אחת העמדות הנפשיות הקשות ביותר להתמודדות בתוך זוגיות, היא עמדת ה"קורבן". כאשר אחד מבני הזוג נמצא או נכנס לעמדה קורבנית ואו מתמסכנת, התחושה היא של מבוי סתום, כביש ללא מוצא. קורבנוּת היא אחת העמדות הנרקיסיסטיות הקשות ביותר לפיצוח. היא נרקיסיסטית מהבחינה שהקורבן כל כך שבוי במצפון המעוות של עצמו, כפי שתכף נראה, עד שהוא אינו רואה אף אחד אחר מלבדו. והיא קשה לפיצוח, מכיוון שכל דבר שתאמרו לו רק יזין את קורבנוּתו. הצדקתם אותו – חיזקתם את עמדתו המקובעת, ניסיתם להוציא אותו מהעמדה הקורבנית – באותו רגע אחד הפכתם לתוקפן בעצמכם. בטור זה מבט מקרוב על קורבנוּת וכיצד נגמלים ממנה.
זוג מגיע לטיפול זוגי, האישה עסוקה כל כולה בעוול שנגרם לה על-ידי בן זוגה. היא מתלוננת שהוא אינו רואה אותה מספיק, לא חם אליה, לא משתף אותה מספיק. היא מדברת ממושכות על כל ההשקעה הרגשית שלה בקשר ביחס להשקעה המועטה שלו. על פניו נראה שהיא אכן קורבן של גבר קר וסגור שאינו יודע להעניק. אולם עד מהרה מסתבר שבכל פעם שהוא מדבר היא חוטפת את השיחה ומעבירה את הפוקוס בחזרה אליה. כל ניסיון אמיץ ומהוסס שלו לשים מילים בכדי לתאר את עולמו הפנימי נתקל בחוסר הקשבה, או חוסר עניין אמיתי למה שעובר עליו. כל עוד הוא לא מתייחס אליה, זה לא ממש מעניין אותה. כשאני אמפתי כלפיה היא מיד רואה זאת כהצדקה לעמדתה, כשאני מעמת אותה עם התנהגותה היא מרגישה מותקפת, וכשאני מגלה כלפיו אמפתיה היא מרגישה אשמה ולא מובנת. כפי שאמרנו דרך ללא מוצא.
מהי קורבנוּת? מאחורי קורבנוּת מסתתרת הצדקה עצמית בלתי מתפשרת והעדרה של תחושת אחריות אישית. חמוש ברחמים עצמיים על העוול שלראייתו נעשה לו, המתקרבן רוצה לקבל בחזרה את המגיע לו – להעמיד דברים על תיקונם. בדרך להשבת הצדק או המוסר הסובייקטיביים שלו, כל האמצעים כשרים. הוא מקלף מעל עצמו את העדינות או האכפתיות האמיתית ביחס לטובתו של האחר, ונותר עם תודעה מרושעת, מלאת שכנוע עצמי, שכל פעולה שלה מוצדקת באמצעות התחושה שפגעו בו. הוא הופך עצמו לבריון הלכה למעשה. בעשותו כן, הוא אינו מודע כלל כי הוא גם מעוות את המציאות הפנימית שלו עצמו, וגם את המציאות החיצונית. בואו נראה כיצד זה קורה.
