אחד הקשיים הניכרים בזוגיות וביחסים בכלל, הוא עימות עם מציאות של אדם אחר, כזו שאינה נתונה לשליטתנו ואינה סרה למרותנו. המפגש עם הבלתי צפוי, המפתיע, והלא ודאי בעולם החיצון, מערער אותנו, ולפיכך גורם לחלקנו לסגת חזרה אל תוך עצמנו, תוך כדי שאנו בוראים מציאות חלופית ואשלייתית, שנוח לנו יותר להתמודד איתה. אתן כמה דוגמאות. כשכאב הפרידה מאדם אחר מציף מידי, אנו יכולים לחשוב שלא הוא עזב אותנו, אלא שאנו דחינו את אותו אדם. באופן כזה אנו יכולים במקרים קיצוניים אף "לחגוג" את האובדן במקום להתאבל עליו, משום שברור לנו במציאות החלופית הפרטית שבראנו, שמוטב לנו בלעדיו. אנו משכנעים את עצמנו שהאובדן שלו אינו באמת אובדן משום שהאחר חסר ערך וראוי לבוז. אדם אחר יכול לדבר לבן-זוגו באכזריות או חלילה להתנהג באלימות, ואז להאמין שהוא מסוגל בקלות לחזור בו מהדברים, להתנצל, לקנות פרחים, וכתוצאה מכך למחוק את מה שהיה, מעין שכתוב ההיסטוריה כאוות נפשו. באופן כזה נחסך ממנו הצורך להתעמת עם מה שהאחר מרגיש בעקבות מה שקרה. אולם גישת ה"לסלוח ולשכוח" שהוא מאמץ, וזאת בכדי לא לפגוש את המציאות כפי שהיא, מעוורת אותו בנוגע למי שהוא ולמעשיו, ומסתירה ממנו את האמת הרגשית של הקשר.
הפסיכולוגיה מכנה הלך חשיבה מעין זה "חשיבה מאגית", כלומר אומניפוטנטית ("כל יכולה"). חשיבה מאגית משמשת למטרה אחת בלבד, והיא לחמוק מעימות עם האמת הכואבת שעולה מהתנסותנו עם מציאות שאינה בשליטתנו. בחשיבה מאגית אנו מאמינים שאנו היוצרים הבלעדיים של המציאות שבה אנו ואחרים חיים, ושהמציאות הנפשית הפנימית שלנו מאפילה על האמת ומנצחת אותה. במצבים כגון אלה, מה שקובע אם-כך, הוא לא מה שקורה בפועל, אלא מה שאנו חושבים ומרגישים על מה שקורה. במהותה זוהי חשיבה מנחמת, מכיוון שהיא מבוססת על פנטזיה שבה הכל לכאורה אפשרי, והכל בשליטה כל יכולה של הנפש (במידה רבה הספר המפורסם "הסוד" נגוע בחשיבה מאגית). השימוש בפנטזיה כל יכולה מעין זו, משרת את האשליה המרכזית בחשיבה מאגית והיא: שאנו יכולים לחמוק באופן מאגי מהאמת.
שקרים, מניפולציות והונאות עצמיות ביחסים, הם ביטוי של חשיבה מאגית מכיוון שהם עוזרים לנו לברוא מציאות פנימית אלטרנטיבית ואשלייתית, כאשר המציאות הזוגית מכאיבה לנו מידי. בן-זוג שקרן לדוגמה, יכול לשנות את דעתו כמו זיקית גם במחיר של פגיעה באחר, תוך כדי שהוא הופך את עצמו לאדם שמתקשים להאמין לו. השקרן מסובב את משמעות הדברים באופן שיביא לכך שידיו תהיה על העליונה, תוך כדי שהוא חומק מהפגנת פגיעוּת או ספק עצמי. מנגד, כשאנו מאמצים שקר או מוליכים עצמנו שולל בהונאה עצמית, אנו מבקשים להוריד מאיתנו את הנטל הכרוך בלפגוש את המציאות כפי שהיא ולחשוב באופן עצמאי, ביקורתי ועמוק. אולם כפי שקורה לרוב במלודרמה האנושית, הצורך שלנו להקל על עצמנו באמצעות שקרים מתנגש בצורך האנושי בחקר האמת ובסקרנות. אנו מוצאים עצמנו כלואים בתוך עימות קבוע בין שני כוחות נפש אדירים: צורך קבוע בהלימה בין העולם הפנימי לחיצוני מול יושרה.
