כשזה נוגע לאהבה, יש לנו שני צרכים רגשיים סותרים. מחד, יש לנו צורך טבעי בקרבה לאדם אחר ובהישענות עליו. אנו רוצים להרפות לרגע ממסע החיים, ולאבד את עצמנו במשהו גדול מאיתנו כמו אהבה. מאידך, אנו תוקפים את הצורך באחר ומשתדלים לתפקד כמשק אוטרקי, נשענים בעיקר על עצמנו בכדי להימנע מפגיעת האחר. הנפש האנושית היא דיאלקטית, כלומר צרכים שונים שלנו מתנגשים זה בזה לא פעם, ומקשים עלינו להכריע מה חשוב ממה, כשבדרך-כלל לא נותר לנו אלא לחיות עם המתח שהם יוצרים. אחד המתחים השכיחים בחיינו, ובאהבה בפרט, הנובעים מסתירה אינהרנטית זו של הנפש, היא הקושי לתת אמון ולהתמסר. בכדי להימנע מכך אנו עושים מניפולציות רבות בכדי להתכחש לתלותנו באחר ולהיעדר השליטה המלא בעולמנו, בין היתר על-ידי הסתמכות עצמית מופרזת, והתקפה על הצורך באחר. ניתן לכנות אדם המסתמך על עצמו באופן מופרז כ"הומופוטנטוס". האדם האומניפוטנטי ("כל-יכול"), הוא אדם שמאמין ביכולתו לשלוט בכל, מסתמך אך ורק על עצמו, ובעיקר נמנע מהתמסרות ומהישענות על אחרים.
בבסיס ההתמסרות והכניעה לאחר נמצאת הכמיהה לתלות. משחר נעורינו אנו כמהים לתלות, אך באותה נשימה חרדים ממנה מאד. תלות יכולה להחוות כמשפילה, מפחידה ומסרסרת, כיוון שבתלות אנו מעניקים כוח עצום לאחר, שבאמצעותו הוא יכול לפגוע בנו בדרכים שונות. לפיכך הפחד מתלות והשלכותיה, גורם לרבים מאיתנו להימנע מלתת אמון בחיים ולהתמסר אליהם בדרכים שונות, אך במיוחד כפי שנראה בתחום הרומנטי. הפחד להתמסר לובש צורות רבות ומתעתעות, והוא בא לידי ביטוי בהחלטה הלא מודעת להסתמכות עצמית מוגזמת ולהתרחקות מכל מה שמאיים על האוטונומיה שלנו, על העצמי המוכר שלנו, או מכל מה שמצריך בחירה וקפיצת אמונה מעל מה שאינו ודאי או אינו בשליטתנו. האדם הלא מתמסר הוא אדם אומניפוטנטי, אם בדרך של מחשבות כל-יכולות והאמונה שניתן באמצעותן לשלוט בתרחישים עתידיים שונים, (כפי שניתן לפגוש בהפרעות שונות כגון הפרעה טורדנית כפייתית (OCD)), או בדרך של הימנעות מבחירות ומהתמודדות אמיצה עם השלכותיהן. הבה נתבונן בשתי סוגות אלו. האדם הסומך רק על עצמו הוא אדם חרד החושב על התרחיש הגרוע ביותר ונערך אליו. מחשבות על תרחישים סבירים או הס מלהזכיר טובים, נתפסות כמחשבות אסורות המחללות את המערך הנפשי המכוון לצמצום של כל פגיעה עתידית אפשרית. לדידו, תמיד עדיפה ההפתעה לטובה לאחר מחשבה על, והכנה לקראת, התרחיש הקטסטרופלי, מאשר תחושת הפגיעות והבהלה הנלווים להפתעה לרעה, לאחר ציפייה נאיבית לכאורה לתרחיש הטוב או לפחות הסביר. יתר על כן, ההפתעה לטובה נתפסת כתוצר אישי ואומניפוטנטי של האחיזה הקנאית בתרחיש הגרוע ביותר. מעין פרס שאנו מקבלים על כך שלא הרגזנו את הגורל או איזו יד נעלמה המנהלת את העניינים, ואינה שבעת רצון כשאנו מרימים את ראשנו ומעיזים לחשוב שמגיע לנו טוב. בעוד שהמחשבה על התרחיש הגרוע ביותר היא מחשבה המייצרת ודאות לכאורה, מסמלת הסתמכות עצמית מוגזמת, ואינה דורשת מתן אמון במשהו מחוצה לנו, המחשבה על התרחיש הטוב היא קפיצת אמונה שמעורבים בה אמון, התמסרות ותלות בחיים שמחוץ לשליטתנו.
