אחד האתגרים הראשונים העומדים לפתחם של זוגות חדשים, הוא לסגור את הפער האדיר שבין הייצוג ההוליוודי של אהבה רומנטית מאושרת, לבין הכניסה הממשית לתוך הָסֵדֶר של מערכת זוגית. לא בכדי בתחנה הראשונה, לאחר כשנה שנתיים לתוך הקשר, יורדים זוגות רבים מרכבת החיים המשותפים בדרכם למדרגות הרבנות. אנו נכנסים לקשר זוגי עם תמונה מעוותת לחלוטין על איך שהנישואים יחזקו את תחושת העצמי הקיים שלנו, יגבירו את אושרנו ויבטלו את תחושת הבדידות שהגענו איתה. אולם למעשה אנו מוצאים פעמים רבות, אחרי תקופת האופוריה הראשונית, שהנישואים מאיימים להחריב את העצמי המוכר שלנו, תחושת השמחה שלנו מצטמצמת והבדידות שלנו מתעצמת. למעשה, היום שבו אתם מתעוררים, מסתובבים לעבר בן-זוגכם ומבינים שנמאס לכם, שהאדם שבו התאהבתם הוא לא האדם שאיתו אתם במיטה, שכל זה אינו אלא טעות איומה, הוא היום הראשון של נישואיכם. בטור זה על מחיקתו הבלתי נמנעת של ה"אני" הרווקי.
הביטוי "להירצח לתוך החיים" מתאר רצח, מטאפורי כמובן, שעוברת הנפש שלנו במעברים שונים שאנו עושים מעולם המאופיין בשלמות, שליטה מלאה ומענה מוחלט לצרכינו, אל העולם האמיתי המאופיין בחלקיות, העדר שליטה ואכזבה מסוימת. זה קורה במחזורי צמיחה החל מלידתנו, דרך טקסי חניכה שונים כגון חתונה, שהופכים אותנו לאנשים נפרדים ועצמאיים מהורינו, ובאירוניה מסוימת גם בחזרה מחופשה חלומית אל תוך שיגרת היומיום. תהליך דומה, "להירצח לתוך זוגיות" מתרחש במעבר מ"אני" ל"אנחנו" בקשר מחייב, ומתאפיין בהשמדתו הבלתי נמנעת של ה"אני" הקודם שלנו. על מנת להיכנס לקשר אין מנוס מייסורי גדילה כאשר הזהות הזוגית דורסת חלקים מהזהות האינדיווידואלית. מה שאנו מגדירים כ"אני" הרווקי שלנו, אינו שורד את המפגש עם ה"אני" הרווקי של בן-זוגנו, ונראה גם כי ה"אנחנו" החדש לא ממש מספק בהתחלה את הנחמה או הפיצוי עבור ההקרבה שאנו עושים.
ערן צור בשירו "ערב ב' כסלו" שר "יום ששוני הוא יום אסוני", להיכנס לתוך האסתטיקה הזוגית הוא לא פחות מאסון, מקטסטרופה שמחכה לנו מבלי שנבין בכלל. הנאיביות של זוגות חדשים המתפכחים באנקות כאב, מפתיעה ומכמירת לב בכל פעם מחדש, במיוחד כשילדים מעורבים והם עדים לקרבות ה"אני" ב"אני" של הוריהם. מה שקשה לנו בנוגע לאושר שאנו מדמיינים בנישואים, הוא המציאות הנוקשה ששני הצדדים של הקשר צריכים לבנות מחדש את חייהם המשותפים מהיסודות החרבים של קיומם העצמאי הקודם. אולם לנוכח תגלית זו אנו לא יכולים להאמין באמת שבנייתו מחדש הינה הכרחית או אפילו אפשרית, ואם כן, כיצד בכלל לעשות זאת? אנו רוצים להישאר בדיוק כפי שהיינו, ללא שינוי, אך אנו מבינים אינטואיטיבית במהרה שהדבר אינו אפשרי. הפיתוי בשלב זה, שרבים נופלים אליו, הוא לעצור את עצמנו מפני השתתפות מלאה בזוגיות על מנת להגן על העצמי הקודם שלנו. אולם אם אנחנו רוצים לשמר את עצמנו באמת, עלינו לבנות בית חדש עבור ה"אני" שלנו ולא לסגת אל תוך הבית הישן. אנחנו אמורים לעבור שינויים מפליגים שקשה לנו לדמיין או להסכים איתם, לדוגמה הבליין שצריך להתמסד, האמוציונאלי שצריך להסתגל לשיח רציונאלי, האימפולסיבי שצריך להתאפק. נישואים רבים מתחילים להתפרק כשצד אחד מסרב להתחיל לבנות את עצמו על בסיס יסודות חדשים ומשותפים, אלא מעוניין להמשיך לפתח את עצמו בכוחות עצמו בצידו הנגדי של הרחוב, היכן שהתגורר לבד קודם לכן.
