כשאנו חושבים על תוקפנות (אגרסיה) בתוך מערכות יחסים, רובנו חושבים על אלימות – פיזית, מילולית, רגשית או כלכלית – כפי שמשתקפת מכליי התקשורת. היחס לאלימות הוא בדרך כלל חד משמעי, בוודאי כשהיא חוצה את המוסכמות החברתיות והמשפטיות שלנו כחברה. אולם אלימות היא מקרה קצה, וביטוי אחד מיני רבים, של תוקפנות בתוך מערכות יחסים. בני אדם הם תוקפנים מטבעם, לא פחות משהם חברותיים מטבעם. הרצון למגע ולקרבה דוחף אותנו להיפתח, והפחד להיפגע דוחף אותנו למאבקי כוח ולתוקפנות. בניגוד לאלימות שהיא בדרך-כלל גלויה, לתוקפנות פנים רבות ונסתרות. בטור זה נדבר על גלגוליה של התוקפנות בתוך מערכות יחסים רומנטיות, ונראה כיצד היא מסיטה ממסלולן מערכות יחסים טובות, ומונעת מהן להתפתח. מה קורה כשהתוקפנות עולה על הצורך בקרבה ובמגע?
תוקפנות היא תגובה לאיום על העצמי שלנו. כשאנו מרגישים מאוימים אנו הופכים תוקפניים. הבעיה העיקרית במערכות יחסים, היא שחלקנו מרגישים מאוימים גם כאשר אין באמת איום אמיתי עלינו. אז כפי שנראה, אנו עושים מניפולציות פסיכולוגיות לא מודעות, בכדי להתמודד עם התוקפנות העולה בנו. מערכות יחסים רומנטיות הן כר פורה שמעורר בנו תחושת איום, סביב העובדה הכואבת, אך לא רק, שעלולים להפסיק לאהוב אותנו ולהחליף אותנו באחר. אל מול איום זה ואחרים, עולה בנו תוקפנות, שאותה אנו מבטאים בצורות שהסביבה בה גדלנו לימדה אותנו אם ואיך מותר לבטאה.
אנשים מסוימים נולדים עם רמות אגרסיה גבוהות מהממוצע. חרדה לדוגמה, מייצרת תחושת איום מתמיד על האדם, לכן אנשים הסובלים מחרדה כללית, שנולדים עם מערכת עצבים רגישה יותר, סובלים לא פעם מרמות תוקפנות גבוהות שמנהלות אותם. אצל אחרים, כתוצאה מאירועים טראומטיים בחייהם, מתפתחת תחושת איום שמפעילה אותם בהקשרים שונים ובלתי צפויים. כאשר גדלים בסביבה של הורות נרקיסיסטית לדוגמה, שבה ההורה במרכז, ואהבתו לילדו תלויה במידה שבה הוא הולך בדרכו או מציית לדבריו, מתפתחת כתגובה אצל הילד תחושה של זעם כבוש, וחוויה של עולם עוין שאינו רואה אותו. מכיוון שהורינו מייצגים בעבורנו את "העולם", בבגרותו הוא ימשיך ויחווה את העולם כמתעלם ממנו או תובעני כלפיו, וככל הנראה יפגין רמות גבוהות יותר של זעם שיתורגם לתוקפנות.
