בעוד שזוגיות אמורה להיות המקום הבטוח ביותר שלנו, יש כאלה החווים אותה גם כמערערת ומלווה בחרדת רדיפה. תחושת רדיפה בתוך יחסים מתבטאת בחוסר שקט, הגנתיות כלפי עולם הנחווה כעוין, נוקשות ולעיתים תוקפנות המופנית כלפי בן-הזוג, מקור האיום. לחשוד שבן-הזוג נמשך למישהו אחר או שהוא מתכוון לעזוב מתישהו, לחשוד שבן-הזוג מקנא בי, רע כלפי או שאולי הוא לא רוצה לגמרי בטובתי, לחשוב שאחרים יותר חשובים לו ממני, להרגיש שבן-הזוג רוצה לשלוט בי או כל חוויה אחרת שבה בן-הזוג נחווה כמקור איום על האוטונומיה שלי.
אדם חשדן הוא אדם בעל מוח קודח וגוף דרוך שעסוק בחיפוש אחר סימנים לסכנות קרובות או הפתעות לא נעימות. הוא מסתכל על העולם דרך ציפיות והנחות יסוד שבהם העולם "מחפש" אותו בדרכים שונות, והוא סורק כל העת אחר רמזים שיאוששו את תפיסת עולמו. המילה פראנויה מורכבת מהמילה "פרא" (לְיָד) ו"נויה" (ידע). כלומר הפרנואיד בטוח שהוא יודע דברים, בצד או ליד הדברים שכולם רואים, שאחרים פשוט אינם יודעים או מבינים את המשמעות הזדונית שלהם, וזאת מתוך חוסר רצון לראות, תמימות או שטחיות. הבה נתבונן בדוגמה שכיחה. אדם מסוים חושד כי בת זוגו תבגוד בו ביום מן הימים או תעזוב אותו. למרות שמערכת היחסים ביניהם טובה והיא מביעה בהתנהגותה את אהבתה כלפיו, הוא אינו נותן משקל רב לסימנים אלה ובוחר להיאחז ולהעצים את העובדה שהיא מבלה במסגרת מסוימת בה משתתפים גם גברים אחרים שלדעתו חושקים בה. התלהבותה ממסגרת זו וחוסר נכונותה לפרוש ממנה היא הוכחה ניצחת עבורו שהחשדות שלו כלפיה מוצדקים. האדם החשדן מגיע עם ציפיות מוקדמות (שהאישה תבגוד בו) שאת מקורן נבין בהמשך, הגורמות לו לחפש באינטנסיביות, בחדות ובקשב רב, אחר רמזים לכך שהוא צודק, בזמן שציפיות מוקדמות אלה גורמות לו מלכתחילה לסנן החוצה ולזנוח כל פיסת מידע סותרת, או כזו שיכולה להכניס לפרופורציה את הציפיות שלו (לדוגמה שמירת גבולות בריאים מול גברים אחרים במסגרת). תהליך מעגלי זה כמעט שלא ניתן לערעור על ידי האחר, שנחווה כתמים ושטחי או אף חלק מהקונספירציה נגדו, לכן הוא יכול לתסכל מאד את בן הזוג הנמצא במחיצתו. הנטייה המוקדמת של החשדן מקבלת קדימות באופן כזה שלא ניתן לשכנעו אחרת בשום צורה, כפי ששר פול סיימון בשירו "המתאגרף": "אדם רואה את מה שהוא רוצה לראות, ומתעלם מהשאר". אך האם ניתן לומר כי האדם החשדן אינו תופס את המציאות כהלכה? האדם החשדן אינו טועה כלל ועיקר, להיפך, הוא מדייק מאד בתפיסה של הדברים, אך המקום שהוא שוגה בו לחלוטין הוא בפרשנות ובשיפוט שלהם. קשב צר ונוקשה המופעל לצורך ביסוס האמת הסובייקטיבית שלנו יכול לכפות את הפרשנות שלנו כמעט על כל פיסת אינפורמציה שניתקל בה. אם כך הבעיה של האדם החשדן אינה בתפיסה של הדברים, אלא באופן שהוא מבליט לדוגמה פיסת אינפורמציה אחת, מעניק לה חשיבות מוגזמת ומעצים אותה, על רקע פיסות אינפורמציה רבות אחרות שמהן הוא דווקא בוחר להתעלם, אך שיכולות להשלים את התמונה הכוללת. הקושי לשנות את סגנון החשיבה החשדני נטוע בין היתר באמרה "זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך". הקשב של האדם החשדן יכול לגרום לו לעיתים לראות דברים נכוחה, עובדה שמחזקת מאד את תפיסת עולמו. אולם בדרך כלל הפרנואיד יכול לבנות סיפור שלם ומקיף המגובה בפרטים רבים על המציאות, כך שכל אחד יכול להשתכנע שהוא צודק, עד אשר המציאות טופחת על פניו, וסיפורו מתפרק כמגדל קלפים. באופן אירוני ניתן לומר כי הפרנואיד לרוב טועה, אך הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומאד משכנעת!
