כשאנחנו חושבים על אהבה, הדבר האחרון אולי שקופץ לנו לראש הוא פחד או חרדה. במידה רבה אהבה היא ההפך הגמור של הפחד. בעוד אהבה מרחיבה את הלב ומטשטשת את הגבולות בן אדם לזולתו, הפחד מכווץ וסוגר אותנו. אם כך מדוע הצורך הטבעי כל כך באהבה, בקרבה, ובמגע עם אדם קרוב הופך מורכב ומסובך לרבים מאיתנו, המתקשים למצוא אהבה, או להתמיד בה לאורך שנים? או במילים אחרות לבנות לעצמם זוגיות טובה יציבה ובריאה. באופן די צפוי התשובה קשורה בין היתר לפחד. אם תבדקו אילו צירופי מילים אנשים מחפשים ברשת בהקשרים שונים של אהבה, תגלו בעיקר רשימה של פחדים: פחד ממחויבות, פחד מאינטימיות, חרדת נטישה, פחד מזוגיות, ופחד להישאר לבד. על מנת להתמודד עם הפחדים שלנו אנחנו קודם כל צריכים להבין אותם, ובזה בין היתר מסייע לנו הטיפול הנפשי. אז הנה לכם הסבר קצר מדוע האהבה הרומנטית מפחידה אותנו, ומה אנו יכולים לעשות בנידון.
בשביל לאהוב אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתקרב לאדם אחר, כלומר להיות אינטימיים במחיצתו. בשביל להיות אינטימיים, אנחנו צריכים להתמסר לו, ובשביל להתמסר אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשאת את התלות שבבסיס האהבה הרומנטית. בשביל לשאת את התלות, אנו נדרשים לתת אמון. מבולבלים? פרה, פרה, בואו נתחיל עם אינטימיות. אפשר לפרק את המילה אינטימיות או באנגלית intimacy לאין-טו-מי-יו-סי כלומר, לתוכי אתה רואה. אינטימיות היא מידת ההכרות עם עולמו הפנימי של האחר. לא רק עם החלקים המחמיאים כמובן, אלא בעיקר עם החלקים הפחות מחמיאים, אלו שלא תמיד יוצאים החוצה בפוסטים שאנו מעלים לפייסבוק או לאינסטגרם, או באיזושהי הצגה עצמית מזויפת אם נודה על האמת, שמאפיינת תחילתם של קשרים. אבל אינטימיות היא גם היכולת שלי לעמוד על שלי, לומר את דעתי, לקחת אחריות על ההתנהגות שלי, ולהתעמת עם עצמי בכנות בנוכחות האחר. אינטימיות אם כן היא כל מה שמייצר אצלנו חוויה של "סכנה רגשית" מול האחר, כיוון שהיא קשורה לחשיפה עצמית אותנטית. ככל שאנו מגלים אומץ להיחשף ולהיות פגיעים מול האחר, כך אנו בונים איתו אינטימיות.
אם-כך מדוע אינטימיות כל-כך מפחידה אותנו? כשזה נוגע לזוגיות יש לנו שני צרכים עיקריים שמתכתבים עם שני פחדים עיקריים, הראשון הוא הצורך הטבעי בביטחון, והוא קשור לחוויה טובה של היקשרות אל האחר. היקשרות מרגיעה את הפחד הקמאי שיינטשו אותנו. מערכות יחסים רומנטיות הן כר פורה לתחושת איום שמתעוררת בנו סביב העובדה הכואבת, שעלולים להפסיק לאהוב אותנו בכל רגע, ולהחליף אותנו באחר. הצורך השני שלנו קשור לנראות ולהכרה, לתחושה שאני אטרקטיבי, כלומר שיש לי משהו בעל ערך להציע לבן-זוגי. זו התחושה שאני ראוי לו, והוא בוחר בי בזכות ולא בחסד. אם-כך פחד מאינטימיות מתעורר כל אימת שאני חושש שהאחר ידחה או יעזוב אותי, או שמא יגלה עם הזמן שאני לא כזה אטרקטיבי אחרי הכל. בבסיס הפחד מאינטימיות נמצא רגש הבושה, אותה חוויה עמוקה שגורמת לי להרגיש שאני לא מספיק טוב, שאני לא מספיק ראוי, ושאם יגלו זאת, לא ירצו להישאר איתי במוקדם או במאוחר.
