גם אם במבט ראשון נראה לנו שחיבור בין שני בני-זוג הוא עניין מיקרי, זוגיות היא למעשה יצירה לא מודעת של הנפש, שבאמצעותה כל צד משלים את עצמו מהאחר וניזון ממנו. זוגיות היא תמיד "קנוניה" משותפת של בני-הזוג בשביל להרגיש דברים מסוימים ולא להרגיש דברים אחרים, ששני בני-הזוג יחד שואפים אליהם או רוצים להימנע מהם בהתאמה. ישנם זוגות שמתחברים סביב אלמנטים של אידיאליזציה או הערצה של צד אחד לשני. מאפיין נוסף שמסייע לתחושות אלה לפרוח הוא פערים, לפעמים משמעותיים, בין בני-הזוג הקשורים לדוגמה לסטטוס מקצועי, רקע תרבותי או השכלתי וכמובן מצב כלכלי. אצל זוגות אלה, הקנוניה המשותפת שמתרחשת כאן היא למעשה כנגד חוסר המושלמות, הפגיעוּת, והחסר המשותף השוכן בבסיס אישיותם, אותם הם חולקים ומצליחים לטשטש דרך הזוגיות הלכאורה אידיאלית. בטור זה על ה"קנוניה" הנרקיסיסטית בין הנרקיסיסט לבן-זוגו.
הקנוניה הנרקיסיסטית מורכבת באופן סטריאוטיפי מאישה (אך כמובן שגם גברים רבים מוצאים את עצמם בתפקיד הזה) שאינה בטוחה בדימוי הנשי שלה, או שהיא בעלת רגשי נחיתות סמויים. במקרים רבים מדובר דווקא בנשים מוכשרות ומוצלחות בפני עצמן שאינם מרגישות ראויות, או שניתן להעריך ולאהוב אותן בזכות מי שהן. מהצד השני של הזוגיות נמצא גבר, אדם בעל שיעור קומה כזה או אחר. הוא יכול להיות אמן כשרוני, איש עסקים, איש מקצוע בכיר, בעל קווים אישיותיים נרקיסיסטיים בולטים. התאהבויות מסוג זה הן חזקות מאד בתחילה, וזאת משום שהן מרגישות מושלמות ומשלימות, ובנויות סביב אידיאליזציה וגילויי הערצה. הוא מרגיש מושלם ובעל ערך מתוקף התאהבותה בו והאידיאליזציה שהיא עושה לו, בעוד שהיא מרגישה מושלמת ובעלת ערך מתוקף בחירתו בה. עם הזמן הזוג הופך למעין יחידה סימביוטית אחת שמרכיביה ניזונים אחד מהשני.
באופן מפתיע, ולמרות מה שנראה לעין, יש דמיון רב במאפיינים ובמרכיבי האישיות של נרקיסיסטים ובני-זוגם. ממבט ראשון מדובר בטיפוסים לכאורה הפוכים, אין להם את הדחף החזק להתבלט, הם נוטים להתאים את עצמם אל בן-זוגם, ומפנים לו את הבמה לה הוא זקוק, וזאת מבלי להביע את צרכיהם באופן גלוי. אולם ממבט קרוב יותר נגלה שהם לא כאלה חסרי אנוכיות, צנועים ונטולי צרכים נרקיסיסטיים משל עצמם. בן-זוגו של הנרקיסיסט הוא בעל פגיעוּת נרקיסיסטית גבוהה משל עצמו, אך הוא מנסה לכסות עליה באופן הפוך ומשלים לנרקיסיסט הגלוי. בעוד שהנרקיסיסט הוא אגואיסטי בבסיסו, בן-זוגו הוא אלטרואיסטי בבסיסו. באמצעות נתינה והקרבה, טיפוח ודאגה לאחר, הוא מצפה לשים עצמו במרכז, ולקבל בתמורה את מה שהוא מעניק לאחר. בניגוד לנרקיסיסט הגלוי הוא מתקשה לבטא את צרכיו באופן ישיר, כשבראשם הוא רצונו בתשומת לב, לכן הוא יעניק בכדי לקבל בתמורה, או יתמוך בכדי להנות בעקיפין מפירות הצלחתו של האחר.
