כשאנשים חושבים על איזה בן-זוג הם רוצים שיהיה להם, ברשימת החיפוש שלהם וודאי מופיע צמד המילים "אדם טוב". בתרבות שמבכרת אושר, פרסום וכסף, טוב לב הופך למצרך יותר ויותר נדיר, אולם בכדי לשמור על זוגיות לאורך זמן, טוב לב היה ונשאר המרכיב החשוב ביותר. כולנו היינו רוצים לחיות עם אדם טוב לצידנו, זה ברור, אולם ההגדרה של אדם טוב, בטח בתחום הזוגיות היא הגדרה חמקמקה מאד. הקלישאה מספרת שכדאי להתחתן עם אדם שאתה מרגיש שיהיה קל להתגרש ממנו בטוב, אולם איך אפשר לדעת אם אדם שזה עתה הכרתי הוא טוב לב? בטור זה נדבר על המרכיבים מהם עשוי טוב לב ואיך אפשר לתהות על טוב ליבו של אדם.
בניגוד למחשבה המקובלת, ולמרות שהמילה "לב" מופיעה בביטוי, טוב לב קשור יותר לקוגניציה ולהתנהגות מאשר לרגשות. הקתרזיס הרגשי שגורואים ומאמנים למיניהם מטיפים אליו חדשות לבקרים, קשור פחות לטוב לב, ויותר לשחרור של רגשות מכבידים כגון אשמה, שהיא דווקא כפי שנראה, מרכיב חשוב ביכולתנו להפוך לאנשים טובים. בהקשר הזה מתקיים בלבול שכיח, אדם יכול להיות רוחני ומחובר לעצמו, להתהלך כחצי מואר, אבל באותה נשימה להיות חרא של בן-אדם. ככלל, יש לנו נטייה לבלבל בין תכונות הנראות למראית עין דומות או חופפות. לדוגמה, יש כאלה המפרשים עדינות או העדר אגרסיה כטוב לב, אולם אדם יכול להיות נחמד, אבל לא ממש טוב לב. אדם גם יכול לדוגמה להיות פגיע אבל לא מאד רגיש לאחר. בעוד שפגיעות עוסקת בחיצי הסביבה הנורים אליי, רגישות היא האופן שבו אני מתייחס לאחר.
נתחיל אם-כך בהיבט הקוגניטיבי של טוב הלב. הסיבה שטוב לב הופך למצרך יותר ויותר נדיר בימינו, היא שטוב לב קשור ליכולת שלנו לבקר את עצמנו, יותר מאשר ליכולת שלנו לפמפם את הערך העצמי שלנו כפי שתרבות הניו-אייג' מייעצת לנו. טוב לב קשור ליכולת שלנו לתת תוקף לנקודת המבט של האחר ולערער ולו במעט על נקודת המבט שלנו, או במילים אחרות לגלות אמפטיה. לצורך כך אנו צריכים להיות מצוידים ביכולת לבחינה עצמית נוקבת. אולם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך מתקשים בביקורת עצמית, כיוון שהם מבלבלים בין "עשיתי משהו רע" לבין "אני רע", כלומר בין אשמה לבושה. לדימוי עצמי נמוך מתלווה בושה חריפה שגורמת לאדם חסר בטחון להימנע מביקורת עצמית ולקיחת אחריות, על מנת שלא לבלבל בין השניים ולהחריף את מצבו הרגשי הרעוע ממילא. והנה לכם החיבור שבין בטחון עצמי וטוב לב, ככל שהביטחון העצמי שלנו גבוה יותר, כך היכולת שלנו להיות אנשים טובים גבוהה יותר ולהיפך, אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך מתקשים להיות טובים, גם אם הם מאד נחמדים לזולת. על מנת לשמור על הדימוי העצמי שלהם, הם נוטים להפגין גאוותנות, צדקנות, אטימות, עקשנות וכל מה שמסמן את ההיפך מאמפטיה. גם קנאה וצרות עין שהן ההפך הגמור מאמפטיה קיימות באופן גלוי או סמוי בין בני-זוג ומכרסמות באופן איטי אך נחוש ביחסיהם.