הפסיכואנליטיקאי ו. ביון טען "בהישעני על הניסיון הפסיכואנליטי, זוכר אני כי צמיחה מנטאלית בריאה תלויה באמת כפי שיצור חי תלוי במזון. אם היא נעדרת או חסרה, האישיות מתנוונת." המחיר שאדם משלם על השימוש בחשיבה מאגית הוא כבד, מכיוון שהוא נשען על פנטזיה כל יכולה שנועדה ליצור מציאות נפשית חלופית, שהאדם חווה כאמיתית יותר מהמציאות בפועל. חשיבה כזו משתמשת במציאות מומצאת כתחליף למציאות הקיימת בכדי לשמר את העולם הפנימי. באופן זה האדם אינו לומד שום דבר מהניסיון, מהחוויה, מהמפגש עם העולם החיצוני ועם האחֵרוּת הסובייקטיבית של אנשים אחרים. הוא אינו מעשיר את עולמו, כלוא בתוך עולם פנימי מומצא, והוא יכול במקרי קיצון לשגות במחשבות שווא ואשליות שהוא בורא בתוך עצמו. במצב פסיכולוגי שכזה אדם אינו מסוגל ללמוד מניסיונו ואינו יכול להבחין אם הוא בכלל ער למציאות או ישן בתוך עולמו שלו (בהקשר זה אני חושב על היטלר בימיו האחרונים בבונקר). במקרים יומיומיים יותר כפי שראינו בדוגמאות, האדם אינו מתאבל לאחר פרידה ולפיכך נמנעת ממנו צמיחה פסיכולוגית שמקרבת אותו לאמת הנפשית שלו. הוא אינו לומד לדוגמה מדוע הוא נעזב ומה כדאי שיילמד להבא. האדם המתעלל בבן-זוגו אינו פוגש אשמה שיכולה להביא אותו לחרטה כנה ואמיתית, ולתיקון שנובע מתוך מפגש אמיתי עם האחר. כשזה קורה חיינו הרגשיים מצטמצמים, כמו גם האחר שהופך בעינינו לאובייקט ותו לא, כלי המשמש להצלחה, להתקדמות, להאדרה מזויפת של עצמנו על חשבונו. כשאנו בוחרים בשקרים ובהונאות עצמיות אנו כלואים בתוך עצמנו, בודדים ומנותקים מכל מה שיכול להזין ולקרב אותנו לאמת הרגשית של חיינו.
ההפך מחשיבה מאגית היא התוודעות והתמסרות למציאות כפי שהיא. התוודעות למשהו הוא תהליך אינסופי של הכרות מתמשכת עימו, תוך כדי פגישה מתמדת עם החלקים הלא ידועים שלו. למידה שכזו מן הניסיון בהכרח תפגיש אותנו עם תסכול רב, בעוד שחשיבה מאגית על שקריה והונאותיה העצמיות מסייעת לברוח מכאב ומתסכול המאפיינים את המציאות האמיתית. אולם המחיר שאנו משלמים על נסיגה שכזו היא שאין אנו לומדים, צומחים ומעשירים את עולמנו. בהקשר זה פרויד ניסח שני עקרונות לתפקוד נפשי, האחד הוא עיקרון העונג והשני הוא עיקרון המציאות. על פי עקרון העונג לנפש יש נטייה לחזור למצבי סיפוק והנאה, ולהימנע ממצבי כאב ותסכול, בכל פעם שהמפגש עם המציאות קשה מידי. עקרון העונג הוא כמו בועה שאדם חי בתוכה, כל עוד הוא מקבל את הסיפוק המיוחל הנובע מנסיגה מהמציאות החיצונית. לחילופין, יציאה מעקרון העונג וחזרה לעקרון המציאות מתאפשרת רק כאשר הגמול המצופה אינו מספק כבעבר. תינוק רעב יכול להזות שד מלא חלב ולהרגיע את עצמו, אולם כאשר הוא נוכח שההזיה של השד אינה מספקת יותר מהקלה רגעית, הוא מכיר במציאות ומחפש אחר שד אמיתי ומזין. אדם יכול לדמיין מערכת יחסים מושלמת, או לצפות בפורנו ולפנטז על מגע מיני מרגש שיקלו על חרדתו מדחייה, אולם בשלב כלשהו הוא יצטרך לצאת לעולם ולחפש אדם אחר ממשי, כשהפנטזיה תחדל מלהעניק לו את הסיפוק המיוחל. יציאה שבהכרח תהיה כרוכה בכאב ההתפכחות, אולם גם בלמידה, בהתפתחות ובמפגש עם האמת.