המפגש הראשוני בין אקו ונרקיס מהמיתולוגיה היוונית יכול ללמד אותנו על הזוגיות הנרקיסיסטית. בזמן שנרקיס עסוק בבבואתו הנשקפת ממי הברכה, אקו המסונוורת מיופיו וחוסנו של נרקיס, יושבת לצידו וחוזרת אחר דבריו. החוזה הנרקיסיסטי ביניהם בנוי כך ששניהם מתחזקים בו זמנית את ערכם העצמי השברירי דרך האחר. בעוד שהנרקיסיסט שקוע בעיקר בטיפוח הדימוי העצמי שלו בעיני הסביבה, בת-זוגו נושאת אליו עיניים בהערצה, בכדי שידבק בה הדימוי העצמי החיצוני שלו, וכך תוכל להרגיש בעלת ערך בעצמה דרכו כך שלמעשה, בת-זוגו של הנרקיסיסט היא בעלת מאפיינים נרקיסיסטיים משל עצמה רק באופן משלים וסמוי. הנרקיסיסט מטפח את ערכו העצמי כפי שהוא רגיל לעשות, כלומר דרך המבט מלא ההערכה של בת-זוגו, בעוד שהיא עושה זאת דרך הזדהות עם הדימוי העצמי המוצלח שבן-זוגה מחזיק מול הסביבה, שאותו אגב היא דואגת לטפח ולהגן בקנאות כעל שלה (בהקשר הזה חישבו לדוגמא על הזוגיות של ביבי ושרה).
אך לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר העדר הנפרדות ביניהם מביא למשבר בזוגיות. הנרקיסיסט מרגיש יותר ויותר חנוק מציפיותיה של בת-זוגו הרואה בו חלק בלתי נפרד ממנה. הוא מרגיש כלוא בתוך מערכת ציפיות שאינה תואמת את יכולותיו או רצונותיו, ומרגיש מתומרן, מופעל, תלוי או נשלט בידי זוגתו. מנגד, היא ששאיפתה להיות במרכז חייו של בן-זוגה אינה באה על סיפוקה, מגבירה את ניסיונותיה, אולם אלו נוחלים אכזבה והיא נוטה לקורבנוּת, מסכנות וחוסר מרוצות תמידי בקשר הזוגי. עד מהרה הדינמיקה האידיאלית הופכת לדינמיקה של "אני לא יכול איתך ולא יכול בלעדיך", הנרקיסיסט מקטין, מבקר, משפיל או פשוט מתעלם מבת-זוגו על מנת להרחיקה, מה שמציף חזרה את תחושת הנחיתות שלה על פני השטח, וגורם לה לביטויים של תוקפנות, שתלטנות ואכזבה מבן-זוגה. ככל שהוא מתרחק או מרחיק, היא הופכת לתובענית ותלותית הרבה יותר. רבים מהזוגות האלה נפרדים לבסוף או שמוצאים את עצמם חיים בצורה של "שנינו יחד וכל אחד לחוד": רחוקים רגשית אחד מהשני, נעדרים יחסי מין, ונשארים לכאורה רק בשביל הילדים או בגלל נושאים כספיים. אך האמת היא שמתחת למעטה האדישות, האיפוק וההתפכחות של שניהם, מסתתרים רגשות קנאה ושנאה עזים המתעוררים בריבים המתרחשים ביניהם מפעם לפעם. עם הזמן כל אחד מהם מוצא את שיווי המשקל שלו במתח שבין קרבה ואינטימיות לבין פרידה והישארות לבד. מה שמוביל הרבה פעמים לערעור שיווי המשקל ביניהם, ומוליך אותם לטיפול זוגי, היא בגידה של אחד מבני-הזוג המנסה ליצור מרחק ונפרדות גם אם מדומים.
