רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
רועי צור - טיפול אישי ואירגוני

תוקפנות סמויה ושקטה בזוגיות

תוקפנות, בניגוד למחשבה המקובלת, אינה חייבת להיות בהכרח גלויה. הזנחה, היעדרות רגשית או התעלמות מבן-זוג הם מעשים תוקפניים לא פחות. אדרבא, כאשר בן-הזוג מעמת אותנו עם תוקפנותנו השקטה, ואנו עדיין לא עושים דבר בעניין אלא ממשיכים בשלנו, אז אנו הופכים את תוקפנותנו הפאסיבית לאלימות של ממש כלפיו. בטור זה על האלימות השקטה והלא מדוברת בזוגיות.

בן-זוג אלים באופן גלוי, יודע בתוכו, ואף לעיתים מצדיק את העובדה, שהוא אלים. הרי קשה לחמוק מהשלכותיה של אלימות פיזית או מילולית כלפי אחר. לעומת זאת, אדם אלים באופן סמוי, ברוב המקרים אינו רושם בהכרתו את אלימותו, כיוון שהוא אומר לעצמו "אבל אני לא עושה לך שום דבר רע". כיוון שאנשים אלימים הם באופן טבעי אנשים שעושים משהו רע לאחר, אין הוא רואה את עצמו כתוקפני כלפי בן-זוגו. אולם לפחות מהבחינה הפסיכולוגית, לשמור על עצמך ממרחק בטוח ולהימנע מלהיות שחקן פעיל בזוגיות, כמוהו כלכפות את עצמך או לשלוט בבן-זוגך. כיוון שבשני המקרים, שהם למעשה שני צדדיו של אותו המטבע, אין בצד השני מישהו שאתה רואה בו שותף אמיתי.

אטימות היא אחת הצורות של אלימות סמויה בזוגיות. אדם אטום הוא אדם בלתי חדיר, שניתן להשפעה מועטה. אחד המדדים של זוגיות בריאה היא מידת היכולת שלי להשפיע על בן-זוגי, כלומר האמונה שיש לפעולות שלי בקשר פוטנציאל לשנות את בן-זוגי, ואת איכות הקשר עימו עם הזמן. אנשים אטומים אינם רוצים שהאחר ישנה אותם במאום, הם נאחזים בעצמי השברירי והמוכר שלהם, משל היה בגד כלשהו מתקופת רווקותם שאותו לא יזרקו לעולם. האושר שלנו בזוגיות ואולי בחיים בכלל, נמצא ביחס ישר למידת השליטה שאנו מרגישים שיש לנו, ולהיפך, הדרך לייאוש וחוסר אונים בזוגיות עוברת דרך התחושה שאני לא מוצא דרכים יעילות "להגיע" לבן-זוגי. האם אני יכול להשפיע על בן הזוג לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלי? לגרום לו להתחשב, לגלות אמפטיה ולהפגין אכפתיות כלפי? האם אני יכול לגרום לו ללמוד ממני ולהתפתח עם השנים?

סגירות היא סוג נוסף של אלימות שקטה. האלים השקט אינו נדיב מבחינה רגשית, שתקן, ממעט לחשוף את עצמו לאחר או לתת לעצמו להינגע על-ידו. במקום לפתח גבולות בריאים שהם ביטוי לנפרדות פסיכולוגית בריאה, הוא מסתתר מאחורי חומות גבוהות המשמשות חיץ בינו ובין בן-זוגו, ולא מאפשר לדיפוזיה בריאה להתרחש ביניהם. הוא עושה זאת לא מתוך כוונת מכוון, אלא מכיוון שהוא פשוט אינו אמיץ מספיק. אינטימיות אמיתית, בשונה מהתאהבות, היא מקום סוער, פעמים רבות קונפליקטואלי, שבה האחר מצפה מאיתנו למגע קרוב וחשוף. לאדם המצפה שהמפגש הזוגי יהיה תמיד נעים והרמוני מצפה אכזבה שמובילה להסתגרות וריחוק. ערכו העצמי של אותו אדם צריך להיות מספיק יציב וחזק בשביל להתמודד עם אינטימיות בזוגיות.

