טבח השביעי באוקטובר סדק אצל רבים את תחושת האמון. הגדילה לעשות דניאל גרינברג, גרושתו של איל גולן, שאמרה בהקשר של הפועלים הערבים מישראל, "לא סומכת, אין אמונה". אופי ועוצמת האירועים שברו אצל רבים את תחושת המוגנות, הבטחון, והאמון בבני אדם ובמערכות. אנו נמצאים בדחק טראומטי מתמשך שגורם לרבים להיות חשדניים לסביבתם, להימנעויות שונות, לפסימיות, לעצבנות רבה, ולירידה חדה בתחושת הבטחון האישי והלאומי. היכולת לחזור לעצמנו גם אם לא באופן מלא קשורה למושג חוסן. חוסן מאפשר להכיל אירועים טראומטיים בהצלחה יחסית, להתאושש, ולחזור לאמות המידה הרגילות שלנו. יש קשר הדוק בין טראומה, אמון וחוסן. בעוד שטראומה פוגעת קשות במוכנות וביכולת שלנו לתת אמון, אמון הוא מרכיב מפתח בחוסן. בהיבט של פיתוח חוסן, ישנם שלושה מעגלים עיקריים המתייחסים לאמון: המעגל הראשון הוא מה שקורה בינינו ובין עצמנו, קרי אמונה עצמית ובטחון עצמי. המעגל השני קשור לאמונה באחרים, קרי למידת האמון שאנו נותנים בבני-אדם, והמעגל השלישי הוא המעגל הרוחני, קרי היכולת להאמין בנשגב, במה שמעבר, לא רק במובן הדתי.
נתחיל מהמעגל הראשון, התוך-נפשי: אמון בעצמנו. האופן שבו אנו מקיימים דיאלוג פנימי עם עצמנו, מעצב את עולמנו הפנימי, ואת האופנים שבהם אנו תופסים את עצמנו ואת העולם מסביבנו. בואו ניקח כמה דוגמאות לאופן שבו אנו מאמצים אמונות העלולות לפגוע בחוסננו. רבים מרגישים אשמה על כך שהם לא עושים מספיק, לא נמצאים בקו החזית או מרשים לעצמם להנות. אולם בניגוד לאשמה אמיתית שמעידה על משהו שהיינו יכולים לעשות ולא עשינו, האשמה שאנשים רבים מרגישים כעת, היא אשמה מדומה. זאת מכיוון שהיא אינה מעידה באמת על משהו קונקרטי שהיו יכולים לעשות, אלא על רצון אותנטי להרגיש שייכות גדולה יותר לאחרים, ולהשיג שליטה טובה יותר על המצב. אם כך במקום להרגיש אשמה מדומה, כדאי שכל אחד יעשה בדלת אמותיו את מה שהוא באמת יכול לעשות, אפילו אם מדובר בהשגחה על ילדים בבית או חזרה מהירה לשגרה. באמצעות פעולות אפשריות חפשו דרכים להפוך את האשמה המדומה לתחושת שייכות ומסוגלות. דוגמה נוספת היא אנשים שנוטים להכללות נוקשות כגון "כל ערביי ישראל תומכים בחמאס". הכללות נועדו ליצור וודאות מוחלטת בעולם מורכב ולא וודאי. אולם המחיר שאנו משלמים על הכללות, הוא צמצום ודלדול המציאות הנפשית ובעקבות כך גם החוסן. זאת מכיוון שהתרחקות מאמת רגשית וממשמעויות מורכבות יותר, שאותן קשה לנו לשאת, פוגעות בחוסן, שעיקרו הוא הרי היכולת להכיל ולשאת מצבים רגשיים מורכבים וקשים. אין חוסן בלי גמישות, וגמישות היא היכולת להחזיק בתפיסת עולם של "גם-וגם" במקום "או-או". דוגמה נוספת, הטבח שבוצע הפך את תושבי העוטף לקורבנות של ברבריות מחרידה, אולם כפי שאמרה אחת הניצולות "אם נשארנו בחיים, לפחות בואו נחייה". טראומה יכולה לגרום לחלקנו להיתקע בעמדת הקורבן, בעוד שמסוגלות עצמית היא זו שבונה חוסן. לא בכדי ממליצים לנו חדשות לבקרים להיות פעילים, לחזור בהדרגה לשגרה, ולהתנדב. טראומה שנכפת עלינו הופכת אותנו ברגע נתון לאובייקט סביל, בעוד שפעולה מתוך משמעות אישית מחזירה אותנו למודוס פעולה של סובייקט פעיל. פעולה מתוך משמעות אישית עמוקה נובעת תמיד מהערכים שלנו, ובמקרה של טראומה לאומית אלו יכולים להיות ערכים פטריוטיים, ערכי הציונות או ערכים דתיים, שאותם אנו יכולים לגייס לטובתנו בכדי לייצר משמעות מתוך החורבן. אם תרצו משמעות היא צורת חשיבה הקשורה לאופן שאדם תופס ומארגן את החוויה שלו. משמעות תורמת בין היתר לתחושת הקביעות וההמשכיות של הנפש, וטראומה כידוע היא אירוע שקוטע את רצף החיים בפתאומיות ובחדות. ויקטור פרנקל, ניצול שואה ומחבר הספר האדם מחפש משמעות, טען כי החלמה ממצבים טראומטיים כוללת בין היתר "לארוג יחד חוטים דקים של חיים הרוסים, ולעשותם מסכת איתנה של פשר ושל אחריות". היכולת שלנו לתת משמעות לדברים מחזקת את יכולתנו להתמודד עם משברי אמון, ועם רגעי הכאב והאכזבה הבלתי נמנעים בחיים.