כפי שנראה, תוקפנות יכולה להיות גלויה או מוכחשת וסמויה מן העין. יש אנשים שמרגישים נוח לבטא את התוקפנות שלהם, ויש אנשים שמנותקים ממנה כליל. בתוקפנות גלויה, אדם שמתהלך עם תחושת איום ותוקפנות, חווה מן הסתם את הסביבה כעוינת כלפיו. העוינות הזו לא דומה לתחושה של אדם דרוך המהלך בסמטה חשוכה במקום לא מוכר, אלא כמשהו הרבה יותר חמקמק ולא מודע. עולם עוין יכול להחוות בדרכים שונות, לדוגמה כפחד מוויכוח או ריב שיתדרדר לאלימות פיזית שתופנה כלפיי, או חוסר אמון כללי באנשים ובכוונותיהם. בתוך מערכות יחסים רומנטיות, עוינות לא מודעת יכולה להחוות לדוגמה כפחד מנטישה, כלומר החשש שתוקפנותו של בן-זוגי תבוא לידי ביטוי בניצול, בגידה, דחייה או בעזיבת הקשר. אדם שחווה את הסביבה כעוינת יכול גם לחשוב שהדברים הנעשים, או לא נעשים, על ידי בן-זוגו, קורים באופן מכוון בכדי לפגוע בו, ולכן גם ייטה לקחת דברים באופן אישי יותר מאחרים. האירוניה היא שבמרבית המקרים, מקורה של העוינות שהאדם חווה מסביבתו, היא בעצם בו עצמו, והיא מושלכת על הסביבה שנחוות כעוינת כלפיו. קשה לנו יותר להודות שבנו יש מידה לא מבוטלת של תוקפנות, מאשר לחוות את הסביבה כרודפת אחרינו. אולם במבט מעמיק יותר נגלה שהתוקפנות שלנו עצמנו יכולה לבוא לידי ביטוי בתחרותיות גבוהה, חמדנות (שנחווית כרצון של אחרים לקחת ממני), קנאה, מיניות אגרסיבית, צורך גבוה בשליטה, ואף היפוכונדריה. אכן, גם מאחורי היפוכונדריה ניתן למצוא רמזים לתוקפנות האישית שלנו, כיוון שאנו מאמינים שגם גופנו יצא נגדנו ו"יתקוף" אותנו, ואז מפרשים כל איתות ממנו כמחלה איומה העומדת להתפרץ.
הבעיה בתהליכי השלכה שכאלה היא שבתוך מערכות יחסים הם פועלים כנבואה המגשימה את עצמה. כאשר אדם חווה את האחרים בסביבה כעוינים כלפיו, הוא ינהג באופנים שאולי כל אחד אחר היה נוהג במקרה הזה, כלומר בתוקפנות חזרה. הסביבה שסופגת את התוקפנות הממשית מגיבה כלפיו בהתגוננות או בתקיפה חזרה, מה שיוצר מעגל קסמים זדוני, שרק מחזק את ההנחה הראשונית של האדם שהסביבה אכן עוינת כלפיו. דוגמה שכיחה קורית כאשר אנשים החוששים מנטישה בקשר, מתנהגים לא פעם באופנים שאכן מצדיקים את "נטישתם", כדוגמת התקפי זעם או הפגנת קנאה קיצונית. למרות שבן-זוגם עוזב אותם בסופו של דבר עקב התנהגותם כלפיו, הם בטוחים שהם ננטשו עקב פגם עמוק באישיותם. לכן אחד הדברים שעושים בטיפול, הוא לשבור את מעגל הקסמים הזה, ולהשיב לאדם את תוקפנותו מבלי לבייש או לתקוף אותו בחזרה, ובכך להראות לו שבמידה רבה העוינות של הסביבה מתחילה בעצם בו עצמו.
