בתחילתם של קשרים לאנשים רבים יש קושי להאמין או להפנים את ההרגשה שלמישהו באמת אכפת מהם, שהוא מחבב אותם. החוויה הטובה הזו הופכת אצל חלקנו בלתי נסבלת עד כדי כך שיש צורך לנפש להרוס אותה ואת הפוטנציאל לקשר, עוד לפני שיתממש. אנחנו עושים זאת באמצעות הפחתות שונות, לומר לעצמנו לדוגמה "הוא רק רוצה לשכב איתי" או "שהיא תכיר אותי באמת היא לא תאהב אותי". אתם רוצים לומר למישהו "אני אוהב אותך" ולא מסוגלים, משטיחים, נהיים ציניים או אומרים בקול מתיילד בכדי להקטין מהרגע הפגיע. בטיפול זה קורה כשמטופל אומר לי משהו בסגנון "אכפת לך ממני רק בגלל שאני משלם לך". אלו וריאציות של התקפה הגנתית של הנפש על עצמה, לנוכח האפשרות לחיבור עם האחר, חיבור רגשי שיהיו נוכחים בו חום, חיבה ואכפתיות. זה קורה גם לנוכח חלקיות מכאיבה של חיבור – לפעמים זהו השבר של הפנטזיה המושלמת למול חיבור שלא עומד בציפיות ומייצר תסכול שהוא גדול בעבורנו מלהכיל.
יש אנשים שמתקשים להתחבר לרגשות של חיבה ואהבה מבלי שתעלה בהם באותו רגע התקפה על העצמי שלהם. משהו בהכרה שמישהו יאהב אותם מעוררת בהם זעם או פאניקה והיא בלתי נסבלת להכלה. עבורם, האמונה שבינם ובין האחר קיימת אפשרות לחיבור מיטיב ומפרה היא עד כדי כך מפחידה, מאיימת, ומעוררת צרות עין, שזה פשוט בלתי נסבל לשאת אותה. משהו בכמיהה, ברצון לאהוב ולהיות נאהב, כל כך מסכן את הנפש שצריך לחסל אותה מבעוד מועד. אז יוצאת תגובה קטלנית מחלק אחר בנפש, כפי שתכף נראה, שמנסה לקטוע את הניצן הזה. להכיל רגשות זה קשה, הרגש טוען את האחרים במשמעות, ומכיוון שהוא מחבר דברים הוא מאיים עלינו. בואו נרחיב על כך.
לשלישיה רגשות, תלות ומשמעות יש קשר הדוק ששווה להתעכב עליו. אפשר להציג אותם כמשולש שקודקודיו הם רגשות, תלות (נזקקות), ומשמעות. כל אחד מהם קשור ומושפע משני האחרים. אם תחשבו על זה משמעות בחיים נוצרת מתוך חוויה של תלות בריאה, של נזקקות (חיבור, שייכות וכו'). על מנת שתיווצר תלות, אנחנו צריכים לטעון את האחר ברגשות, כלומר לאפשר לעצמנו להרגיש כלפיו רגשות כנים. כאשר אנשים מסוימים מצמצמים את ההבעה הרגשית שלהם, הופכים אותה לצינית או מגלים אדישות, הם בעצם מנסים להקטין את תלותם באחרים, בעולם המטיף ל"עצמאות". אולם באותה נשימה הם מחבלים לעצמם בתחושת המשמעות וסובלים מריקנות או בדידות. באופן ציורי אפשר להסביר את זה דרך אנשים שעובדים בחדר כושר עם משקולות בכדי להגדיל את נפח השרירים. הזמן שהם משקיעים בחדר הכושר מקביל לרגשות, התלות מקבילה לעומס שהם מפעילים על השריר בכדי לקרוע אותו ולגרום לו להיבנות מחדש. התוצר הסופי, דהיינו השריר החזק יותר, מקביל לתחושת המשמעות בחיים, והוא זה שמאפשר את היכולת לשאת כאב פיזי בדוגמה של השרירים, או כאב רגשי (פגיעות) בדוגמה של תלות ביחסים. משמעות נותנת תחושה של חיוּת, היא מחברת דברים ואנשים, לכן היא יכולה גם להוות איום על אנשים בעלי נפש עדינה, רגישה, או נפש שעברה טראומה סביב יחסים. בנפש כזו האחרוּת נחווית זרה, מאיימת, לא מותאמת מספיק. הרגש הופך להיות שנוא עליה, כי הוא טוען אחרים במשמעות והופך אותם לחשובים. על מנת לשמור על עצמה הנפש יוצאת בהתקפה, לעיתים ממש אלימה, כלפי רגשות המקדמים חיבורים וזאת בכדי למנוע כל אפשרות להיפגע בשנית. החלק שאחראי למתקפה הזו בנפש נקרא "סופר אגו" מחמיר, אלים ומעוות. לפני שנבין כיצד הוא נוצר, בואו נגדיר מהו "סופר אגו" בריא.