נעבור למעגל השני הבין-אישי: אמון באחרים. טראומה מבליטה את הצד השלילי של קשרים, שבו הם פוצעים ומכאיבים לנו, אך מתעלמת מהצד השני, הלא פחות חשוב, שאנו זקוקים לקשרים ושבמיטבם הם מזינים, תומכים ובוראים אותנו, כדבריו של אפלטון: "הנפש, כדי לפגוש את עצמה, זקוקה לנפש אחרת". יחסים עם הזולת הם מקור אדיר לחוסן: שיתוף, קבלת תוקף לרגשותינו, מגע, חיבוק, עין מבינה ונחמה מהאחר, עוזרים לנו להרגיש פחות לבד, שיש לנו כתף להישען עליה, ושאנו לא יתומים במובן הרגשי. אם כך בניית חוסן עוברת דרך שיקום יחסי אמון פגועים ודרך היכולת לחזור להתמסר ולאהוב, ובמידה רבה זה עניין של בחירה אישית. כשאנו נותנים אמון אנו בוחרים לנסות ולצלוח את קפיצת האמונה מעל החלקים הלא ודאיים בקשר עם האחר, מעל החבלות והפגיעות שאנו גורמים זה לזה, תוך שאנו מנסים להדגיש את החלקים הבריאים והמצמיחים שמחזקים אותנו ואת חוסננו. טראומה מקריסה את חוויית האמון והמשמעות כתוצאה מחוסר היכולת של ילד או מבוגר לשאת כאב בלתי נסבל. אנו נוטים לטשטש כאב זה על-ידי ניתוק, קהות חושים, שגעון גדלות, זעם ומצבי הזיה, אולם בכך אנו שוללים את גמישותה של הנפש, ואת יכולת ההסתגלות וההתאוששות שלה, בעיקר דרך עיבוד רגשי וחזרה הדרגתית לחיבור פורה ומחזק עם הזולת. רבים נוטים לחשוב בטעות שאמון באחרים תלוי בעיקר באחרים, כלומר עד כמה הם מהימנים או לאו, זה נכון במידה מועטה. האמת היא שאמון, בדומה לאושר, תלוי בעיקר בנו. לכל אחד מאיתנו יש את רמות האמון והאושר הספציפיים לנו ושאליהם אנו חוזרים ללא קשר למאורעות חיצוניים. מחקרים מראים שתחושת האושר של אדם שזכה בלוטו לדוגמה, חוזרת לרמתה הבסיסית לאחר כשנה מהזכייה, וכך גם רמת האמון לאחר מאורעות שונים. זאת מכיוון שמידת האמון שאנו נותנים באחרים נקבעת הרחק בילדותנו כתוצאה מהיחסים הראשוניים שלנו עם הסביבה, והיא נשארת פחות או יותר קבועה לאורך החיים. לכן אמון מספר יותר עלינו מאשר על אחרים, ועל כך שקיים קשר ישיר בין טראומה מוקדמת לאמון. מי שחווה טראומה בילדותו באופן טבעי נוטה לסמוך פחות, נמנע מלהתמסר ולאפשר לעצמו להיות תלוי באחרים. אולם מי שאינו מסוגל לשאת תלות, אינו מסוגל לקיים קשרים עמוקים עם אחרים ובכך פוגע בחוסנו.