לכן לאדם שאינו בטוח במידת האינטימיות הרצויה לו, יש אינסוף דרכים לחבל במערכת היחסים שיהיה מעורב בה. כשאני חרד מאינטימיות אני לא נוטה להתמסר כל-כך מהר לאחר, ואולי לחיים ככלל. התמסרות היא היכולת לשחרר קצת שליטה, להרפות, ולאפשר לעצמי להיות תלוי באדם אחר. יש אינספור דוגמאות קונקרטיות לקושי שלנו להתמסר: קפיצה מקשר לקשר, משיכה אל אדם לא-מושג, לצאת עם כמה אנשים במקביל, להימנע מבחירה, לחפש את המושלם, להתמכר לריגושים מיניים, לנסות לשלוט באחר, או לחילופין, לרצות אותו בכל מחיר. גם בקרב זוגות נשואים יש ביטויים רבים לקושי הזה: להישאר אמביוולנטי אחרי שנים של נישואים, להתמכר לעבודה על חשבון הזוגיות, לשמור על חשבונות בנק נפרדים, מגורים נפרדים, וכמובן בגידות ורומנים.
על מנת להתמסר אני צריך לתת לעצמי את האפשרות להיות קצת תלוי באחר, לא תלותי אבל תלוי. תלות היא צורך אנושי וטבעי, לכולנו יש כמיהה עמוקה להישענות, להזדקקות לאדם אחר, להרפות רגע ממסע החיים ולאבד את עצמנו במשהו גדול מאיתנו. אבל אליה וקוץ בה. המשורר בנימין שבילי כותב "ואז היא אמרה לי תיפול, ואם תיפול, לתוך כף ידי תיפול, ונפלתי" כשאנו שמים את הלב שלנו בידיים של אדם אחר, אנו עלולים בסופו של דבר ליפול על הפנים, לא רק לתוך כף ידה. זהו אם כן הקושי העיקרי הטמון באהבה, כשאנו תלויים באחר אנו מפקידים בידיו כוח עצום, ונמצאים מולו בעמדה של כניעות ותלות מעצם הזדקקותנו. לכן תלות יכולה להחוות גם כמשפילה, מפחידה ומסרסרת לרבים, כיוון שהאחר יכול לפגוע בנו בדרכים שונות, לנצל אותנו, לדחות אותנו, ועד חלילה למות באופן פתאומי ולהשאיר אותנו המומים ושבורי לב. זו גם הסיבה שבתוך זוגיות ארוכת שנים אנו עושים מניפולציות לא מודעות בשביל להקטין קצת את תלותנו בבן-זוגנו, שהופך קרוב וחשוב לנו ככל שחולפות השנים. שעמום והירידה השכיחה בתשוקה המינית הם לא רק תוצר של התרגלות, אלא תוצר של עבודה לא מודעת של הנפש שלנו להקטין ממשמעותו של האחר בעינינו, בדיוק בגלל הסיכון שבתלות. וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה בשרשרת ואולי החשובה מכולן, לאמון.
בהיכרות ראשונית עם אחרים, אנו באופן טבעי שואלים את עצמנו האם אני יכול לתת אמון באותו אדם. לכן זה מפתה לחשוב, במיוחד לאלה מאיתנו שנכנסים אל החיים הבוגרים ללא חוויה בסיסית של אמון, כי היכולת שלנו לתת אמון, תלויה בראש ובראשונה באדם שאיתו אנו בקשר. כלומר, אם אני מרגיש חוסר אמון, כנראה שתחושה זו בהכרח טמונה באחר. אולם האמת היא שמי שלא נותן אמון באחרים, בעצם לא נותן אמון בעצמו. כלומר הקושי לתת אמון מספר על העולם הפנימי שלנו, יותר מאשר על החיים או על בן-הזוג שלצידו אנו חיים. אמון היא בעצם חוויה פנימית שקשורה לצידה הטובה שאספנו בילדותנו, הגורמת לנו להאמין ביכולת שלנו להתמודד עם הזולת ועם העולם. זהו בעצם הבטחון שבא עם הידיעה הפנימית שלא חשוב מה יקרה, יש לי את עצמי, וה"אני" הזה טוב וראוי לאהבה, בין היתר בזכות כל מה שספגתי מהסביבה המיטיבה שבה גדלתי. אתם יודעים איך זה אצלנו המטפלים, הכל קשור לילדות. במחקר שבדק את השפעות הסביבה על בני-נוער ומוכנותם לעזוב את בית הוריהם, נמצא באופן פרדוקסלי כי נערים שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות, דווקא הביעו רצון נמוך בהרבה לעזוב את בית הוריהם, בהשוואה לנערים שגדלו בסביבות מיטיבות יותר. מדוע? ההסבר טמון בעובדה שפגיעה בחוויית התלות אצל נערים שגדלו בסביבות לא מיטיבות, הובילה מאוחר יותר בחייהם לרמות חרדה גבוהות ולקושי לתת אמון בחיים ובעצמם.
אז כפי שכבר הבנתם אמון מגיע מבפנים, והוא קשור לתחושת עצמי איתנה. תחושת עצמי איתנה היא התחושה שיש לי בית יציב וחזק בתוך עצמי, שאליו אני תמיד יכול לחזור ועליו אני תמיד יכול להישען, זה קצת כמו להיות הורה טוב של עצמנו. איך היא באה לידי ביטוי? ביכולת שלנו להרגיע את עצמנו, לתת לעצמנו תוקף, להתייחס לעצמנו בחמלה, זוהי היכולת לשאת פגיעות מבלי לפגוע באחרים, לתת לעצמנו מקום מבלי להיות אנוכיים או להרגיש בושה על כך. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מדבר כאן על אהבה עצמית נרקיסיסטית כפי שמשתקפת מאפליקציות למיניהן, שהיא דוגמה לאינטראקציות שדרכן אנו מבקשים מהסביבה לשקף ולקבוע לנו את הדימוי העצמי, במקום שאנו נקבע זאת בעצמנו. אני מתכוון כאן לאינטראקציה השקטה שאנו מנהלים בינינו ובין עצמנו. אדם בעל תחושת עצמי איתנה הוא אדם בעל גבולות בריאים, מודעות עצמית מפותחת, אדם שמגלה סקרנות לגבי עצמו ואחרים, מחזיק בערכים ובמידות טובות ופועל על פיהן, ולפיכך יודע להתבונן על התנהלותו בעיניים אמיצות וביקורתיות, ויודע לקחת אחריות על חלקו בתוך יחסים עם אחרים. או במילים פשוטות אם תרצו, יודע גם לומר "נכון, התנהגתי כמו חרא של בן-אדם, ואני מצטער". לפני סיום, בואו נראה איך תחושת עצמי איתנה עוזרת לנו לדוגמא להתמודד עם חרדת נטישה. חרדת נטישה שוככת כשאני נותן אמון בעצמי, לא שם את האחר במקום גבוה ממני, מאמין במה שיש לי להציע לאחר ומחובר לערך שלי, יודע שגם אם הוא חלילה יעזוב אותי, אוכל להיות לבדי מבלי להרגיש בדידות. בן-זוגי יכול להיות "האחד" אבל לא בהכרח "היחיד", תמיד יהיו לי אפשרויות נוספות בעתיד אם אני מאמין שאני ראוי לכבוד, לאהבה ולקשר, מתוקף היחסים שאני בונה עם הסביבה. כלומר אני מפסיק לפחד לא בגלל שהאחר הרגיע אותי שהוא לעולם לא יעזוב, כי את זה הוא לא באמת יכול להבטיח, אלא בגלל שהרגעתי את עצמי ונשענתי על עצמי בראש ובראשונה.
ולסיכום, אי אפשר להסתדר בשדה האהבה ואולי בחיים בכלל בלי תחושת עצמי איתנה וחוסן אישי. כל זוגיות בריאה בנויה משני אנשים שלמים, נפרדים ומובחנים זה מזה, היודעים להעריך ולכבד את האחרות של האחר, מבלי שיצטרכו לעשות לו מניפולציות, ולהפעיל עליו לחצים בשביל להרגיש טוב. אילו היה לנו כדור כחול שהיינו לוקחים בשביל לסדר את כל השריטות שאספנו בדרך, ושפגעו לנו בדימוי העצמי, כנראה שלא הייתי עומד כאן היום. תהליך בניית העצמי שלנו הוא פרויקט חיים שיש בו עליות וירידות, אבל הוא גם התהליך היחידי שיכול להעניק לנו משמעות, חיבור לאחרים, ושייכות, שהם מאבני הבניין של הפסיכולוגיה האנושית. בהצלחה.
