אנשים רבים מוצאים את עצמם מתוסכלים בקשרים זוגיים. להיות מתוסכל זה בלתי נמנע, הרי כולנו תלויים בזולת לשם סיפוקנו, והאדם שיכול לספק אותנו הוא גם האדם שיכול לתסכל אותנו. אדם מתוסכל הוא אדם שלא מקבל את מבוקשו. תסכולו נובע מהפער בין מה שהוא מדמיין שהיה יכול להיות לו לבין מה שהוא מקבל במציאות, וככל שהפער גדול כך גדל תסכולו. אולם אין מנוס מתסכול בקשרים ארוכים, העניין הוא במה שאנו בוחרים לעשות עם התסכול הזה. חלקנו מתחמקים ממנו על ידי פיתוח התמכרויות, או הישענות אך ורק על עצמנו, תוך כדי שאנו לומדים לשנוא את צרכינו. אחרים מתוסכלים מהתסכול עצמו, והשתוקקותם פוגעת בהם באופן טראגי. הם מפתחים ייאוש ושנאה שלפעמים גולשת לכדי פתרונות של עזיבה, בגידה או חלילה אלימות. אולם היכולת שלנו לקבל את מה שאנו רוצים תלוי ביכולתנו לשאת תסכול, לשנותו או לתת לו משמעות חדשה. גורלו של אדם, לא פחות, תלוי באופן שבו הוא מתמודד עם תסכולו. בטור זה על בעיית התסכול בקשרים.
אישה רווקה מנהלת קשר רומנטי עם גבר נשוי שאינו יכול להבטיח לה דבר. השנים עוברות והיא חוששת שהסיכוי שלה להקים משפחה משלה הולך ופוחת. אולם בכל פעם שהיא מנסה לעזוב אותו היא מוצאת עצמה מתמודדת עם תהומות של ייאוש, ריקנות ותסכול. גברים אחרים אינם משתווים לו בשום צורה, והמפגשים עימו לאחר תקופה של נתק נחווים כפנטזיה רומנטית מושלמת נטולת תסכול. היא מרגישה תקועה משום שהיא אינה מקבלת את מבוקשה בדמות גבר פנוי ובגלל חוסר היכולת שלה לעמוד מול השתוקקותה לגבר הנשוי. התסכול והשתוקקות הנלווית אליו מפתים אותנו לחפש סיפוקים מהירים ופתרונות כוזבים בכדי להיפטר מהם לאלתר. אולם באופן אירוני, דווקא פיתוח היכולת שלה לשאת את התסכול הנובע מבדידותה ומריקנותה כאשר היא לבדה, הוא הדבר היחיד שיכול לגרום לה לחפש סיפוקים אמיתיים לתסכולה, בדמות גבר פנוי לקשר מלא. כלומר דווקא היכולת לשאת תסכול מציעה לה עתיד כלשהו, בעוד שהניסיון לחסלו דרך חזרה מהירה לזרועות הגבר הנשוי מוליך אותה שולל. הפסיכואנליטיקאי ו. ביון שעסק רבות בתסכול, טען באופן מעגלי שהתסכול הוא הכלי העיקרי לפיתוח החשיבה כל עוד אנו לא ממהרים לספקו, בעוד שהחשיבה היא שהופכת את התסכול לנסבל. החשיבה מביאה לשינוי התסכול במקום להתחמקות ממנו, בהיותה אמצעי למעבר מתחושת הסבל שבתסכול, למציאת פתרונות יצירתיים ולביצועם במציאות האמיתית. התסכול אם כך הוא הכלי העיקרי שיש לבני אדם בשביל להתפתח ולהתבגר, ומי שבוחר לטשטש אותו סופו שיפגע בעצמו (חישבו על מכורים בהקשר הזה, או על הורים המגוננים על ילדיהם יתר על המידה).
גבר נשוי מרגיש שאשתו, אותה הוא מחשיב כסקסית ונערצת על ידו, אינה מעניקה לו בטחון בקשר או תשומת לב מספקת, בזמן שקשריה עם גברים בעבודתה מעוררים בו קנאה. הוא מרגיש שהוא זכאי לאהבתה בתמורה לכל השקעתו בה ובקריירה שלה, ותחושת זכאות זו הופכת אותו לדעתני ותובעני. הוא תובע ממנה את אהבתה בדרכים שונות, מנסה להגביל את המגע שלה עם גברים אחרים ובדרך הוא הופך לעריץ. עריצותו גורמת לה לרצות לתת לו עוד פחות, ונתינתה נעשית לעיתים מתוך ריצוי ורצון לקנות לה שקט מתובענותו. זה הגיוני מצד הגבר לחשוב שאהבתה, כפי שהוא מדמיין אותה כמובן ולא כפי שהיא מוענקת לו בפועל, היא זו שתספק את תסכולו. אולם לאמיתו של דבר, אותה אישה אידיאלית שהוא מחפש מעולם לא הייתה קיימת, ולעולם לא תהיה קיימת אלא במשאלותיו.
כל סיפורי האהבה הם סיפורים של תסכול שאנו נושאים עימנו מאז ומעולם. מקורו בתחושת חֶסֶר, כלומר העדר של משהו שהיינו זקוקים לו בילדותנו או בתחושת חֲסַך, כלומר חוסר במשהו שהיינו זקוקים לו בילדותנו. מערכת היחסים עם בן-הזוג האידיאלי אותה אנו מפנטזים בדמיוננו מבעוד מועד נעדרת כל חסר, חסך או תסכול, כיוון שהיא אינה קיימת במציאות. אולם באופן אירוני הרגע שבו אנו פוגשים את בן-זוגנו בשר ודם במציאות, זהו גם הרגע שבו אנו מתחילים להרגיש בחסרונו, ובתסכול הקדום שמציאתו הבטיחה ליטול מאיתנו. אותו הגבר אינו מבין שהתביעה שלו לאהבתה היא למעשה הטלת ספק באהבתה, והיא מבטאת את המשאלה שלו שהיא תאשר אותו ואת ערכו העצמי הפגוע, אותו הוא נושא מילדותו. במו ידיו הוא הופך את הזוגיות שלו לפרויקט של השבת ערכו העצמי, שאותו למעשה הוא אינו מכיר באמת אלא רק בדמיונו. אולם טבען של משאלות, בניגוד לצרכים אמיתיים, הוא שלא ניתן לענות עליהן לעולם. משאלה היא תקווה לעבר טוב יותר. מקורה בילדות היא שהופכת אותה לבלתי ניתנת לסיפוק מלא בהווה. בדומה לדלי עם חור בתחתיתו, בכל פעם שהיא מסופקת עולה מיד השתוקקות נוספת. צורך אמיתי לעומת זאת מקורו בהווה, וסיפוקו מאפשר רגיעה אמיתית שאחריה אין השתוקקות מידית נוספת. התביעה שאשתו תאהב אותו בדרך מסוימת באה לכסות על בדידותו ועל ערכו העצמי השברירי, אותו הוא מכסה בכוחניותו. לעומת זאת הצורך שלו בחברתה יכול לבוא לידי סיפוק במידה שהיא אכן נגישה (כלומר אפשר להתקרב אליה כשהוא במצוקה) ותגובתית כלפיו (כלומר תקבל ותרגיע אותו), כשהוא צריך אותה ברגע מסוים בהווה. מציאת מקומנו בתוך זוגיות ואולי בעולם בכלל, היא בעצם מציאה של אותו מקום שבו הצרכים שלנו פועלים בשירותנו, והמשאלות שלנו, על התסכול שהן מביאות עימן, אינן מקלקלות לנו יתר על המידה. על אותו הגבר לתת לתסכול לשנות אותו במקום להאמין בצדקתו, או לנקום בה בדרכים שונות דרך איום בעזיבה או פתיחת הקשר. החשיבה, כפי שראינו, יכולה להביא לשינוי בתסכול באמצעות מתן פרשנות ומשמעות חדשים למצבו. ראשית, יתכן שהוא מכור לתסכולו, וכמיהתו אליה היא זו שבעצם מעצבת את הקשר שלו איתה. הוא וגם היא זקוקים להשתוקקותו אליה מסיבות שונות שמשאירות אותם בקשר. שנית, האמונה שיש לה לתת לו את מה שהוא מבקש היא כנראה לא יותר מאשליה שהוא יוצר בדמיון מתוקף האידיאליזציה שהוא עושה לה. זה לא שהיא לא רוצה לתת לו משהו, היא פשוט לא יודעת איך או שאין לה את מה שהוא מבקש נואשות. הידיעה המדויקת של מה שאנו משתוקקים אליו היא עוד דרך למנוע מהתסכול לשנות אותנו. לו היה עושה עבודה אמיתית עם עצמו וערכו העצמי, והיה משתחרר מהספק המכרסם בראוּיות שלו להיות אהוב על ידה, יתכן והייתה נפתחת בפני שניהם אפשרות לשינוי משמעותי בקשר, ובמידת האינטימיות ביניהם. את מקומה של הדינמיקה הנסובה סביב אידיאליזציה ותסכול, הייתה תופסת מערכת יחסים סימטרית ואותנטית יותר המשוחררת משליטה, ריצוי ותובענות.
