בעוד הדברים שמעניקים בטחון בקשר זוגי הם כל אותם הדברים שמייצרים קירבה, הדברים ששומרים על התשוקה הם כל אותם הדברים שמייצרים את ההפך - מרחב, אי ודאות וסיכון. אולם עם הזמן, בבואנו לשמר את התשוקה, האם נגזר עלינו לרדת אל השוליים האפורים של הקשר – אל הכמיהה שבריחוק, הקנאה שבלטישת העיניים החוצה, או חלילה הטלטלה שבבגידה? או שמא נוכל למצוא דרך דיאלקטית לשמור על בטחון ותשוקה גם יחד? יש דרך כזו והיא להסכים לפלרטט עם החיים. בטור זה על פלירטוט כדרך המלך.
אולי אחת הסיבות לשעמום בנישואים היא שגברים באופן סטריאוטיפי אינם מצטיינים בלפלרטט. הרצון לכבוש, לחדור, השכנוע העצמי, הנחרצות והפסקנות, כולם עומדים בניגוד לפלירטוט. פלירטוט הוא עדין יותר, הוא מייצר מרחב, הוא משהה תהליכים, הוא שם דגש על המיניות במקום על המין. אך הוא יכול להיות גם מהנה באופן סדיסטי, כוחני ומוליך שולל. אנחנו שונאים לפלרטט מכיוון שאנו מעדיפים חד משמעותיות וסיפוקים מהירים. כמבוגרים אנו צופים בעירוב של שעשוע ורחמים בילדים המנסים לקבל מהוריהם דרך פלירטוט, את מה שהם לא יכולים לקחת מהם בכוח או לרכוש בעצמם. אז מהו פלירטוט? פלירטוט הוא מרחב הביניים הדואלי שבין להסכים ולדחות, בין להשיג ולהישאר בידיים ריקות, ובין גלוי וסמוי. הספק הוא חומר הבעירה של הפלירטוט, בעוד החלטיות מביאה אותו אל קיצו.
בואו ניקח סצנה שכיחה של "משא ומתן" מתוח סביב יחסי מין. צד אחד, באופן סטריאוטיפי הגבר, רוצה לקיים יחסי מין עם אשתו. המטרה שלו ברורה רק הדרך לשם משתנה. "לשלוח ידיים", משחק מקדים שמבוצע באופן טכני, לשאול באופן ישיר. לא חשוב מה צורת החיזור הנבחרת, המטרה היא להגיע בסופו של דבר אל האורגזמה. האישה מצידה (או בן הזוג שרוצה פחות) היא בעלת הכוח להיענות, לסרב או אולי לשתף פעולה מתוך תערובת של רחמים ואשמה. מהותה של הסצנה מכמירת הלב הזו, היא שבני הזוג "הולכים עם" אך למעשה "מרגישים בלי". הציפיה היחידה בסצנה העצובה הזו היא להנאה פיזיולוגית במקרה הטוב, וויתור על הצורך האמיתי להיות נחשק או אהוב במקרה הרע. סצנת הפלירטוט לעומת זאת היא היפוכה הגמור. כשאנו מפלרטטים אנו "הולכים בלי", אך למעשה "מרגישים עם". ישנה תחושה חמקמקה של כיבוש, עוד בטרם האחר הפך להיות שלך, והנאה עוד בטרם הגעת אל האושר הסופי שבהשגתו. במובן מסוים האמצעי והמטרה מתחלפים, ההנאה הפיזיולוגית המיוחלת, מפנה את מקומה להנאה פסיכולוגית שנובעת מתוך תחושת משחקיות ארוטית. השגתו של האחר נדחקת לשוליים, וההנאה שבעצם המשחק תופסת את קדמת הבמה. במצב תודעה של פלירטוט התהליך אינו מבטיח דבר למפלרטט לגבי הסוף, התועלת הגדולה שלו היא פשוט עצם קיומו. כל מי שצפה במופע חשפנות יודע כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרגעים הכי מעוררים במופע אלו הם הרגעים שבהם החשפנית עדיין לבושה והדמיון מפשיט אותה. מבחינת התשוקה היה אפשר לוותר על הרגע שבו היא נשארת בלי בגדים.