בתוקפנות שקטה, האדם מפנה את תוקפנותו בעיקר כלפי עצמו. הסביבה עדיין משמעותית בעולמו הפנימי של האדם, אך משמשת בעיקר כתפאורה מאיימת, שמולה הוא מנתב את תוקפנותו פנימה במקום החוצה. אמנם באופן הזה הקונפליקט אינו מתרחש ישירות מול הסביבה, אך השלכותיו מזיקות לא פחות. אנשים החווים את הסביבה כבעלת פוטנציאל לדחות, להקטין או חלילה להשפיל, השמירה על יחסים טובים עימה, ועל הימנעות מדחייה בכל מחיר, הופכת להיות המוטיבציה העיקרית, גם ובעיקר, על חשבון עצמם. לפיכך, הם יפנו את תוקפנותם כלפי עצמם, יהסו את קולם הפנימי, וימנעו מלהביא את עצמם באופן אותנטי. כיוון שהסביבה מקבלת משקל רב יותר מהאמת הפנימית, הם יעדיפו לרצות בשביל לשמור על הרמוניה. ויתור, נחמדות או הימנעות מקונפליקטים, זוכים לחיזוקים מהסביבה, ורק מדרבנים את התוקפנות המופנית פנימה הנחווית כמתגמלת. במקרה קיצון ניתן למצוא כאן אנשים בעלי נטייה מזוכיסטית, שבה הוויתור העצמי הופך להיות הדבר שמפצה על תחושת ערך עצמי נמוך, שהוא הסיבה והמסובב להסתרת עצמם.
במקרה הזה, כמו בקודם, קשה לנו להבחין שהתוקפנות שאנו חווים מהסביבה מקורה בנו, רק שכאן אנו מעדיפים לצאת כנגד עצמנו, והעיקר שלא להתעמת עם הסביבה. מעגל הקסמים הזדוני חוזר על עצמו גם כאן, האדם חווה את הסביבה כמאיימת, ותוקף את עצמו על מנת לפייס אותה, אולם פייסנותו גורמת לסביבה לקחת אותו כמובן מאליו או כחסר נוכחות, דבר שגורם לו להגביר את תוקפנותו כלפי פנים, על מנת להמשיך ולזכות באהדת הסביבה. אדם כזה גם יהיה כלוא בתוך עצמי מבוהל ומרצה, דבר שימנע ממנו לפתח קשרים אינטימיים עמוקים, המבוססים על מפגש בין שתי נפשות אותנטיות, המביאות את עצמן באופן מלא. בדרך-כלל אנשים אלה יימשכו אליהם אנשים בעלי נטייה לשתלטנות ולתוקפנות גלויה, ובמקרה קצה ניתן לראות מערכות יחסים סאדו-מזוכיסטיות, שבהן צד אחד יהיה נתון לשליטתו המלאה של הצד השני, בו בזמן ששניהם מרוויחים מכך את ערכם העצמי. האחד בדמות ויתור על עצמו ונשיאת סבל, והשני בדמות שליטה באחר והכפפתו אליו.
להסתכל על העולם כמאיים יותר ממה שהוא באמת, הוא עיוות מחשבתי ככל העיוותים המחשבתיים שאנו פועלים על-פיהם. התפיסה האנושית עובדת כך שאנו רואים בסביבה את מה שאנו רוצים ובוחרים לראות, ומתעלמים מהשאר. לכן מי שמחפש עוינות בעולם מוצא אותה בנקל. אולם בעולם יש גם טוב ונדיבות, שאותם המאוימים מעדיפים לא לראות בכדי לא לערער את תפיסת עולמם. בחירה בהתבוננות מאוזנת יותר על המציאות, תוריד בוודאות את רמת התוקפנות שלנו כלפי אחרים. כתוצאה מכך סביבתנו תגיב באופנים שיחזקו את תפיסת העולם החדשה שלנו. לכן אמצו התבוננות פחות עוינת על העולם, וזכרו שגם אם אתם מרגישים מאוימים לא אומר בהכרח שיש עליכם איום ממשי, כיוון שהמחשבות שלנו אינן מעידות דבר על המציאות. זה נכון שמי שחיזק את שריר האיום לאורך שנים, בוודאי ימצא שהמשימה הזו קשה וארוכה. הוא יצטרך בסיטואציות מסוימות ללכת נגד האינסטינקט האוטומטי שלו עוד לפני שהוא רואה תוצאות. ברגעים שכאלה אולי שווה להיזכר במילות השיר של אריק איינשטיין " אז אולי תפסיק עם העולם לריב, אז אולי תרגיש הרבה יותר יציב". בהצלחה.