המונח "סופר אגו" תואר לראשונה על ידי פרויד, והוא מייצג את הערכים והמוסר החברתי בכל אחד מאיתנו. הסופר אגו שופט האם פעולותינו צודקות או שגויות, מוסריות או חוטאות. בשלב הראשון הוא חיצוני ומתפתח כתגובה לתגמולים ועונשים הוריים. עם הזמן הוא מופנם והופך לחלק מהאישיות העצמאית של האדם. אם כך כיצד מתעוות הסופר אגו ונעשה מחמיר ואלים כל-כך? אחת הפונקציות החשובות של הורים היא היכולת לקלוט לתוכם מצבים רגשיים גולמיים של ילדיהם, לווסת ולעבד אותם בעבורם, ואז להחזיר אותם בחזרה לילדיהם באופן שאלו יוכלו להבין ולהכיל רגשות. דוגמה שכיחה היא ילד שצורח כי לא קיבל משהו שמאד רצה, או ילד מכונס וחסר אנרגיה לאחר שחיית המחמד שלו מתה. הורה שיודע לזהות את המצב הרגשי של ילדו ולומר לו במקרה הראשון "אתה כועס שלא קניתי לך את מה שרצית", או במקרה השני "זה באמת עצוב לאבד מישהו קרוב", מלמד את ילדו להתחבר לרגשותיו וללמוד לעשות בהם שימוש מועיל. אולם מה קורה כשהניסיון של הילד להשתמש בהוריו לצורך עיבוד רגשי נכשל, כיוון שהוא פוגש הורה אטום או חרד, שלא מסוגל או מעוניין לעזור לילדו בעיבוד הרגשי? במקרים אלה לא רק שהילד נשאר עם הרגשות הקשים שמציפים אותו, אלא הוא לוקח פנימה גם את אותה אטימות וחוסר סבלנות לתקשורת רגשית שהוא חווה מהוריו. בהעדר סביבה הורית טובה, הילד פונה בעל כורחו לעצמו ומפתח סופר אגו נוקשה וחסר סבלנות שמשמש תחליף לרכות ולחיבה הורית. אותו "מבוגר" אחראי ומזויף שהוא נשען עליו – הסופר אגו שלו, מקיים עימו יחסים הדומים ליחסיו עם הוריו, המאופיינים בנתק רגשי. כך, בניגוד לסופר אגו שמשמש לבניית מצפון תקין, הוא הופך לסופר אגו אטום, קשיח, חסר סבלנות לפגיעוּת, לנזקקות ולחולשות אנושיות. הוא תוקף אצל האדם כל ניסיון לחיבור או דחף לצאת לחיים ולהתמסר רגשית לאחרים, וזאת בכדי למנוע הישנות של אותה טראומת ילדות. אפשר לחשוב עליו כעל שומר סף אטום ואלים, מעין ציפור טרף שחגה בשמים ומנסה לאתר כל שריד של תנועה או ניצן של חיבור ואז מיד עטה עליו במטרה לחסלו.