צורה נוספת של אלימות זוגית שקטה היא העדרו של חשבון נפש. אדם אלים באופן סמוי יהדוף כל צורה של התבוננות וביקורת עצמית מפוכחת, מן עמדה גאוותנית פנימית של "אני בסדר" כל הזמן. אולם קשה מאד לחיות לאורך זמן עם אדם שמרגיש שהוא תמיד בסדר והבעיה היא תמיד באחר ובציפיותיו. חשבון נפש אינו חולשה, אלא להיפך, הוא עוזר לנו להיות אנשים מוסריים, צנועים ופגיעים יותר, מה שמאפשר מגע יותר קרוב ואנושי איתנו. כשהאחר מנהל איתנו דיאלוג ומדבר על מידת אחריותו למה שקורה בינינו, אנו מרגישים שיש לנו על מי להישען, שאנו לא נושאים את הזוגיות על כתפינו באופן בלעדי. לעומתו, אדם שאינו עושה חשבון נפש הוא בעיקר אדם שבוחר לחיות כמשק סגור בתוך זוגיות, מעין משק בתוך משק. אולם זוגיות, בדומה לגוף האדם, היא קודם כל מערכת שגדולה מסכום חלקיה. איברים שונים מתפקדים בגופנו באופן שונה ונפרד, אך כחלק ממערכת גדולה יותר. תחשבו לרגע מה היה קורה אם הרגליים היו מסרבות לנוע כאשר המוח היה מאותת לכם לברוח? הרגליים המשותקות אינן משפיעות אך רק על עצמן, אלא מעמידות בסכנה את הגוף כולו. אם כך אדם אלים באופן סמוי הוא אדם שחושב באופן בדיד ולא כחלק ממערכת. אי אפשר לדוגמה להתחתן עם מישהו ולדרוש ממנו חיים מונוגמיים, ובאותה נשימה גם לא לקיים איתו יחסי מין, כפי שאי אפשר לחיות בזוגיות מבלי להפגין נוכחות רגשית, ולצפות שהאחר יחיה עם זה בשלום כיוון שלא נעשה לו "שום דבר רע". חוסר או היעדר, ולא רק עודף, יכולים להיות מקור של תסכול רב לבן-זוגנו, שבחר בנו כיוון שציפה שירגיש טוב ומלא יותר בזוגיות עימנו.

ניתן לתאר את אחת ההשלכות העיקריות להעדרו של חשבון נפש באופן הבא: האלימים הסמויים נוטים לתלות את התנהגותם בבן-זוגם, הם מאשימים אותו שהוא תוקפני, ביקורתי או שתלטן מידי, וכתוצאה מכך הם נסוגים. אולם אם אנו חושבים על זוגיות בצורה מערכתית, כלומר שחלקי המערכת משפיעים זה על זה לטובה או לרעה, אפשר להבין תוקפנות גלויה של אחד מבני-הזוג, גם כתגובה לסביבה מתסכלת, ולא רק כתכונה אישית. או לפחות כנטייה אישית המקצינה על רקע סביבה זוגית מתסכלת שיוצר התוקפן הסמוי. אין הדבר נותן לגיטימציה בשום אופן לפגיעה בו, אולם כאשר מגיע אלי זוג שאחד הצדדים מגלה תוקפנות גלויה כגון ביטוי רגשי זועם ולא מווסת, אני מזכיר לעצמי שני דברים: הראשון, במקרים רבים האדם אינו אלים באופן אינהרנטי, אלא מבטא תסכול על רקע סביבה לא מיטיבה, והשני, שתוקפנות שמגולמת באופן גלוי בו, קיימת באופן סמוי ושקט באחר, ונדרש מעט זמן וסבלנות עד שתופיע. זאת מכיוון שבחשיבה מערכתית, זוגיות היא פטנט נהדר המאפשר לנו "לסלק" מתוכנו חלקים לא רצויים, כגון תוקפנות, "לשים" אותם על האחר, "ולתת" לו לבטא אותם בעבורנו. בחשיבה מסוג זה האחר בעצם מבטא חלקים שקשה לי להביא לידי ביטוי בעצמי, ומה שמוכחש אצלי, הופך בזוגיות מוחצן אצל האחר, המגלם צד זה בעבור שנינו. לכן אנשים בעלי נטייה לתוקפנות גלויה הבאה לידי ביטוי בחוסר ויסות רגשי, התפרצויות כעס וכו' נוטים להימשך לאנשים מאופקים בעלי נטייה למופנמות ולסגירות. אולם מה שנראה בהתחלה כהבטחה גדולה לשקט ולשלווה, מתברר עם הזמן כסביבה מתסכלת, כיוון שעם הזמן האיפוק הרגשי הופך לריחוק, המרחב המאפשר הופך לחוסר מעורבות, וההימנעות מקונפליקטים הופכת לפאסיביות.