שני גורמים עיקריים מאפשרים למתקרבן לשמור על עמדה נפשית צדקנית ומעוותת. הראשון הוא עמדה עיקשת של "ידיעת כל". המתקרבן אחוז בשכנוע עצמי בכך שהוא יודע יותר מכפי שהוא אכן יודע. הוא משתמש באמיתות שהוא מבחין בהן בכדי לעוור את עצמו מפני אמיתות אחרות. במקום שהמציאות הרחבה תעצב את החוויה האישית שלו, כפי שקורה אצל רובנו, אצלו זה הפוך – החוויה הסובייקטיבית מעצבת את המציאות. העוול שלכאורה נגרם לאותה אישה מונע ממנה מלראות את האופן שבו ההתנהגות שלה מרחיקה וסוגרת אותו. מבחינתה הוא פשוט כזה, אדם מרוחק וקר שלא מעוניין באינטימיות איתה. גם אם תנסו להראות לה שבן-זוגה מתקשה להיפתח אליה כיוון שהוא מרגיש מותקף כל הזמן, היא לא תמהר לגלות הבנה או אמפתיה. פול סיימון שר "אדם רוצה לראות את מה שהוא רוצה לראות ומתעלם מהשאר", כל מה שלא מצדיק את תחושת הקורבנוּת מסונן החוצה מתוך תפיסת המציאות של הקורבן. אולם לפעול מתוך עמדה של עוול היא להסתכל על המציאות באופן חלקי, מבלי ללמוד עליה שום דבר חדש. זאת מכיוון שהחוויה האישית האפריורית שאיתה המתקרבן מגיע, מעצבת את המציאות, שכאמור עליה הוא כבר יודע הכל מראש. לא משנה שניסיונותיו הרבים לשתף אותה נחסמים, הוא לראייתה אינו מדבר. לא משנה אם היא למעשה אינה מתעניינת ברגשותיו, הוא לראייתה אינו רגיש, לא משנה אם היא מתקשה להיפתח לחוויה שלו, הוא לראייתה אינו רואה אותה.
הגורם השני שמאפשר להחזיק עמדה נפשית צדקנית ומעוותת הוא העדרה של התבוננות עצמית אמיתית. בשביל להחזיק בעמדה מפוצלת, כלומר אני הקורבן הטוב והאחר הוא התוקפן הרע, המתקרבן מוכרח להתנער מכל תחושת אחריות אישית או עשיית חשבון נפש לגבי אחריותו בדינמיקת היחסים שהוא מעורב בה. זה טאוטולוגי, העדר התבוננות עצמית מזין את התחושה שהוא כבר יודע את האמת, וידיעת האמת מייתרת את ההתבוננות העצמית. העדר התבוננות עצמית נובע בעיקר מתחושת מחסור, נחיתות פנימית וערך עצמי נמוך. זה כאילו שהצדקה עצמית תופסת אצל המתקרבן את המקום של חיים אותנטיים ומלאי סקרנות, שבונים ערך עצמי ודימוי עצמי בריאים. זאת ועוד, תחושת נחיתות גורמת לו לתפוס כל ביקורת או התבוננות מפוכחת על המציאות, כדבר שמסכן אותו באופן אישי, ועלול לחשוף את בושתו ברבים. לפיכך נפשו הודפת כל פיסת מידע שיכולה לסכן את העמדה הצדקנית, והופכת אותה מיד כעדות להתקפה על העצמי. בעוד שהתבוננות עצמית אמיתית יכולה להפגיש אותנו עם חלקים בנו שדורשים צמיחה והתפתחות, בשביל המתקרבן הנישא על גלי דימוי עצמי שברירי, האמת יכולה לגרום אך ורק להשפלה ולשינוי חד בדימוי – ממקום טוב וקורבני למקום רע ותוקפני. "והרי איך יתכן שגם אני יכול לפגוע באנשים אם בי פוגעים כל הזמן?" חושב לעצמו המתקרבן.