אולם לא לעולם חוסן, חרדות בריאות לדוגמה, יכולות לסדוק את האדם האומניפוטנטי המורגל להישען על עצמיותו השוכנת בתוך גופו. החיים יכולים להפתיע אותנו מבחוץ אך גם מבפנים, מתוך גופנו אנו. וכשזה קורה, עולמו של האדם הנשען אך ורק על עצמו יכול לקרוס בשנייה אחת – אם אין אני לי מי לי, ואם אין גופי לי אבוד לי. לכן היפוכונדריה היא לא פעם צל המלווה את האדם האומניפוטנטי. כשזה נוגע לבעיות בריאות, הדבקות בתרחיש הגרוע ביותר מובילה למחשבות כי הסוף קרב. המוות הופך להיות ידידו של האדם האומניפוטנטי, כיוון שהוא הדבר הוודאי הבא, מיד לאחר ההסתמכות העצמית שקצרה ידה מלהושיע. אולם בין ההסתמכות על עצמנו ובין בואו של הדבר הוודאי היחידי בחיים – המוות, קיימת דרך שלישית, הבחירה הלא-ודאית, הבחירה בחיים. התמסרות לחיים היא ביטוי של אמון, ובדוגמה שלנו היא דווקא בחירה להאמין בתרחיש הטוב או הסביר. היא המוכנות לעמוד פגיעים מול האפשרויות הגלומות בחיים, חלקן טובות, וחלקן לעיתים טובות פחות. הלכה למעשה, הבחירה לתת אמון בחיים מובילה להתנערות מכל מחשבה או פעולה אומניפוטנטית הנועדה לשלוט במציאות העתידית (כמו הורדת הראש מול הקיום באמצעות אימוץ התרחיש הגרוע ביותר וציפייה לתמורה חיובית בשל כך), ובמקומה התמקדות והתמסרות למה שקורה בכאן ועכשיו, שהוא הדבר היחידי שבאמת וודאי. בבחירה להישען על החיים גלומה גם ענווה והבנה, שלא חשוב עד כמה גדולה ההישענות על עצמנו, אין לנו באמת יכולת בלתי מוגבלת לשלוט במסלול חיינו. אדם שמתקשה לעשות בחירות בחיים ולפעול על פיהן, בין אם קונקרטיות או הקשורות לשינוי דפוסי מחשבה מסוימים, הוא בעצם אדם שמתקשה להתמסר לחיים. הוא עושה זאת מכיוון שאין הוא יכול לשלוט לגמרי בתוצאות בחירותיו ובעיתוי שלהן, ולכן מעדיף להימנע מהן. בואו נתבונן בדוגמא כיצד הימנעות היא סוג נוסף של צמצום הפגיעות שבהתמסרות לחיים.