נסיים עם המעגל האחרון, העל-אישי: אמונה בנשגב. למרות מה שנראה לעין, אנשים שמסתמכים רק על עצמם ומספקים לעצמם את כל צרכיהם, מעין משק אוטרקי, אינם באמת חסונים, אם כבר להיפך. הניסיון שלנו להפוך את עצמנו (או אחרים) לכוח העליון של חיינו, שהוא כל יודע וכל יכול (שזה מהות הנרקיסיזם), תוך כדי שאנו מתכחשים למגבלות האנושיות, ולהיעדר השליטה המלאה על חיינו, עלול להוביל לתוצאות הרסניות כפי שחווה לדוגמה אדיפוס על בשרו (ואם יורשה לי גם נתניהו). אמונה בכוח עליון מאפשרת לנו להרגיש שאנו חלק ממשהו רחב מאיתנו, ולפיכך לתת אמון ולהתמסר בנוכחות ישות שאין אנו יודעים על קיומה דבר. היא מספקת לנו חוויה של תמיכה שמלווה את קיומנו, ומהווה גרעין של אמון בטוּב, בביטחון ובהגנה מול נסיבות החיים המשתנות, ועוזרת לנו להתמודד עם מצבי מצוקה. מהות הרוחניות היא קודם כל ההכרה שאנחנו, אנשים אחרים, והעולם המקיף אותנו, לעולם נהיה חלקיים, לא מושלמים או מובנים עד תום, לא משנה עד כמה נתאמץ. ומתוך כך אנו יכולים לאפשר לעצמנו להרגיש חסרים או שבורים אך בעלי ערך, הרסניים אך חומלים, פוטנטיים אך גם חסרי אונים, להיהרס ולקום לתחייה בעת ובעונה אחת. ככל שאנו מוכנים להודות במגבלותינו ובגבולות ההבנה והעשייה שלנו, כך אנו יכולים לפנות לכוח-עליון כהורה, או כייצוג אחר המלווה אותנו, יהיה אשר יהיה, ולהתמסר באמונה לחוויה האנושית. אמונה עוזרת לנו לצעוד במשעולי החיים באמצעות שתי עמדות נפשיות משלימות, הראשונה היא פתיחות מלאה לחוויה הלא ידועה, והשנייה היא אופטימיות, תקווה לעתיד טוב. בהקשר של פתיחות, לא פעם אנו מנסים לסלק את מה שמציק לנו, ולשלוט בחוויה העתידית, אך כשזה לא עולה בידינו אנו מתמלאים בתסכול, באימה או בזעם. אמונה עוזרת לפתח סבלנות לחוויה, להשתהות, ולתת לדברים להתגלות צעד אחר צעד. אם תירצו התמסרות לחוויה, גם אם היא כואבת, היא המשמעות העמוקה של המשפט "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מעודך", שעוזר לנו להתמודד בסבלנות ובאומץ עם האמת הרגשית של חווייתנו. ונסיים איך לא באופטימיות, תפילה היא תקווה להתאחד עם מציאות שונה ואחרת ולו באופן רגעי, מציאות עתידית שמאופיינת על-ידי נוכחות הטוב. כולנו מייחלים בימים אלה לריפוי ולתיקון שֶיָרים אותנו מהמקום הנמוך למקום הרוחני הגבוה, המאופיין בשמחה, בחמלה, באהבה ובעיקר באחדות. שאו אם כן את תפילתכם האישית לעתיד טוב יותר.
אסיים במילים של המשוררת אלן באס:
לאהוב את החיים, לאהוב אותם
אפילו כשאין לך חשק לזה
וכל מה שחשבת שֶיָקר לך
מתפורר כמו ניר שרוף בידך
גרונך מלא בַנְשׁורת שלו
כשהצער יושב לצידך, חומו הטרופי
מעבה את האויר, כבד כמו מים
מתאים יותר לזימים מאשר לריאות
כשהצער מכביד עליך כמו בשרך שלך
רק יותר ממנו, הַשְמנת יתר של צער
את חושבת "איך יכול גוף לעמוד בזה?"
ואז את מחזיקה את החיים כמו פנים
בין ידיך, פנים פשוטים,
בלי שום חיוך מקסים, בלי עיני לילך,
ואת אומרת, כן, אקח אתכם
אוהב אתכם, שוב.
מאנגלית: מירב פיטון