הנפש האנושית התפתחה מלכתחילה בכדי לשרוד, זו הסיבה שיש לה מנגנוני הגנה שונים כגון הכחשה, פיצול והשלכה, שהמתקרבן עושה בהם שימוש נרחב. ההתכחשות באה לידי ביטוי באמצעות עמדה אטומה ובלתי מתפשרת, שמעוררת לא פעם תגובה זועמת מהאחר, המנסה לשווא לדפוק על דלתותיו של המתקרבן. ככל שהאטימות שלו חריפה יותר, כך האחר מגביר את זעמו, ובכך מחזק בעל כורחו את תחושת העוול של המתקרבן. זאת ועוד, על מנת לשמור על העמדה הזַכה, המתקרבן משליך את תוקפנותו על האחר ואז מתגונן מפניה דרך האשמת האחר בתוקפנות, בזמן שאת עצמו הופך למסכן וחסר אונים שרק מתגונן מפני תוקפנותו של האחר כלפיו. אולם עד מהרה הצורך שלו לשרוד מתנגש בצורך האנושי להגיע לאמת רגשית, והוא כלוא בתוך עימות קבוע בין שני כוחות נפש אדירים: יושרה והישרדות רגשית. המתקרבן אינו רוצה לראות את ההונאה העצמית, השקרים והמניפולציות שהוא עושה על מנת לצאת וידו על העליונה. במקרים קשים הוא לא יבחל בשום אמצעי על מנת לשמר על עמדתו המתנערת באופן קבוע מהתוקפנות של עצמו. כולם חוץ מעצמו, אחראים הבלעדיים לעוול שנעשה לו. מכיוון שבמקביל הוא גם רוצה לפתור את המשבר שהזוגיות נקלעה אליה, הוא יודע בתוך תוכו שלא ניתן לעשות זאת ללא אמת ויושרה.
מכיוון שהעמדה הקוּרבנית מגיעה עם רווחים נפשיים נאים שלא קל לוותר עליהם, קשה להוציא אדם מעמדה קוּרבנית. הרווח העיקרי הטמון בה הוא תשומת לב רבה מהסביבה, כיוון שיש לנו נטייה להקשיב בנימוס לאנשים הטוענים שנעשה להם עוול, גם אם זו מניפולציה שנועדה להשאיר אותם במרכז תשומת הלב. לאור זאת הנטייה הטבעית של הסביבה היא לפצות את הקורבן האומלל גם אם פיצוי זה רק מנציח את הקורבנוּת, כיוון שהוא מעביר מסר לקורבן שאין לו שום אחריות, או דרך מוצא מהמקום המצער שבו הוא נמצא. הקורבן מסיק שאם הוא עדיין לא יצא ממצבו הרעוע, האחר אחראי לכך ולעולם יש להאשימו במצבו. אם ברצונו לעשות עם עצמו עבודה המתקרבן צריך להפסיק לפצל בין עצמו כקורבן ובין האחר כתוקפן, ולהבין שגם בו יש מידה רבה של תוקפנות ואחריות שמושלכת על האחר. הרי בכל אחד מאיתנו יש גם תוקפן וגם קורבן. אחריות יכולה להֵָנֵץ רק כאשר האדם מפסיק לפצל ולהשליך את תוקפנותו, והוא בא במגע עם המחירים שהאחר משלם עליה.
כאשר המתקרבן אינו עושה עם עצמו עבודה, קיימות שתי אפשרויות, שהרבה פעמים פועלות יחדיו. הראשונה היא ש"הכל-יכולות" של המתקרבן הבריון תתקל במוקדם או במאוחר בגבול שמרסן אותה ומחזיר אותה למקומה. לעיתים רק כאשר בן-הזוג של הקורבן מפסיק לשתף פעולה עם המניפולציה ששמה אותו בתפקיד התוקפן, ומתחיל לבקש לעצמו מקום באופן שקט וחסר פשרות, הקורבן מוכן לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו. האופציה השנייה, שאותה אני מנסה ליישם עם בן-זוג קורבני בקליניקה, היא לעודד אותו שוב ושוב להתעמת עם עצמו בנוכחות בן-זוגו. אחד הביטויים הבולטים לנדיבות רגשית כלפי בן-זוגנו היא היכולת שלנו להלשין על עצמנו בפני בני זוגנו, ולהכיר באופן שבו ההתנהלות שלנו פוגעת בו. המוטיבציה של המתקרבן לעשות זאת היא לא אלטרואיסטית, אלא משרתת את הצמיחה האישית וההתפתחות הרגשית שלו ויכולה להפוך אותו לראוי יותר. בזוגיות לדוגמה הוא יכול לעשות זאת בשביל להיות הורה טוב יותר, חבר טוב יותר, בן זוג טוב יותר. לעיתים, זו היא אינה בחירה בין התפתחות לקיפאון, אלא בחירה בין התפתחות לפירוק מערכת היחסים. בהצלחה.