כאשר הנפש שלנו מאוימת מעוצמת הרגש היא יוצאת כנגדו להתקפה. אולם התקפה זו דווקא מעצימה את הרגשות שנגדם היא יוצאת ומכניסה את הנפש למלחמת כוחות פנימית בין הרגשות לאלימות שמנסה לחסל אותם. מאבק כוחות שהתוצאה שלו יכולה להיות ויסות מוגזם כלומר השטחה, צמצום או הקטנה של החוויה עד כדי עיקור מוחלט של המשמעות הרגשית. אישה מסוימת פוגשת בחורים שונים במסעה אחר זוגיות. היא מציבה לבחורים סטנדרטים גבוהים של תשומת לב או אכפתיות שקשה מאד לעמוד בהם. אולם כאשר היא מרגישה שהאחר דווקא עומד בסטנדרטים שלה, היא נלחצת מאד ומנסה להכשיל את הקשר בכל מיני אופנים, אם על ידי הימלטות ואם זה בחיפוש אחר פגמים אצלו. בכל פעם שבחורה רוצה להכיר גבר מסוים ולהעמיק את הקשר הוא הופך חרד מאד ובטוח שבכל רגע הוא ייעזב. החרדה גורמת לו לסגור את עצמו ולהתנהג באופנים שמתפרשים אצלה כחוסר עניין או התלהבות. הוא מביא על עצמו את מה שפחד ממנו. אחרים לוקחים את זה פנימה לתוכם ומפתחים דכאון וחוויה שמשהו בהם הרסני או לא ראוי לאהבה. נפשם של רבים לא עומדת בשבריריות או בפגיעות האינהרנטית לאהבה. מה יכול לעזור להם ברגעים כאלה?
הדרך לנשל את הסופר אגו מבעלות מלאה על הסיטואציה היא להתמסר למשהו שנמצא מעבר למחשבות, לאמונות ולרגשות שלנו. הרי מה שאנו יודעים אפריורית מסולף על ידי הראייה שלנו. תהום פעורה בין מה שאנו חושבים שהיא האמת לבין האמת המתהווה מרגע לרגע, ובין אדם שבטוח שמה שהוא חושב ומרגיש שזוהי האמת, לבין אדם המודע לסילוף של המציאות בעזרת המשקפיים שהוא מרכיב. כאשר אנו לא מזדהים עם התבניות הרגשיות המוכרות שלנו, אנו מייצרים מגע ראשוני יותר עם המציאות האמיתית, עם הקיום כפי שהוא, על הכאב הרב ואי הודאות שהוא מכיל. לפיכך על מנת להתמסר למשהו שהוא לא רק "העצמי" הבטוח שאנו מזוהים עימו, אנו נדרשים לשאת כאב ותסכול הנובעים מהעדר שליטה, מִסַפֵק, וממגע עם אי ודאות גדולה. אולם כבני אדם אנו עסוקים בעיקר בוויסות עונג וכאב דרך כל מיני מניפולציות רגשיות כגון: אימפולסיביות (להעיף משהו מאיתנו), ציניות (להקטין כאב של התפכחות), זעם (לא להרגיש חולשה), ריצוי (להימנע מקונפליקט), הרצון בסיפוק מידי (להימנע מכאב ההמתנה) ועוד. כל אלה הם ניסיונות להקטין מכאב הקיום ולהגביר עונג הכרוך בידיעה מוחלטת של מה שעומד לקרות. לכן גם היצמדות לתרחיש הגרוע ביותר היא באופן פרדוקסלי סוג של הקלה לנפש. מגע ראשוני ועמוק יותר עם המציאות, יוביל אותנו בהכרח לשבור את השגרות הרגשיות ואת התגובות הרגילות שלנו ולהתמסר למשהו חדש. כך הגבר הסגור יכול לנוע לעבר הכאב הכרוך בהשקעה במישהי אחרת שתוצאתה חסרת ודאות, כפי שהאישה יכולה להישאר נוכחת עם הפחד מאינטימיות מול גבר מבלי לברוח. אם תרצו זהו אקט של אמונה ועליו נדבר בפעם הבאה.