גם פאסיביות יכולה להיות ביטוי של אלימות שקטה. משפחה היא בין היתר עסק, יש פיות להאכיל, ילדים לגדל ופנסיה לדאוג לה. בן-זוג שמפיל את רוב המאמץ על כתפיו של האחר, ומשאיר לו בדרך אגבית ושקטה את ניהול מרבית הצדדים הקונקרטיים שבניהול משפחה, בין אם זה נושאים כספיים, תכנון של טיולים, טיפול בילדים ועוד, מנצל את האחר, והופך עצמו לא ראוי ולא מוסרי. זוגיות היא אמנם לא מערכת שוויונית, ובכל תחום תמיד יהיה צד אחד שיעשה יותר, אולם אם צד אחד מרגיש שהכל צריך לבוא ממנו, ושאם זה לא כך שום דבר לא נעשה, אזי הוא ירגיש מקופח ותתעורר אצלו "חרדת ניצול" במוקדם או במאוחר. חרדת ניצול כשמה כן היא, זוהי אותה תחושה שבה צד אחד מרגיש שהוא עושה ועושה בעוד האחר נהנה מפירות מאמציו, מבלי שהוא נותן מעצמו או לפחות מכיר תודה בדרכים שונות. קשה מאד להעריך בן-זוג פאסיבי וחסר אונים, ומכיוון שהערכה לאחר היא דבק חשוב מעין כמוהו בזוגיות, לא פחות ואולי אף יותר מסקס, פאסיביות היא כר פורה לצמיחתו של הרגש ההפוך והקוטל זוגיות מספר אחת, הלא הוא רגש הבוז. בוז הוא כבר דרך ללא מוצא, ואין ממנו כמעט דרך חזרה.

אז מה אפשר לעשות בזוגיות עם הסמויים? קודם כל רצוי לא לוותר. אדם המסתתר מאחורי חומות אינו אדם רע, אלא אדם מפוחד. במקום לצעוק או להתלהם מולו עדיף פשוט לחזור ולומר בשקט "אני רוצה לדבר על מה שקורה בינינו". זה נכון שלעיתים התגובה תהיה צוננת, מתחמקת או מבטלת, אבל האמת היא שהאלטרנטיבות לעיתים גרועות הרבה יותר. איומי פרידה חוזרים ונשנים, או התפרצויות כעס מולו, רק יחזקו את עמדתו שהחומות הם הדבר היחיד שמגן עליו. בקשר כזה שני הצדדים צריכים לחזק את הבטחון העצמי שלהם. התוקפן הגלוי צריך ללמוד לעמוד על שלו באופן אסרטיבי וללא דרמות, בעוד שהסמוי צריך ללמוד לקפוץ למי הזוגיות העכורים לעיתים, מבלי שהוא ירגיש שהוא מבזבז את זמנו לריק, או חושף את עצמו לפגיעה. זוגיות כפי שאמרתי היא מקום סוער שיש בו גם ביקורת ולעיתים שיפוטיות. אנחנו פוגעים ונפגעים בתוך זוגיות ומתוך זה אנו צומחים. מי שנכנס לתוך זוגיות ומצפה שהזוגיות לא תשנה אותו, מוטב לו להישאר רווק. ולסיום, אם אתם מזהים את עצמכם בטור, נסו להיפתח, להיות נדיבים רגשית, לקחת סיכון וליזום שיחה גם ברגעים קשים, ואולי דווקא ברגעים כאלה, אל תשאירו את האחר לבד, ואז אולי תגלו שתוקפנותו של בן-הזוג שוככת. בהצלחה.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | חומרי העשרה | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי