כשמדברים על נרקיסיזם, מדברים בעיקר על הסבל שהנרקיסיסט גורם לסביבתו, אם דרך הצורך הלא מרפה בתשומת לב ובהערכה, ואם בעקבות היחס לאחר ככלי שרת. מעט מאד נכתב על סבלו של הנרקיסיסט בתוך יחסים זוגיים. אולי זה מפני שקשה להפנות אליו קשב כשנרקיסיזם, במתכונתו הקיצונית, מגיע לרוב עם נטייה פסיכופתית, שבאה לידי ביטוי בהעדר חמלה ובחוסר מודעות מוחלט, כפי שרואים לעיתים אצל אנשי ציבור או בני-זוג אלימים. מטרתו של טור זה היא דווקא לתאר מה מתרחש בנפשם של נרקיסיסטים שאינם נכללים בקטגוריה זו, אלו בעלי נטייה נרקיסיסטית מסוימת שהם גם בעלי יכולת אמפטית ומודעות עצמית גבוהה, אך שסובלים ממצוקה אישית לא מבוטלת בתוך השדה הזוגי. הצצה לנפשו הסבוכה של אדם בעל קווים נרקיסיסטיים.
בשביל לתפוס את החוויה הנרקיסיסטית במלואה צריך להבין קודם כל את הפרדוקס הבסיסי השוכן בלב הנרקיסיזם. מחד, נרקיסיזם מייצג את ההפך הגמור מאהבה. בעוד אהבה עוסקת בראייה ובקבלה מלאה של האחר, נרקיסיזם עוסק בשימוש באחר לצרכיי. הנרקיסיסט רואה את העולם בשחור ולבן, "אתה איתי או נגדי" הוא יחשוב. נטייתו הפרנואידית שעוד ניגע בה בהמשך, גורמת לו להסתכל על העולם כסוג של שדה קרב אינטרסנטי, נעדר אמפטיה ואהבה אמיתית. אולם נטייה קיצונית זו רק מסגירה את כמיהתו העמוקה לדבר ההפוך לגמרי, לתחושה של קבלה והבנה מלאים, לרכות ולאהבה, כפי שחווה תינוק בימיו הראשונים עוד שהגבול בינו ובין אימו לא הוגדר. בתוך תוכו הנרקיסיסט מייחל לאיחוד, ולהתמוססות העצמי שלו בתוך אדם אהוב עד כדי התמזגות הרמונית, שתוביל לסילוקה של נפרדות מכאיבה. אך למגינת ליבו הוא מתאכזב כל פעם מחדש, לעיתים אחרי תקופת התאהבות עזה וקצרה. תחושות הכעס, המרירות וחוסר שביעות הרצון המלווים אותו נובעים מהפער בין הרצוי למצוי, בין הפנטזיה למציאות, ובין מה שהוא מצפה מהאחר למה שהאחר יכול לתת או להיות בפועל.
סבלו העיקרי של הנרקיסיסט אם-כך, נובע מהניסיון לשחזר (או למלא חסך) בהרמוניה ראשונית שבה נכחה (או נעדרה) תחושה של אחדות מרגיעה עם הדמות המטפלת שנחוותה כחלק בלתי נפרד ממנו. לפיכך בבגרותו, ככל שהפער בינו ובין העולם גדל, כך גוברת תחושת הריקנות, הבדידות והאכזבה מעולם הנחווה מנוכר, נוטש ולעיתים עוין, וככל שהמפגש עם העולם אינו מדויק די צורכו, כך נחווה העולם כמתקיף, לא אמפטי ועיוור כלפיו. מכאן נובעת ספקנותו הגדולה של הנרקיסיסט כלפי אהבה וכלפי רגשות רכים. איך ניתן לאהוב בעולם שאינו עושה מאמץ מספק להתאים את עצמו אליי? עולם כזה נחווה חסר אכפתיות, מתסכל ואגואיסטי. השאיפה הכוזבת לסימביוזה מסתיימת תמיד בתחושת ריקנות ובאכזבה מהזולת. באופן אירוני, בדידותו של הנרקיסיסט נגרמת דווקא משום כמיהתו הגדולה לאהבה מושלמת, ולהדיפה של כל מה שנחווה חלקי או רחוק מהאידיאל. הוא מתנדנד בין אחדות לריקנות, בין הערצה לאכזבה גדולה, ובין מושלמות לחלקיות מאכזבת.
הטרגדיה הגדולה של הנרקיסיסט היא בדידותו וריקנותו העמוקה מהם הוא מנסה לברוח דרך פעלתנות רבה. למרות רצונו העז לשחזר את תחושת האחדות והאהבה הסימביוטית הראשונית, יוצא שיחסיו נשארים רופפים, צולעים וחסרי אינטימיות אמיתית. יחסיו של הנרקיסיסט עם הזולת מורכבים ופגיעים, זרועי תחרות עם בני אותו המין ופתיינות כלפי המין השני. אולם אין מקום שהוא סובל יותר מאשר בזוגיות, שם הוא מרגיש לעיתים חסר תקווה ומיואש. גם הנרקיסיסט וגם בן-זוגו מתקשים להביע את עצמם באופן מלא בתוך קשר זוגי. כיוון שבן-הזוג נדרש להתאים את עצמו לתפיסת עולמו האידיאלית של הנרקיסיסט לגביו, הוא מתקשה להביע את עצמו באופן מלא ואותנטי, פן יעליב או יכעיס את הנרקיסיסט אם יסטה ולו במעט מהדימוי שנכפה עליו. הלכה למעשה, חזיון התעתועים של האחדות גורם לנרקיסיסט להניח שבן-זוגו אמור להסכים עם הלך המחשבה שלו, עם מה שהוא מרגיש והסיבות לכך, ועם איך שהוא רואה את המציאות, שהיא כמובן הדרך היחידה ואין בילתה. הציפיות הגבוהות של הנרקיסיסט מבן-זוגו הופכות לסד שקשה להיחלץ ממנו ללא פגע. מנקודת מבטו אהבה דורשת את הקרבתו המלאה של בן-הזוג. קשה לו לקבל שקשר אוהב יכול להתקיים מבלי שאחד הצדדים מאבד את הסובייקטיביות שלו, או מקריב את עצמו בשביל האחר. כשלונו הקוגניטיבי העיקרי הוא שהוא אינו יודע להבדיל בין התחשבות לבין ויתור עצמי של האחר. כל תנועה עצמאית של בן-הזוג העומדת בסתירה עם רצונותיו, יכולה להיחוות כחוסר התחשבות, בעוד שהאחר כלל אינו מתכוון לפגוע בו כאשר הוא מנסה לשמור על האינדיבידואליות שלו. בעבור הנרקיסיסט כאמור, אהבה היא אחדות והתמזגות בהרמוניה מושלמת. אולם מיזוג כזה גם יכול לאיים מאד למישהו חסר בטחון ובעל עצמי שברירי. לפיכך הוא יכול להרגיש מוצף ומאוים על ידי מערכת יחסים יציבה. אז הוא דואג להשאיר פתחי מילוט בשביל לא להרגיש כלוא בדימוי שהוא פחות מאידיאלי. הוא יטה לא לספר על חלקים מעוררי בושה בעצמו או ישקר על מנת שלא לסכן את מערכת היחסים האידיאלית שבראשו.
מהותו של הנרקיסיזם היא דחיית האחרוּת המאיימת של האחר, והפיכתו של האחר מאדם עצמאי ושונה לאובייקט המתאים את עצמו אלי. עולמו הפנימי של הנרקיסיסט מורכב מחוויות של מחיקה, שימוש, ביטול, חוסר נראות וכל אוצר המילים המתאר חוויה של אִיון על-ידי עולם מנוכר וחסר רגישות. חוויות אלו, שאותן הוא נותן לסביבתו להרגיש באופן קבוע, אינן זרות לנרקיסיסט, כיוון שגדל עם אחד משני סגנונות של אימהות. הראשונה היא אם שלא יכלה לראות אותו באמת כאדם עצמאי ובלתי נפרד ממנה, והשנייה הפוכה לגמרי, אחת שהייתה כה עסוקה בעצמה עד שלא ראתה או דאגה לבתה כלל. האם הראשונה הגיבה בפגיעות רבה לכל ניסיון של ילדה לסטות מהאידיאלים והציפיות שלה לגביו. "אני מכירה אותך יותר טוב ממך" היה המסר השכיח, תוך כדי שהיא נוטעת בו את האמונה שהיא יודעת מה הוא (צריך ל) מרגיש, חושב ורוצה. לצורך כך היא פיתחה אסטרטגיות מחוכמות בכדי שהילד לא יחווה את עצמו כאדם נפרד, בין אם נטיעת אשמה אצלו או להיפך, הפיכתו לנסיך כל יכול מבלי להציב לו גבולות. הנרקיסיסט יגדל עם ההרגשה שהוא עצמו רק שהוא בצלמו ודמותו של אחר (האם), ומה שהוא מרגיש בפנים הוא לא באמת עצמו. בבגרותו הסביבה הופכת להיות תחליף לאם ומרכיב חשוב בדימוי העצמי השברירי של הנרקיסיסט. למרות בטחונו העצמי הניראה עין, הוא זרוע ספקות עצמיים ותלוי ביחסה של הסביבה על מנת לאשר את זהותו העצמית. מכאן נובע הצורך להרשים את הסביבה, להיות מספר אחת או להיראות לא פחות ממושלם.