יכול להיות שפלירטוט נתפס כעסק לא רציני, בטח כדרך חיים, אולם למעשה אין דבר הפוך מכך. אפילו הבנתו של המושג היא סוג של פלירטוט, כיוון שהוא פרדוקסאלי. הוא מצריך תחושת זכאות בריאה אך לא מוגזמת, אמונה עצמית בכך שאני ראוי לאחר, כוח אך לא כוחניות, חופש ממה שהאחר חושב עלי, והיאחזות בעצמי. איכויות אלו הן שמאפשרות למפלרטט לא לרצות שום דבר מעבר למשחק עצמו. כשהוא לא משתוקק להסכמת האחר ובאותה נשימה לא מפחד מסירובו, מתגלה אצלו חופש פנימי שמאפשר לו להתמסר לחיים כמשחק, יותר מאשר להסתכל על הרגע הנוכחי כתחנה בדרך ליעד הסופי שאותו הוא מייחל להשיג, או חושש מאד שאולי לא. אין עוד הרבה מצבים כמו בפלירטוט שבהם אנו צריכים להשתחרר ממה שהאחר חושב עלינו. ברגע שהאחר הופך חשוב מידי, כפי שקורה בנישואים ארוכי טווח, מרחב התמרון שלנו מצטמצם, ויש לנו קושי להשתחרר בנוכחותו. כאשר אנו מפחדים מה האחר יגיד או יחשוב עלינו, אנו זורעים את זרעי השעמום של הקשר, ובמו ידינו מצמצמים את המשא ומתן המיני, אך לא רק, לכדי הסצנה העצובה שתוארה כאן. זו גם הסיבה שאנשים שאינם נמצאים במגע ריגשי עם עצמם כדוגמת אנשים מֵרַצים, מתקשים מאד במלאכת הפלירטוט. כאשר "אני עושה את עצמי" והופך את עצמי לאדם נחמד, לבבי ועדין, שאינו מרבה לכעוס, אני בעצם מבצע תעלול נפשי שבו אני מופיע קודם כל כאדם שיכול להתקבל על-ידי האחרים, ומשום כך אני מתקבל בעיני עצמי. היפוך זה לא מאפשר לי הרבה מרחב תמרון לפלרטט, כי הוא אינו מתיר לי די חופש ליצור לעצמי את המרחב הדרוש לקחת סיכון ולחיות עם האפשרות המרחפת דרך קבע לדחייתי על-ידי האחר, שתוביל לדחיית עצמי בעיני.
פלירטוט הוא גם עסק קשה עד בלתי אפשרי לאנשים רציניים מידי. בסרט המפורסם של וודי אלן "הרומן שלי עם אנני", יש סצנה נפלאה, שבה המצלמה עוברת לסירוגין מוודי אלן, בקליניקה של הפסיכיאטר שלו, לאהובתו, דיאן קיטון, שיושבת אצל המטפלת שלה. כל אחד מהם נשאל באיזו דחיפות הם מקיימים יחסי מין. "כמעט אף פעם" אומר אלן בעצב, "אולי שלוש פעמים בשבוע". "כל הזמן" רוטנת קיטון, "משהו כמו שלוש פעמים בשבוע". הרצינות שבה לוקח אלן את עצמו והפרשנות שהוא כנראה מעניק לסירובה של קיטון, כאילו הדבר מכוון אישית כנגדו, הופכים אותו פגיע לתנודות בערכו העצמי, ומצמצמות לחלוטין את יכולתו לפלרטט עימה. כאשר אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, אתה נהיה החלטי ונחרץ לגבי איך שאתה מרגיש עם זה, וכפי שאמרנו, ברגע שזה קורה הפלירטוט מגיע אל קיצו. אפשרויות רבות היו נפתחות בפני אלן לו היה מוכן לפלרטט עם הרעיון שהליבידו של אשתו נמוך בהרבה משלו. היה אפשר להתייחס לכך בהומור במקום ברצינות תהומית, והיה אפשר להשתמש בכל אותם רגעים שבהם היא דוחה אותו כהזדמנות לאושש את משיכתו אליה ולומר לה משהו כמו "את יודעת דיאן, גם כשאת מסרבת לי, אני מוצא אותך מאד סקסית, ומה שעושה אותך כזו בעיני הם בין היתר השיחות שיש לנו כאשר אנו לא מקיימים יחסי מין. אולי אנחנו לא צריכים לשכב בכלל?"
פלירטוט הוא עסק לא רציני לאנשים רציניים. אורתודוקסיה לעומת זאת, היא עסק רציני לאנשים לא רציניים. האורתודוקסים, ולא משנה לגבי מה הם כאלה, נלחמים באדיקות בספק שקיים בתוכם, בעוד שהמפלרטטים עם החיים ניזונים מהספק הזה. חיים של פלירטוט הם חיים שיש בהם התייחסות לדברים במין קלילות, הומור, בטחון ומשחקיות. הם הסכמה לקחת סיכון, לדחות סיפוקים לטובת סקרנות והתנסות, לחיות עם אי ודאות ופגיעוּת. זוהי בעצם היכולת להפוך את הספק לחבר, את הציפייה לריגוש, ולהסכים להחליף לרגע בין המטרה ובין הדרך. ישנם מיקרים רבים שאפשר להסתכל עליהם מנקודת מבט זו. כאשר לגבר יש שפיכה מוקדמת, אולי קשה לו בעצם לפלרטט מרוב חרדה? כפי שאישה המתחמקת מגבר שהיא חושקת בו מתקשה לפלרטט? מצבים כגון אלה של וודאות הם ניסיונות לא מוצלחים לוויסות הריגוש. פלירטוט היה יכול לעזור לשניהם לווסת את עצמם בצורה טובה יותר, בכך שהיה מאפשר להם להחזיק בתשוקה שלהם, ובו בעת לדחות אותה בכדי לפנות לעצמם מקום.
המשורר ג'ון אשברי אמר משהו יפה בהקשר הזה "כשאתה מדבר אל אנשים אחרים, הם בסופו של דבר מאבדים עניין. אולם כאשר אתה מדבר אל עצמך, הם מעוניינים להאזין". חישבו על זה כך, כשאתם מפלרטטים עם החיים, אתה מכוונים פנימה ולא החוצה, אתם מדברים אל עצמכם ולא אל אחרים. אני כתבתי את הטור הזה בעבורי, דברו אם כן לעצמכם. בהצלחה!