אישה שגדלה בצל אם חודרנית, נמנעת בבגרותה מכל החלטה שמעמידה אותה מול התחייבויות ארוכות טווח בעתיד. היא אינה מסוגלת להתחייב לבן-זוגה הנוכחי המעוניין לקדם את הקשר, אינה קונה דירה, חוששת להפוך לאם ונמנעת מהחלטות משמעותיות בחייה. תלות באחרים, או תלות של אחרים בה לאורך זמן, מייצרים אצלה תחושה של מחנק ורצון להימלט, עד כדי כך שאינה מסוגלת לישון בשלווה ליד בן-זוגה, וזקוקה למרחב פרטי משלה בשביל להרפות ולהירדם. התלות, ואיתה היכולת להתמסר, דומים במידה מסוימת לתהליך הנשימה. כל עוד אין הפרעות באספקת החמצן, הנשימה שקופה, טבעית ומובנית מאליה. אולם כאשר חרדה הופכת אותה לשטחית ומקוטעת, אנו הופכים ערים ונהיים מודעים לה באופן שאינו טבעי. באותו האופן, אם בילדותנו הסביבה שבה היינו תלויים היטיבה עימנו, כלומר הייתה נוכחת ברקע באופן מאפשר, התלות נחוותה שקופה כתהליך הנשימה, ואפשרה לנו להתמסר בטבעיות מבלי לחשוב על המחירים הנפשיים הגלומים בה. לחילופין, אם חוויית התלות נפגעת באופנים שונים על-ידי סביבה לא מיטיבה, כפי שקרה לאותה אישה בילדותה שחוותה הורות חודרנית וחונקת, התלות נחרטת כחוויה שיש להישמר בפניה. הדרך מבחינתה להישמר היא לעולם לא להתמסר עד הסוף, או לא לבחור במשהו שנחווה כמחייב מידיי, ועלול לייצר לה הפסדים, בדמות כל אותן אפשרויות אחרות שיימוגו, כאשר היא תחליט להתחייב ולהתמסר. אמנם הימנעותה אכן מצמצמת את האפשרות להיפגע או להרגיש חנוקה, אולם המחיר שנפשה משלמת על-כך הוא כבד. היא נשארת אמביוולנטית במשך שנים, בודדה, ובעיקר מאבדת את המשמעויות הרבות בחייה, כיוון שתלות היא חומר הגלם שממנה עשויה המשמעות בחיינו. ברגע שאנו מצליחים להרפות לתוך התלות היא עוברת מצב צבירה והופכת למשמעות, שהיא מאבני הבניין החשובים של נפשנו. אותה המשמעות הנוצרת ממעורבות מלאה, ומתחושה של קרבה, חיבור ושייכות עמוקים, למשהו שהוא גדול מאיתנו. אין משמעות בלי תלות, ולפיכך הניסיון להימנע מתלות מבלי לפגוע במשמעות העמוקה של חיינו, כמוהו כלשפוך את התינוק עם המים.
תלות בחיים או באדם אחר, היא חוויה טבעית אך גם מפחידה מאד. כתינוקות אנו נולדים לתוך תלות, חסרי אונים אנו תלויים לגמרי בהורינו. עם הזמן וככל שתלות זו נחוות כטובה, אנו מפתחים אמון בסביבה הקרובה לנו, ובהמשך לוקחים אותו כצידה לדרך. בזוגיות התהליך הוא הפוך, קודם כל אנו יוצרים אמון ורק אז מתמסרים לתלות באחר. לכן זה מפתה לחשוב, במיוחד לאלה מאיתנו שמגיעים אל החיים הבוגרים ללא חוויה בסיסית של אמון, כי היכולת שלנו לתת אמון, תלויה בראש ובראשונה באדם שאיתו אנו בקשר. כלומר אם אני מרגיש חוסר אמון, כנראה שתחושה זו בהכרח טמונה באחר. אולם האמת היא שמי שלא נותן אמון באחרים, בעצם לא נותן אמון בעצמו. בכדי להבין זאת נחזור לרגע שוב לילדות. תהליכים נפשיים בכללותם, לא רק בהקשר לאמון, עובדים באופן מעגלי. אנו מפנימים את צורת הטיפול הראשוני בנו וממנה מסיקים ולומדים על עצמנו. בבגרותנו התהליך מתהפך ואנו משליכים את מה שהפנמנו בתהליכי ההתפתחות הראשוניים שלנו, על העולם שאליו אנו יוצאים. כלומר אם אנו גדלים בסביבות שהתלות בהן התבטאה ביציבות, אמינות, וטיפול מסור, אנו מפנימים את העולם כמקבל ומיטיב עמנו, ומתוך זה אנו מסיקים כי משהו בנו ראוי לאהבה, לכבוד ולקשר מיטיב. מתוך תפיסת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם מסוגלות להתמסר ולתת אמון באחר ובעולם, כיוון שאנו חווים את עצמנו כאטרקטיביים ומצוידים באמונה