התהליך הקוגניטיבי העיקרי המתרחש בחשדנות או בפראנויה נקרא "השלכה". בהשלכה אנו מייחסים לאחרים מחשבות, רצונות ודחפים שהם מוכחשים או בלתי נסבלים בעצמנו. המהות של הסגנון האישיותי החשדן היא ההרגל, הבלתי מודע חשוב לציין, להתמודד עם אספקטים שליליים של האישיות של האדם דרך השלכתם וייחוסם לאחר, כלומר לחוות את מה שנמצא בתוכנו כאילו הוא מחוצה לנו, אצל אחרים. אם כך ניתן לומר כי יתכן שהחשדנות של הגבר בבת זוגו "הבוגדנית" מקורה למעשה בעצמו או כנאמר "כל הפוסל, במומו פוסל". כלומר יתכן מאד והוא זה שחושב על נשים אחרות מסביבו באופנים שממלאים אותו אשמה ובהלה, עד כדי כך שהוא נאלץ להיפטר ממחשבותיו על ידי השלכתם החוצה לבת זוגו. בהשלכה, מתח פנימי לא מודע באדם, הופך לציפייה מסוימת שיש לו לגבי העולם החיצון, אז הוא משיוך לתוכן בעל משמעות אישית בסביבה, ולאחר מכן הופך לנחרצוּת לגבי מה שהוא בוחר לראות וממה שהוא בוחר להתעלם. הבדיחה מספרת על אדם מסוים שנתקע במדבר לאחר שאחד מגלגלי מכוניתו מתפנצ'ר. הוא מחפש ברכבו אך מוצא שאין לו ג'ק. מרחוק הוא מבחין באור עמום הבוקע מתוך בית ומתחיל ללכת לקראת האור בתקווה כי ימצא ג'ק. בדרך הוא מדבר לעצמו: "בטח אין לאדם הזה בכלל רכב ואז גם לא יהיה לו ג'ק....אני סתם הולך לשם...וגם אם יש לו ג'ק הוא בטח לא ירצה לתת לי כי הוא יפחד שלא אחזיר לו...או שאולי הוא יבקש ממני תשלום כלשהו על הג'ק כי הוא יודע שאני תלוי בו...איזה בן אדם מנוול!" הוא ממשיך ללכת תוך כדי שהמתח הפנימי שלו הולך ונבנה. כאשר הוא סוף סוף מגיע, פותח לו זקן חביב את הדלת ואז אותו אדם זורק לעברו: "אתה יודע מה? אתה יכול לקחת את הג'ק שלך ולדחוף אותו לתחת!" מסתובב והולך. מתח פנימי, פגיעות גבוהה, וחוסר שקט הופכים בנקל לאמונה כי העולם עוין והוא ישלוט בי, ייצר את צעדיי, ויצמצם את החופש שלי בכל מיני צורות.