כשזה נוגע לאשמה לא כדאי להשתחרר ממנה באופן גורף, ויתכן שבתרבות הנרקיסיסטית שבה אנוכיות הופכת לגיטימית, הרחקנו לכת עם זה. בלי מידה מסוימת של אשמה אין לקיחת אחריות, ובלי לקיחת אחריות אין יכולת להביע חרטה ולתקן, כלומר לגשת לאחר ולומר לו משהו כמו "תשמע אני מבין שפגעתי בך", או "אני תמיד מתנהג ככה ואני אנסה לעבוד על עצמי, בוא תגיד לי מה אתה צריך ממני". קחו לדוגמה את דונלד טראמפ, על אף עושרו והצלחתו הלא מוטלת בספק, הוא אינו אדם טוב, כיוון שמעולם לא התבונן בעצמו בביקורתיות, ותמיד הפך כל ביקורת שהושמעה עליו להתקפה על האחר. במקום לעצור ולהכיל מעט אשמה, הוא הפך אותה מיד להאשמת האחר. זו גם הסיבה שמעולם ככל הנראה הוא לא חווה רגע אחד של אינטימיות עם בת-זוגו, כיוון שאינטימיות עוברת דרך הודאה במקומות הפגיעים והפחות מחמיאים שלנו מול האחר. אולם אם תחושות בושה וערך עצמי ירוד גורמים לנו לפחד לחשוף את עצמנו, סביר להניח שהמגע שלנו עם הזולת יהיה דל ומזויף, על אף הצלחותינו במישורי חיים אחרים. אז בואו נסכם, מודעות עצמית היא מרכיב חשוב בטוב לב, אבל לא בכדי להתבוסס באהבה עצמית, לצאת בניתוחים פסיכולוגיים של אחרים ובמסע האשמות של הסביבה (טוב אולי קצת), אלא בעיקר בשביל היכולת להתבונן בעצמנו בעין ביקורתית ומפוכחת, ובכדי להבין שגם אנחנו מתנהגים לעיתים כמו חארות. אחרי שאנו מבינים זאת, ובמידה והדימוי העצמי שלנו שמור, אנו לא נבהלים מלהרגיש קצת אשמה, שמאפשרת לנו לקחת אחריות על האופן הלא הולם שבו התנהגנו כלפי האחר. כשאנו לוקחים אחריות, אנו מסוגלים להביע חרטה, להתנצל ולתקן מול האחר. שזה אומר בעיקר להתעמת עם עצמנו בנוכחותו, להודות בהתנהגות לא הולמת שלנו שחוזרת על עצמה, או לומר לו שלא חשבנו עליו מספיק בסיטואציה מסוימת. במילים אחרות שאיבדנו את האמפטיה שלנו כלפיו, כלומר את טוב ליבנו.
נמשיך בהיבט ההתנהגותי של טוב הלב. לאחר שהצלחנו לשים את עצמנו בנעליו של האחר, טוב לב קשור למה שאנו עושים עם זה. היכולת שלנו להירתם לעזרתו של האחר ולעזור לו לפתור את הבעיות שלו באופן מעשי, הוא החלק השני של טוב לב. במילים אחרות אנו מדברים על אכפתיות, שהיא המשלימה של אמפטיה או מכפיל הכוח שלה. אם אנו לא מתאמצים עבור האהובים שלנו, אמפטיה יכולה בקלות להפוך לאפטיה או לרחמים, כלומר "לכמה אני מצטער שזה קורה לך וכמה טוב שזה לא קורה לי". כשאדם אהוב מתמודד עם קשיים, לגשת אליו באכפתיות מיתרגם ל"מה אני יכול לעשות בכדי לעזור לך? להקדיש מזמני? להקשיב? להיות איתך?" זה אומר להחזיק את האדם האהוב במיינד שלנו באופן קבוע ולחשוב מה הוא צריך מאיתנו? מה הוא אוהב? מה יעשה לו טוב? וזה ההבדל בין רגישות לפגיעות שהזכרנו קודם לכן. אדם בעל דימוי עצמי נמוך יכול להיות מאד פגיע בהקשר של דברים הנאמרים לו, אבל לא מאד רגיש כלפי האחר, כי הוא עסוק בעצמו ובפגיעויות שלו, עד כדי כך שאינו רואה ממטר אף אחד, גם אם הוא בוגר שנים של טיפול ובעל תובנות רבות למה הביא אותו עד הלום. אכפתיות לפיכך דורשת מאמץ, היא הצורך להכיר את האחר לעומק, ללמוד אותו, מה מפעיל אותו ומה משמח אותו, מה מעצבן אותו, ומה הוא בעיקר צריך מאיתנו ביחסים. אין זה אומר שנוכל לענות תמיד ובאופן מדויק לצרכיו, אבל לפחות נראה לו שאנו מתאמצים. וכאשר אנו מתאמצים בשביל האחר אנו מגלים כלפיו נדיבות, כיוון שאין מאמץ ללא ויתור כלשהו על משהו שחשוב לנו: זמן, אגו, כסף. לקרוא למישהו "חיימי" לדוגמה, אינו ביטוי של אכפתיות, כיוון שאין הוא מצריך מאמץ, ויתור או הקרבה כלשהם.
הסוד לקשר זוגי מתמשך הוא לשים את האינטרסים של בן-הזוג בראש סדר העדיפויות שלנו, כך שכל מה שנעשה ייקח בחשבון גם את אושרו של בן-זוגנו. זה מוביל אותי לנקודה האחרונה שאהבה וטוב לב הם די חופפים. מה היא אהבה אם לא אמפטיה פלוס אכפתיות, או אם תרצו אהבה אמיתית הופכת את סימן הפלוס לכפול. אהבה היא מכפיל הכוח שהופך את האמפטיה והאכפתיות שלנו לאחר למשהו עוצמתי וייחודי. אנו רגילים להסתכל על ההיבטים הרגשיים של האהבה ולא שמים מספיק דגש על טוב הלב שהיא מצריכה. טוב לב, כמו אהבה, הם הישגים אנושיים לא מובנים מאליהם שאנו צריכים ללמוד לפתח בהדרגה, במיוחד אם לא הגענו מבתים שבהם ראינו איך הם מיושמים הלכה למעשה. אנו מגיחים אל העולם כיצורים תלותיים ששואבים באופן מעשי ורגשי מהורינו ולאחר מכן מהסביבה. אולם היכולת להפוך לאדם טוב עוברת דרך היכולת להתפתח, ולהכיר בכך שקיימות נקודות מבט אחרות ולגיטימיות לא פחות משלנו, וביכולת שלנו לעשות מאמץ בעבור אחרים ולא רק בשביל עצמנו. לא בשביל לקבל משהו בתמורה אלא בשביל לחיות חיים של אהבה. בהצלחה.