מה שאנו חושבים שיהפוך אותנו למאושרים בזוגיות הוא בן-זוג מושלם או לפחות שליטה בהתנהגות של בן-זוגנו, כך שיענה באופן מדויק על צרכינו. אולם המציאות הזוגית רוצחת עד מהרה את הפנטזיות על איך אנו רוצים שהקשר הזוגי שלנו יראה, איתן אנו נכנסים לקשר. לבן-זוגנו יש תוכניות משלו, ומבחינתו, האנוכיות שלנו עומדת בדרכו להגשים את תוכניותיו. בן הזוג הופך לאיש מסוכן כי הוא מבקש לשנות אותנו ולקחת מאיתנו חלקים מהזהות הקודמת שלנו. אנחנו נדרשים להקריב אלמנטים חשובים לנו ולהזדהות עם אלמנטים חדשים שנכפו עלינו מבן הזוג. לכן כשאנו נכנסים לקשר מחייב אנחנו לא רק מתוודעים ליכולת של בן-זוגנו לאהוב או לתמוך בנו, אלא בעיקר לסוג האנוכיות שלו ולספציפיות של האגואיזם שלו. זה רק שאלה של זמן עד שזה יגיע, אבל ניתן לומר בביטחון מלא שזה יגיע, וכשזה מגיע זה מכה את זוג האוהבים בהלם. לכן, כשאנו חושבים על התחייבות לחיות עם בן או בת זוג, עלינו לשאול את עצמנו שאלת מפתח אחת ויחידה: האם אנחנו יכולים לחיות לא רק עם האדם עימו התאהבנו, אלא גם עם היכולת וחוסר היכולת שלהם לאהוב, ועם סוג האנוכיות והאגואיזם המסוים שלהם? סימן להצלחה אפשרית הוא היכולת שלנו לענות בחיוב על שאלה זו. המשמעות היא שהכימיה נכונה, וגם שאנחנו לא מחפשים שלמות בשותף או בשותפה שלנו, אלא בחקירה הדדית של חוסר שלמויות. לכן להיכנס באמת ובתמים לתוך זוגיות הוא להסכים שהיא תרצח את הפנטזיות שלנו, האנוכיות המיוחדת לנו, והניבויים שיש לנו על העתיד המשותף.
החיים בזוג הם אינם המשכם של חיי הרווקות שלנו, והם לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. מה שעלינו להבין בנוגע לנישואים שלנו, ורצוי כמה שיותר מהר, הוא שמה שצד אחד של השותפות רוצה לא יקרה, מה שהצד השני של השותפות רוצה לא יקרה, ומה שכן קורה, הוא החיים המשולבים שנובעים תחילה מההתנגשות, ואז מהשיחה בין השניים. שיחה שעשויה להיראות זרה ומאיימת לשניהם ושמתחילה עם משהו שהם אולי לא מכירים או אפילו לא חושבים בתחילה שהם רוצים. התסריט הזה אמנם מלווה בכאבי גדילה אך הוא אינו בהכרח מדכא. כל קשר מחייב הוא כור היתוך בו אנחנו מאותגרים לגדול כבני-אדם, בעיקר בכך שעלינו להתקדם אל מעבר לדאגות האישיות ולקטנוניות שלנו. בשיר "ערב ב' כסלו" מופיעה שורה נוספת שהיא היפוכה של הראשונה, "ויום אסוני הוא יום ששוני", בתוך האסון הממשמש ובא אל בני-הזוג, מגולם גם פוטנציאל רב להתפתחות ולגדילה של עצמי חדש ובוגר יותר מהעצמי הקודם שלנו, וליציאה מעבדות לחירות. העבדות מתארת את הקטנוניות האופיינית לנו, הצורך בעליונות מוסרית ("אני שטפתי כלים ועכשיו תורך לצאת עם הכלב לטיול"), ובעיקר החסכים האישיותיים שהביאו אותנו מלכתחילה לבן-הזוג הספציפי שבחרנו. הדרך לחירות גלומה ביכולת שלנו להבין באיזה אופנים השוני של האחר מזמין אותנו להתפתח, במקום להתבצר בעצמי המוכר לנו, ובאופן כללי בפיתוח והרחבת היכולת לאהוב. אהבה היא המקום בו עלינו להיות גדולים יותר מהעצמי שנדר תחילה את נדרי הנישואים.
היכולת לאהוב היא הישג התפתחותי לא מבוטל ולא מובן מאליו. אהבה דורשת בגרות, ידיעה עצמית, חוש הומור בריא והרבה נדיבות. הנדיבות הספציפית לנישואים נדרשת בעיקר כאשר אנו מגלים שלאחר יש תשוקות וחלומות נפרדים, שאין להם זיקה רבה לחלומות ולתקוות שאיתם אנו נכנסנו לתוך הקשר עימו. אין אולי דבר אישי יותר מהתשוקות האידיוסינקרטיות של בן-זוגנו, מהחלומות, ומהתמונה שיש לו בראש לגבי עצמו. דברים אלו מהווים את הגרעין הפרטי שלו. גרעין זה משתנה ומתפתח עם הזמן, ועלינו לשמור כל הזמן על מגע עם אותו חלק בו שמכוון אל העתיד. אהבה היא היכולת להכיר את הגרעין הזה, ומיוחד האומץ לתת לו את החופש להוציא אותו לאוויר העולם. החופש הזה אינו קל כיוון שהוא מצריך מאיתנו מספר דברים: ההבנה שהעתיד של שנינו יכול במקרים מסוימים להיות שונה, המוכנות להיות מופתעים ולהרגיש נבגדים לעיתים מהרצונות הפרטיים שלו, וההבנה שאנו לא יכולים להיות 'כל הדברים' בעבור בן זוגנו או למלא את כל הצרכים הרגשיים שלו. עובדה זו קשה לעיכול כיוון שהיא מעוררת את החרדה הקמאית שלנו בזוגיות, כלומר את השאלה שעניינה עד כמה אנו רצויים ונחשקים והאם אנו באמת מספיקים בעבורו?
באהבה אנו נדרשים ללמוד כל הזמן על המהות השונה של האחר, ולראות אותה באופן כמה שיותר ברור, כיוון שאותה מהות לעיתים חמקמקה ומפתיעה גם את בן-זוגנו עצמו. במובנים רבים אנחנו צריכים ללכת נגד עצמנו בקשר מחייב. ללכת נגד עצמנו בקשר הוא לגדל את עצמנו ליד העצמי המתפתח של בן-זוגנו, מבלי לשלוט, לפגוע או לרמוס אותו. נסיים עם דבריו מעוררי המחשבה של הפילוסוף סיימון ויל שכותב: "כשאנו חושבים על אהבה, מה שאנו אוהבים בבני-זוגנו הוא אותו החלק שלדעתנו יעזור לנו לספק את התשוקות שלנו, אנחנו לא אוהבים אותם בגלל התשוקות הפרטיות והייחודיות שלהם. אם היינו אוהבים אותם בגלל תשוקות אלה, היינו אוהבים אותם כפי שאנו אוהבים את עצמנו". בהצלחה.