ילדים שגדלו להיות מבוגרים חשדניים או פרנואידים סבלו בילדותם מתחושה של פגיעה באוטונומיה, כלומר גדלו בסביבה שתלטנית, מכניעה או משפילה. סביבה ביקורתית, גחמנית, שהיה קשה לרצותה, לעיתים צינית ועוקצנית. במקרים רבים אחד ההורים היה אדם חרדתי ומבוהל. במקום תחושה של בטחון ונרמול של חוויות רגשיות, ניטעו בילד רגשות של בושה ופחד גדולים. לכן העצמי הפרנואידי הוא עצמי המרגיש חלש וכזה שיש בו חלקים מעוררי בושה שלא ניתן לאהוב בשום אופן. מכיוון שקשה להכיל תחושות עוינות, סלידה עצמית ובהלה לאורך זמן, תחושות אלה עוברות טרנספורמציה ומושלכות על הסביבה. קל יותר לחיות עם תחושה שההתקפה באה מבחוץ מאשר להתמודד עם התקפה הבאה מבפנים. "אני שונא את עצמי" מתחפש ל"אני שונא אותך" שמתחפש ל"אתה שונא אותי". וכשאתה שונא אותי עלי להתגונן ולחפש באופן קבוע אחר הכוונות הזדוניות שלך כלפי. אולם בדומה לאדם בעל הפרעה טורדנית כפייתית השוטף ידיים באופן כפייתי אך ללא הועיל, על מנת להתמודד למעשה עם מחשבות אובססיביות הבאות מתוכו, גם כאן ההשלכה אינה באמת פותרת את הבעיה. היא אמנם מגייסת כוחות פנימיים הנערכים למתקפה והופכים את העצמי לעצמי בעל מראית עין חזקה ועוצמתית, אך על הדרך נפגעים היחסים הבינאישיים של האדם. הוא הופך לאדם דרוך, חסר אמון, נוקשה ובעיקר הגנתי. בנוסף, תחושת הפחד עדיין דופקת על דלתות הנפש, מייסרת את האדם מבפנים, ומאלצת אותו להפעיל כוח נוסף כלפי רגשות ותחושות העולים ממעמקי הגוף והנפש. לכן היפוכונדריה (תחושה שהגוף תוקף אותי מבפנים), ספק עצמי חמור, קושי בהנאה ובספונטניות וקושי בקבלת החלטות הם גם מסימני ההיכר של הפרנואיד.
אנשים הסובלים מתחושת רדיפה ביחסים צריכים להבין שהם חיים תחת מדינת משטרה פנימית שמנהלת את חייהם בנוקשות. היא מצמצמת את ההבעה החופשית הספונטנית בעקבות הבושה שהם חשים, וגורמת להם לפחד מתרחישי קיצון שליליים שייפקדו את חייהם במידה וייקחו סיכונים מול עצמם ואחרים. זוהי האפשרות להסתכל על העולם עם יותר הומור, רכות, קבלה עצמית והירגעות, ולאפשר לעצמנו לקבל סמכות חיצונית או רצון חופשי של אחרים מבלי להרגיש מושפלים או מנוצלים על ידם. בסופו של דבר אוטונומיה נבנית על ידי גבולות ברורים לא על ידי חומות וביצורים. ומה בדבר הזוג מהדוגמה, כיצד הם יכולים להתמסר למציאות? כפי שהפרנואיד מתבלבל בין העולם הפנימי והחיצוני, כך הוא מבלבל בין מחשבות ורגשות לבין התנהגות. חשוב לזכור שאנו נשפטים על פי ההתנהגות שלנו, לא על פי המחשבות והרגשות שלנו. אישה יכולה להרשות לעצמה להנות ממבטים של גברים אחרים או לחשוק בהם בפנטזיה, מבלי לעשות שום דבר לא מוסרי כלפי בן-זוגה. כפי שגבר יכול להתמוגג מהעובדה שגברים אחרים חושקים בבת-זוגו, מבלי לשכנע את עצמו שמישהו רוצה לקחת אותה ממנו (שזה כפי שראינו היפוך של "אני לא ראוי לה" לְ "אני מקנא בגברים אחרים" והשלכה החוצה שסופה בְ"גברים אחרים מקנאים בי, והם ייעשו הכל בכדי לקחת אותה ממני"), ולהנות מהעובדה שהיא בסופו של יום בוחרת בו. בהצלחה.