שיש לנו מה להציע לעולם, שאנו ראויים. הדבר פועל באותו האופן גם בהקשר של חוסר אמון: כאשר אנו גדלים בסביבות פוגעניות, מזניחות, וטעונות ריגשית, אנו מפנימים את העולם כדוחה, קר ומסוכן. מתוך תפיסת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם חוויה בסיסית של דחייה, ואז משליכים אותה על האחר (והעולם), ורואים אותו כלא מהימן, נוטש ומסוכן, באופן שלא מאפשר לנו לתת בו אמון ולפיכך להתמסר אליו, גם אם אנחנו ממש רוצים (כך נוצרת אמביוולנטיות ביחסים). כלומר הקושי לתת אמון מספר על העולם הפנימי שלנו, יותר מאשר על החיים או על בן-הזוג שלצידו אנו חיים. אמון היא בעצם חוויה פנימית שקשורה לצידה הטובה שאספנו בילדותנו, הגורמת לנו להאמין ביכולת שלנו להתמודד עם הזולת ועם העולם. זהו בעצם הבטחון שבה עם הידיעה הפנימית שלא חשוב מה יקרה, יש לי אותי, ה"אני" הזה טוב וראוי לאהבה, וזאת בזכות העובדה שאני נושא עימי את הזיכרון הלא מודע של הסביבה המיטיבה שבה גדלתי. במחקר שבדק את השפעות הסביבה על בני-נוער ומוכנותם לעזוב את בית הוריהם נמצא באופן פרדוקסלי, כי דווקא נערים שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות, הביעו רצון נמוך יותר לעזוב את הסביבה בה גדלו, בהשוואה לנערים שגדלו בסביבות מיטיבות יותר. ההסבר טמון בעובדה שפגיעה בחוויית התלות אצל נערים שגדלו בסביבות לא מיטיבות, הובילה מאוחר יותר בחייהם לרמות חרדה גבוהות וקושי לתת אמון בחיים ובעצמם.
באופן אירוני, אדם שאינו מסוגל להתמסר ולאפשר לעצמו להיות תלוי בעולם, בתוך תוכו הוא אדם תלותי, כיוון שאין הוא באמת מרגיש ראוי. תלות ותלותיות הן חוויות שונות בתכלית, כפי שילדותיות, והיכולת להשתחרר ולהפגין ילדיוּת הן חוויות כמעט הפוכות, או כפי שבגרות ולהיות אדם מבוגר הן לא בהכרח חוויות חופפות. אולם מרבית האנשים מתבלבלים בין תלות לתלותיות. בעוד שתלותיות היא מצב שבו אני לא יכול בלי האחר, ולפיכך אני מפעיל עליו לחץ להכיר בי ולספק את צרכיי באופן מלא, תלות בריאה מגיעה מהישענות קודם כל על עצמנו, ומהיכולת להסתפק במה שהאחר מעניק לנו באופן חלקי, מבלי להרגיש ריקנות, בדידות או חוסר ערך. נשים, אך בעיקר גברים רבים, מתכחשים לנזקקותם, כיוון שתלות מעוררת בהם תחושה של נחיתות, השפלה וזעם. על מנת להימנע מרגשות קשים אלה, ההומופוטנטוס נשען אך ורק על עצמו, מפגין שליטה עצמית רבה ושתלטנות, שמסתירים מאחוריהם כמיהה גדולה לתלות. אולם ככל שההתכחשות וההסתמכות העצמית גדולה יותר, כך החסך והמצוקה הרגשית יבואו לידי ביטוי בדרכים אחרות, לדוגמה דרך חרדות למיניהן. כאמור, ההומופוטנטוס מפגין לא פעם טקסים כפייתיים, סובל מהיפוכונדריה, חרד מהמוות, או מתקשה בהיבטים שונים של קיום יחסי מין, לדוגמא דרך התרכזות בביצועים ובחיזוק הערך העצמי, על חשבון המפגש האינטימי עם בני-זוגם. באופן פרדוקסלי, אנשים המאפשרים לעצמם להזדקק לאחר הם דווקא אנשים עצמאיים שאינם מפחדים להיתפס חלשים או פגיעים בעיני האחר. כלומר הישענות על האחר נובעת קודם כל מהישענות בריאה על עצמנו. ההומופוטנטוס הוא אדם הנתון בכיווץ ובפחד לא מודעים תמידיים, נשען אך ורק על עצמו כברירת מחדל מול מה שנתפס כעולם עוין ומאכזב, וכמובן שאינו מרשה לעצמו לבחור לתת אמון, ולהתמסר לעולם שמסביבו. האדם האוהב לעומת זאת הוא אדם פתוח, נשען על עצמו באופן טבעי, אך באותה מידה בוחר לתת אמון בעולם ובידיעה שבמקרים שהעולם יאכזב, הוא יוכל לתת אמון בעצמו ולהתמודד עם מה שזורקים לו החיים.