מתוך חווית ילדות כזו קשה מאד לנרקיסיסט להיכנס לקשר אינטימי עמוק עם אדם אחר. גם אם בן-הזוג שונה במהותו מהאם, הנרקיסיסט עדיין יכול להרגיש תלות חונקת, חוסר אמון, פחד מדחייה או מניצול. לפיכך נרקיסיסטים רבים נשארים רווקים, מתקשים להתחתן או מתגרשים לבסוף. אחרים יסתפקו בכיבושים כתחליף לקשר. הכיבוש הוא פתרון קסם לנרקיסיסט, כיוון שהוא מאפשר לו להעלות את ערכו העצמי, לחוות את ההתאהבות כתחושת התמזגות, וליצור איחוד קצר ועוצמתי מבלי להסתכן בחשיפה עצמית רבה. האידיאליזציה המאפיינת את תקופת ההתאהבות מאפשרת לנרקיסיסט להרגיש אחדות והרמוניה בזמן שהוא חווה בעוצמה רק את אותם אספקטים באישיותו של האחר, העולים בקנה אחד עם ציפיותיו. אולם ככל שהיחסים מתהדקים כך גדל גם הסיכוי שהם יתמוססו. עם הזמן בן-הזוג מתגלה כאדם בשר ודם – לא מושלם, בעל תכונות מתסכלות וצרכים משלו הנחווים כהתקפה על הנרקיסיסט. האידיאליזציה דוהה ואיתה המוטיבציה להמשיך בקשר הזוגי. תחושת המחויבות שאמורה לחזק את הקשר רק הופכת מעיקה, כיוון שהיא יוצרת קירבה מאיימת. עם הזמן יהפוך הנרקיסיסט מריר וציני כלפי בן-זוגו, יפנטז על נקמה או בגידה כתגמול על הבטחה שהופרה, וירגיש חוסר משמעות וריקנות שילוו אותו בהמשך הקשר.
חיי המין של הנרקיסיסט נעים בין שני קטבים המתכתבים עם הצורך בהתמזגות ועם הפחד הנלווה לאינטימיות. מצד אחד הוא יכול לפרוח בסטוצים ולהנות מתחושת ההתמזגות שהאורגזמה מעניקה, מבלי להרגיש מאוים מקרבה מסרסת. הגבר הנרקיסיסט הוא בן-זוג מתחשב ורגיש להנאה של האחר, אך הוא לא עושה זאת מתוך דאגה אמיתית לאחר, אלא מתוך רצון להעצים את עצמו בכך שהוא מביא אותו לסיפוק. ככל שבן-הזוג נהיה קרוב, כך עולה גם הקושי לשמור על חיי מין מספקים. הוא יכול לחוות ירידה דרסטית בתשוקה, או בעיות בתפקוד כגון אימפוטנציה ושפיכה מוקדמת. הפחד המתלווה לאינטימיות יכול להפוך את הנרקיסיסט לקריר ומרוחק מבחינה מינית. הפחד לאבד שליטה או להיחדר יכול לעורר פחדים הקשורים לאובדן שליטה ולתלות, ולהיחוות כהתמוססות הגבולות האישיים באופן מאיים.
אם ברצונו להיכנס ולשמור על מערכת יחסים יציבה ככל האפשר, על הנרקיסיסט לעשות עבודה כפולה. מחד, הנרקיסיסט חי בעולם של פיצולים – איתי או נגדי, אידיאלי או בזוי, מדויק או לא ראוי, אחדות או נתק. אולם כשאנו מתבגרים אנו חווים את העולם בצבעים יותר אפורים, ומבינים לדוגמא שאדם יכול לאהוב אותנו גם אם הוא לא מראה זאת תמיד באופן מדויק, או שם אותנו כל הזמן במרכז. נרקיסיסטים רבים מחפשים אהבה גדולה מהחיים, אולם במקום למצוא את אהבת חייהם, או לפחות במקביל, כדאי שיהפכו את עצמם לאהבת חייהם באופן אותנטי ולא רק למראית עין כלפי הסביבה. או אז הלחץ על הסביבה לספק להם את כל מבוקשם יפחת ותסכוליהם יקהו. מאידך, גם בחירת סביבה נכונה יכולה להקל על סבלו של הנרקיסיסט. סביבה שאינה מתסכלת עד כדי כך שהוא יידרך שוב ושוב ויחווה קושי מתמשך ביחסיו עם האחר. הפער בין הרצוי למצוי צריך להיות קטן מספיק ולהיחוות ככזה שמאפשר פגיעות מסוימות הניתנות לתיקון. אדם לא אכפתי, סגור, אטום או לא רגיש יכול להחוות לכל אחד כמאתגר, אך עשרות מונים לנרקיסיסט. עם כל העבודה הפנימית שעליו לעשות, סביבות מיטיבות יכולות להוציא ממנו את חלקיו היפים ולא רק את החלקים שמתקוממים כנגד הזיכרון של אהבה שהופרה.