מה בעצם הבעיה העיקרית בזוגיות נרקיסיסטית? האתגר הגדול שלנו בזוגיות הוא לקבל את הסובייקטיביות של האחר ולאהוב אותו לא בגלל, אלא דווקא למרות דברים מסוימים שהופכים אותו לאדם לא מושלם, אדם עם חלקים חלשים ופגיעים המעוררים בו בושה. אצל נרקיסיסטים, להיות תלוי באדם כזה היא חוויה שלעיתים מעוררת אכזבות רבות ותחושה של השפלה ופגיעה. הזוגיות הנרקיסיסטית פותרת לכאורה את הקושי הזה, כיוון שבדומה לשלב ההתאהבות, היא מסייעת להכחיש את מה שחסר, פגוע או חלש בבני הזוג. האחר נחווה כמושלם בעקבות האידיאליזציה שאנו עושים לו – ההצלחה שלך היא גם ההצלחה שלי, הכישרון שלך הוא גם הכישרון שלי, החוכמה שלך היא גם החוכמה שלי, היופי שלך הוא גם היופי שלי. זוהי למעשה שותפות סימביוטית הגורמת לזוג להרגיש כיחידה אחת בעלת נפרדות נמוכה, המכחישה את כל מה שיכול להעיב על תחושת המושלמות המשותפת. אולם זוהי גם הסיבה בסופו של דבר, שהזוגיות מסתיימת דווקא בהתרחקות הדרגתית ולא באהבה המתגברת עם השנים. זאת מכיוון שאהבה בוגרת, בניגוד לאהבה נרקיסיסטית, היא לא לתת או להראות לאחר את המושלם שבך, אלא להראות או לתת לאחר את האין שבך. סיפור מפורסם של או. הנרי ממחיש את הרעיון. הוא מספר על זוג אוהבים דלי אמצעים שכל אחד מהם רוצה להפתיע את האחר במתנת חג מולד יקרה בעלת ערך סנטימנטלי עבורו. לאישה שיער זהוב שופע אותו היא מטפחת בקביעות, בעוד שהבעל עונד בגאווה שעון יקר ערך העובר במשפחתו מדור לדור. לקראת החג הבעל מוכר את השעון בכדי לקנות מסרק יוקרתי לאשתו, בעוד שהיא קוצצת ומוכרת את שערה בכדי לקנות לבעלה רצועה יוקרתית לשעון. למגינת ליבם מסתבר להם בחג המולד שהמתנות כבר לא רלוונטיות, אין יותר שעון ואין יותר שיער שהיוו את הסמל לאטרקטיביות של כל אחד בעיני האחר. אולם דווקא אז מתחילה להתפתח ביניהם אהבה אמיתית המבוססת על מה שחסר ולא על מה שמושלם. באהבה בוגרת אנחנו מאבדים את האשליה שהמפגש הזוגי יצור מושלמות, כל אחד מאיתנו מביא לזוגיות משהו מהחוסר מושלמות שבו. ברגע שאני מוכן לקבל את האנושיות והמגבלות של עצמי, אני מוכן לקבל גם את המגבלות של האחר, ודרך זה אנו מתחברים ואוהבים. באופן מטאפורי אנו אוהבים את האחר למרות שאין לו שיער או שעון ולא בגלל השיער או השעון. וכאן טמון הקושי בזוגיות של אנשים בעלי פגיעות נרקיסיסטית שכל תכליתה הוא להכחיש את חוסר המושלמות, הפגיעות והבושה. זו אינה אהבה אמיתית, אלא קנוניה משותפת הנועדה לא להרגיש את אותם מקומות מביישים הקיימים בכולנו ואת התלות באדם בשר ודם.
הזוגיות הנרקיסיסטית מדגימה שאלה חשובה ורלוונטית בהקשר של יחסים, והיא עד כמה אינטימיות או קירבה אדם יכול לשאת מבלי שירגיש חנוק, לחוץ, מתוסכל או מאוכזב. למרות שזוגיות ארוכה או נישואים יכולים להיטיב בסופו של דבר עם רובנו, אינטימיות או קירבה מקסימלית לא בהכרח מיטיבה עם כולם באותה הצורה, במיוחד לאלה בעלי נטייה נרקיסיסטית. קשה להחזיק בדימוי אידיאלי ובהרמוניה לאורך זמן בקשר זוגי. במוקדם או במאוחר יתגלעו קשיים וחיכוכים שיכולים לגרום לכעס ולאכזבה שיציפו רגשות כגון שנאה, נקמה ורצון "להחזיר" לאחר. אם כך העבודה ההתפתחותית של שני בני הזוג בתוך זוגיות בעלת אפיונים נרקיסיסטיים, עוברת דרך פיתוח נפרדות, גבולות ברורים ותחושת עצמי מגובשת של כל אחד מהם בנפרד. מן חוויה משותפת של "אני זה אני, אתה זה אתה, ושנינו קרובים אך נפרדים". הלכה למעשה הנרקיסיסט הגלוי צריך לנהל את הציפיות של זוגתו לדימוי אידיאלי מבלי להרחיקה או לתסכלה בדרכים שונות, בעוד שהנרקיסיסט הסמוי צריך להכיר בצרכים הנפרדים שלו, לקחת בעלות וללמוד להפריד בין הרגשות והפחדים שלו לבין אלו של בן זוגו, ובעיקר ללמוד להיות פחות תגובתי לאחר. בהצלחה.