לאנשים מסוימים קשה לעשות את המעבר הזה כיוון שהוא נחווה כמטלטל מידי את תחושת הערך העצמי והבטחון השבריריים שלהם, וכפוגע באותנטיות ובחיוניות שלהם. אלו אנשים שמתקשים להציג לעצמם מציאויות רגשיות מורכבות, איזושהי חוסר יכולת להשלים עם הפער בין המציאות הפנימית לחיצונית, כך שמעבר לעקרון המציאות מרגיש להם כפגיעה מסוימת בערכם או בתחושת המוגנות שלהם. כך שקר, או הונאה עצמית, עוזר להם כיוון שהוא מהווה גשר בין שני העולמות, הוא לוקח חלקים מהמציאות אך עדיין תווה אותם באופן מעוות אך מרגיע. קחו לדוגמה אנשים שמאמינים בתאוריות קונספירציה או מאמינים לחלוטין שהאדם שזה אתה פגשו הינו אידיאלי ומושלם. בין אם אנו לגמרי לא מאמינים למציאות (כפי שקורה בקונספירציה) או הולכים שבי אחריה (כפי שקורה בהתאהבות רומנטית), בשתי הדוגמאות אנו מתכחשים לרכיב ה'לא-ידוע' במציאות, ומחליפים אותו ברכיב לכאורה ידוע, אך למעשה לגמרי מומצא – תיאוריית קונספירציה בראשון, ודימוי מושלם של אדם אחר בשני. בתמורה להכחשת המציאות ולאמת כפי שהיא, אנו מקלים על כאבנו וחוסכים לנו מאמץ וכאב שקשורים במפגש עם המציאות.
לכן כשאתם מכירים אדם חדש ומתקשים לשאת את אי הודאות הכרוך בתהליך ההכרות, אולי במקום לספר לעצמכם (ולו) שקרים קטנים, ולטוות הונאות עצמיות מאניות כגון "ברור שהוא עף עליי" או לחילופין דפרסיביות כגון "הוא בטח יעזוב אותי", נסו פשוט להיות במגע עם החלק הלא ידוע שיש בו אי ודאות, חרדה, ומידה לא מבוטלת של מאמץ וכאב. דווקא המגע הפגיע עם המציאות יכול להוליד רגעיי אינטימיות לא מתוכננים שיקרבו אתכם למערכת היחסים שדמיינתם. פגישה עם האמת אינה מתגמלת באופן מידי כמו המפגש עם השקר, כפי שאהבה ארוכת שנים אינה יכולה להתחרות בריגוש הראשוני של ההתאהבות. האמת היא ביישנית, היא זקוקה לזמן, דורשת מאיתנו להמתין, להאט, לשאת אי ודאות ואי ידיעה. היא דורשת מאיתנו להרפות, להתמסר, לעמוד בפיתוי של ההזדהות עם התשוקות והפחדים שלנו, ובעיקר עם אותו החלק בנו היודע בוודאות. האמת מתגלה בפנינו רק כשאנו מתמסרים למציאות כפי שהיא מגלה עצמה ברגע הנוכחי, גם אם היא מעוררת בנו אי נוחות רבה. היא מזמינה אותנו למפגש בלתי אמצעי עם החוויה של עצמנו בתוך המציאות הלא ודאית, וזאת מבלי לברוח למניפולציות, הונאות עצמיות וטשטוש עצמי. אם הגעתם עד הלום ואתם חפצים במפגש עם האמת, האזרו אם כך בסבלנות, בפתיחות ובסקרנות, והעזרו בחוסנכם על מנת להתמודד עם האתגרים, התסכול והכאב שהיא מזמינה. אם לא תיסוגו לחשיבה אשלייתית פרי דמיונכם, לא תאמצו תאוריות קונספירציה ושקרים, ולא תלכו אחר פתרונות ומקסמי שווא, יתכן ותגלו עד כמה מתגמלת האמת בהמשך הדרך, כפי שרק אהבה ארוכת שנים יכולה לתגמל, ואולי בעצם, אלו שניים שהם אותו הדבר.