בדוגמה הראשונה שפגשנו, היכולת להכיל את התסכול אמור להוביל לשינוי בעולם החיצוני, כלומר לחפש גבר פנוי. בדוגמה השנייה לעומת זאת, התסכול אמור להוביל לשינוי בעולם הפנימי של הגבר הנשוי. איפה אם כן עובר קו הגבול בין לקבל את התסכול הקיים במציאות (ולהשתנות בתוכנו) לבין המקום שבו יש צורך לפעול ולשים גבול במציאות עצמה? החיים הנכונים הם חיים שיש בהם מידה מאוזנת של תסכול. אם איננו חשים תסכול כלל אזי אין צורך לחפש לו פתרונות במציאות, כלומר אנו לא מתפתחים. אם התסכול שאנו חווים רב מידי, העולם הופך רודפני מידי עבורנו ואנו הופכים תוקפניים כלפיו. הסופר אדם פיליפס כותב בספרו "החמצה": "כשאנו רוצים שהמציאות תתאים את עצמה אלינו באופן מוחלט אנחנו רוצחים אותה, בדיוק כפי שקורה שאנו אדישים לסביבה ומאמינים שאין לה לחדש לנו דבר". כלומר כשאנו מחפשים סביבה שבהכרח מותאמת אלינו, כלומר כמעט שלא מתסכלת (כפי שאנשים בעלי פגיעוּת נרקיסיסטית לדוגמה מעדיפים), אחרים הופכים לדמויות דמיוניות שהם יציר של המשאלות שלנו ותו לא. רוצה לומר שאנשים הופכים ממשיים עבורנו דווקא כשהם מתסכלים אותנו, ואם הם לא עושים זאת אין להם מה לחדש לנו. במצב כזה מוטב היה לו היינו מחברים את עצמנו למכונת אושר שמבטלת כל תסכול או השתוקקות באופן מידי.
לכן כל סיפוק הוא רק סיפוק בקירוב. מסע החיפוש אחר סיפוק מתחיל ונגמר בתסכול. הוא מתעורר מתסכול שדוחף אותנו לחפש סיפוק, שבסופו של דבר אינו תואם לעולם את מה שדמיינו כשיצאנו לדרך. נגזר עלינו להיות מתוסכלים, אולם יש אנשים שנוכח תסכוליהם הופכים להיות מרירים, עיקשים, זכאים ותובעניים. הם עקשנים משום שהם יודעים (או חושבים שהם יודעים) בדיוק מה הם רוצים והם אינם פתוחים לאפשרויות חדשות. אולם מכיוון שאלו תסכולים שאין בנמצא משהו שיכול לשחררם, השאלה היא מה עמדתם כלפי התסכול. נכון, לפעמים אנו רוצים שהחיים יזרקו לנו עצם, אדם רעב צריך לאכול. אולם לא כל הצרכים שקולים לרעב, לעיתים רצוי שנשתמש בחשיבה על מנת שזו תגן עלינו מפני התסכול שבניסיון השגתו של הבלתי אפשרי. בהצלחה!