וזה מביא אותי למחשבה אחרונה שאהבה, בדיוק כמו אמון, היא עניין של בחירה להתמסר לאי-הודאות שבחיים. "אין אהבות שוות ליבי אומר, אהיה אם כן זה שאוהב יותר" כתב המשורר אודן. במסגרת הקח-תן הרומנטי אנו כמהים לאהבה מהאחר, ובוחנים אותו בעין פקוחה בכדי לוודא שאנו מקבלים ממנו מספיק בתמורה לאהבתנו. אולם הבחירה לאהוב ולתת אמון, עוברת דרך ההבנה שאהבתנו לאחר, כמו הבחירה לתת אמון בחיים בדרכים שונות, היא בעצם הדבר שממלא אותנו במשמעות עמוקה, יותר מאשר מידת אהבתו אלינו, או המידה שבה החיים מעניקים לנו ביחס לציפיותינו. אהבה כזו ניתן למצוא באהבת הורים לילדיהם, שהופכת משמעותית בזכות התלות של ילדינו בנו, ובנתינה האינסופית שלנו כלפיהם מבלי לבקש הרבה בתמורה. בתרבות הומופוטנטית המבוססת על שליטה באחר ועל קח-תן מדוד, אין מקום לאהבה, כפי שאין מקום לאמון רב בסביבה. ובדומה לתהליכים הנפשיים המתרחשים באמון, אנשים שבוחרים לאהוב את האחר, לדידו של אודן, הם מן הסתם אוהבים קודם כל את עצמם. הבעיה העיקרית של חוסר היכולת לאהוב, היא בעצם מחסור באהבה עצמית. אין מדובר באהבה הנרקיסיסטית הניבטת אלינו מאפליקציות למיניהן, שהיא דוגמה מובהקת לאינטראקציה תלותית עם הסביבה, אלא לאינטראקציה בינינו ובין עצמנו. אהבה עצמית קשורה לאמון בעצמנו, ולמידת הידידות שאנו מעניקים לעצמנו בזמן משבר או קושי. ידידות זו מאפשרת לנו להתייחס לעצמנו ברכות ובסלחנות מחד, אך גם מאפשרת לנו להתבונן על התנהלותנו בעיניים אמיצות וביקורתיות, ולקחת אחריות על חלקנו בתוך יחסים מאידך. התלות בבסיס האהבה והאמון קשורה גם קשר עמוק ליכולת לשאת פגיעות. פגיעות היא האומץ לשים את עצמנו במרכז מבלי לפגוע באחרים, ולהאמין שמגיע לנו מבלי להרגיש בושה או אשמה גדולים. הלכה למעשה זוהי היכולת לומר שטוב לנו או מגיע לנו, מבלי לפחד, וכתוצאה מהפחד לנקוט במניפולציות שונות בכדי לוודא שהחיים לא מורידים עלינו גיליוטינה דמיונית, כעונש על הטוב במנת חלקנו. זו גם היכולת להכיל את הקושי שבלתת אמון ולקוות לטוב, מתוך ההבנה שאין לנו השפעה גדולה על מה שנקבל בתמורה. בסופו של דבר החיים אינם בעדנו או נגדנו, אלא נמצאים שם דוממים ככר השלכה גדול לכל מה שמתחולל בנפשנו. לכן גם אם אין לנו השפעה גדולה על המתחולל בעולם, יש לנו השפעה על הבחירות שנעשה בעולם. האם אנו בוחרים להסתגר, להיזהר ולהתכווץ, או לחילופין בוחרים לאהוב בלב שלם, לתת אמון בחיים ולהתמסר אל הרגע היחידי שוודאי, הרגע הנוכחי.
