות המוכרת לנו. גבר פוגש אישה שטוב לו איתה, אבל לטעמו הוא לא מספיק "מתרגש" ממנה, לדבריו היא לא ממש מה שהוא חיפש כל השנים. הוא משול לאדם שעומד על גדה ומתחיל לשחות לעבר השני, וככל שהוא מתרחק מהגדה, כלומר אינו נאמן לזיכרונותיו ולתשוקותיו, הוא נבהל ורוצה לסוב על עקביו. אילו היה מצליח להרפות לרגע מהזיכרונות אודות מערכות היחסים הקודמות שלו, ומהתשוקה להרגיש משהו ספציפי, יתכן שעם הזמן הייתה מתהווה חוויה רעננה שעונה על צרכיו הרגשיים, וזאת בשונה ממערכות יחסים "מרגשות" מהעבר שלא הצליחו. המפגש עם המציאות המתהווה, עם האמת הרעננה, המיוצגת כאן על ידי הגדה השנייה, כרוך באומץ ובפיתוח סובלנות רבה לכאב ולתסכול, המיוצגים על ידי השחייה. קל יותר לעמוד מול הידוע, הוודאי והברור בגדה הראשונה מאשר אל מול הלא נודע, המתסכל, והרגעי. אם כן מה מאפשר לאדם להמשיך ולשחות לגדה השנייה? כאן נכנס אקט של אמונה.
מהי אמונה? זוהי עמדה פתוחה שמאפשרת מפגש בלתי אמצעי עם החוויה של עצמנו בתוך המציאות הלא ודאית, וזאת מבלי לברוח למניפולציות, הונאות עצמיות וטשטוש. היא קשורה בהרפיה, בהתמסרות, בחוסר הזדהות עם המחשבות והרגשות שלנו, עם אותו חלק שמתמצא ויודע, ומנסה לנבא ולשלוט בהתרחשות. היא אינה מקבילה לאמונה דתית שבה אלוהים משמש כאובייקט התייחסות, אלא זוהי האמונה שמשהו יגיח, משהו חדש יקרה כשנושיט יד לעבר הלא נודע. אמון מתחיל בנקודה שבה מסתיים הידע, זה נכון לגבי אדם חדש שנכנס לחיינו, כמו גם לגבי ההווה הלא ידוע, המציאות שמתהווה מולנו בכל רגע נתון. לכן להאמין, להתמסר לכאן ועכשיו, הוא הלך רוח לא טבעי, הוא דורש מאמץ, פתיחות, אימון ומטרתו אינה סיפוק.
ההבדל בין תשוקה המכוונת לסיפוק כלשהו לבין אמונה, הוא שתשוקה דוחפת לסיפוק, אמונה מאפשרת מגע עם המציאות ברגע הנוכחי. תשוקה דוחפת להשיג משהו, בעוד שאמונה מסייעת להתהוות בתוך משהו. אך האם המפגש המשולל זיכרון ותשוקה עם המציאות הרגעית, הוא בהכרח אדיש, מרוחק, ונטול רגשות? ההפך הוא הנכון. גבר כלשהו מעוניין לקיים יחסי מין עם זוגתו. תשוקתו ממקמת אותו בהלך רוח שיש בו מטרה ברורה. לא לעמוד בה פירושו להתאכזב, להרגיש רע עם עצמו, יתכן וגבריותו תיפגע. אולם ככל שהגבר ירפה ממטרתו, יהיה נוכח ויקשיב, לא בשביל אינטרס כלשהו, כך יש סיכוי גדול יותר שמשהו ביניהם יקרה. וככל שהוא בהלך רוח של תשוקה שכל תכליתה היא סיפוקו, סיכוייו פוחתים. באופן פרדוכסלי, בכדי להגיע למטרה אנו חייבים להרפות ממנה. במצב של אמונה, להיות בתנועה בין לבין, לשאוף אל, לנוע לעבר, להיות במגע עם, חשובים יותר מהגעה אל היעד. איך עושים זאת הלכה למעשה?
אמונה היא הלך רוח של חיפוש אחר אמת רגשית במציאות. הלך רוח שיסודותיו הם קשב צף, תשומת לב, הקשבה, ריחוף חופשי, וזאת בניגוד לשליטה, לאדנות, ולכניעה. מיינדפולנס לדוגמה, היא אחת הדרכים האפשריות להשתחרר מעקרון העונג. מיינדפולנס הוא אימון במצב תודעה של אמונה. זוהי ההתמסרות לזרם החיים במקום ההתמסרות להתקפה על עצמנו. ראשית עלינו להכיר את התודעה שלנו ולראות איך הפחדים, התשוקות והאמונות, בונים את הציפיות שלנו מהמציאות. אפשר ללמד את התודעה לשמור מהם מרחק ולהפסיק להזדהות איתם באופן אוטומטי. אקט של אמונה מתאפיין דווקא בהפחתה ולא בהוספה, זהו התרגול לחפש ולמצוא בעצמנו יסוד שהוא לא נגוע על ידי הזיכרון והתשוקה. נסו להפנות קשב להוויה החיצונית במקום להוויה הפנימית, צאו מעצמכם ומהמחשבות שלכם והתרכזו במה שקורה באמת ברגע הזה. בממד ההתנהגותי נסו לפעול אחרת מכפי שהציפיות מניעות אתכם בדרך כלל. נסו לשבור את השגרות הרגשיות האוטומטיות שלכם: רגילים להיסגר? נסו דווקא ללכת לקראת מישהו, רגילים לסגת? נסו להישאר נוכחים, מציבים סטנדרטים גבוהים? נסו להפגין יותר חמלה, רגילים להרשים? הניחו לדימוי העצמי שלכם. בהצלחה.
