שעמום ביחסים רומנטיים היא אחת התופעות הנפוצות. זוג נשוי יושב מול הטלוויזיה בסלון ביתו בעוד ערב של שיממון ריגשי, כל אחד אוכל מצלחתו, מחליפים מילה או שתיים אגבית וחוזרים למסך. אחר-כך הם מזכירים משהו שקרה בעבודה, או משהו שקשור לילדים ביום שלמחרת, וחוזרים להיות שקועים בנייד, שיעניק להם רגע של מפלט ונחמה. הם מדברים ביניהם אבל לא אומרים שום דבר משמעותי או חדש על עצמם. עסוקים יותר בלהסתיר מאשר בלגלות. הסצנה הזו אינה לקוחה מסרט, אלא מבתים רבים בישראל שבהם זוגות נשואים נקלעים לתוך מעגל השעמום. יום רודף יום, שנה רודפת שנה, הילדים גדלים והמשכנתא משולמת בזמן. פעם בשנה הם ייסעו לחו"ל, או לאיזה צימר בצפון בכדי לנסות להפיח רוח חיים במה שהיה פעם על פניו קשר מרגש. יש מי שיגידו ששעמום הוא תוצר לוואי בלתי נמנע בקשרים ארוכים, אולם במבט פסיכולוגי מעמיק יותר, השעמום אינו סתם עוד דבר שקורה, אלא משהו שאנחנו עושים או יוצרים יחדיו, בכדי לשמור על שיווי משקל רגשי בקשרים ארוכי טווח. מדוע אנשים משתעממים בקשרים ארוכים והאם השעמום הוא הכרח בלתי נמנע?
אם נחזור לתחילת הקשר של הזוג שהצגתי בהתחלה, נגלה שבתקופת ירח הדבש הם הביטו איש על רעהו בעיניים כלות, וסיפרו זה לזה סיפורים מרגשים שהאחר טרם שמע. שני גורמים הפכו את החשיפה שלהם לאינטימית ומחברת כל-כך, האחד קשור לתוכן והשני להקשר. כאשר אני מספר משהו חדש ומאד אישי (תוכן, כלומר מה?) לאדם שבעיני הוא חשוב ומשמעותי מאד (הקשר, כלומר למי?), האינטימיות הופכת לעוצמתית מאד. מדוע בעצם? בתחילת קשרים זוגיים היחס שלנו לאחר הוא יחס של הערכה והערצה, מה שהופך אותו למשמעותי מאד בעבורנו. להיחשף ולהתגלות בפני אדם משמעותי כל-כך בעבורנו, היא חוויה שמעבירה בנו רטט של פגיעות, חיבור ומשמעות עמוקה. ההזדקקות הטבעית שלנו לאחרים יוצאת לאור ומקבלת ביטוי. כלומר הערצה של האחר הופכת אותו באופן אוטומטי למשמעותי מאד, וחשיפת עצמנו בפני אדם משמעותי מייצרת קרבה ואינטימיות. לתשוקה המינית לא נותר אלא להצטרף, בכדי להשלים את התמונה באמצעות התמזגות גופנית. מה שאנחנו לא שמים לב אליו בתחילה, ואולי טוב שכך, שבמסגרת התהליך הזה אנו מפקידים כוח אדיר בידיו של האחר, נמצאים מולו בעמדה של כניעות ותלות מעצם תשוקתנו אליו, ותלויים ברציה שלו בנו. למזלנו הרב, תחילתם של קשרים מאופיינת בהרמוניה וברציה הדדית, ולפיכך חשיפה של צד אחד לרוב תענה באישור, בתוקף ובהבנה מוחלטת מהצד השני, דבר שיעצים מאד את תחושת הקירבה הנוצרת בין בני-הזוג. לכן בתחילתם של קשרים אנו לא משתעממים זה מזה לעולם מכמה סיבות: אנו מעריכים את האחר ובכך שומרים עליו משמעותי בעינינו, הסיפורים שאנו חושפים בפניו תמיד מכילים מרכיב של חידוש, והאחר מקשיב לנו בצמא ומזדהה איתנו, מה שגורם לנו בתגובה להרגיש טוב עם עצמנו.
אולם המחיר של להרגיש מאד טוב עם עצמנו כשבן זוגנו מספק לנו זרם בלתי פוסק של שיקופים, אישורים וחיזוקים לערכנו העצמי, הוא להרגיש מאד רע עם עצמנו כשהוא לא. וזה בדיוק מה שקורה בקשרים ארוכים ככל שמתרחקים מ"ירח הדבש". עם השנים מתרחשים שני תהליכים מקבילים והפוכים במידה מסוימת. ההתאהבות של ההתחלה שוככת, הסיפורים של ההתחלה הופכים לנדושים, ועיניו של האחר הופכות לא רק חיוביות כלפינו אלא גם ביקורתיות ושיפוטיות, לעיתים בצדק רב (מערכת יחסים היא מקום נהדר להתפתח בו בעזרת מבטו הבוחן של האחר). מנגד, התלות ההדדית שנוצרה בהתחלה הולכת ומתהדקת, ולה נוספים מרכיבים רגשיים וקונקרטיים משותפים כגון ילדים, חשבון בנק משותף ומשכנתה. ככל שעובר הזמן הקשר הופך להיות חשוב יותר וחיוני בעבור שני בני-הזוג. אולם ככל שחשיבותו של האחר הולכת וגדלה יחד עם דעיכתה של הרומנטיקה, ואיתה אובדן הזרם הבלתי פוסק של השתקפויות חיוביות מהאחר, נהיה לנו יותר ויותר מסוכן להיחשף ולהתגלות בפניו, כיוון שתגובה בלתי הולמת או שלילית מצידו, יכולה לטלטל אותנו עד עמקי נשמתנו. חשיבותו וקרבתו גורמים לחציו הנורים לכיווננו לכאוב לנו במיוחד – זלזול, שיפוטיות, הקטנה ואפילו חוסר הסכמה, יכולים לעורר בנו בושה ותחושות של דחייה ונטישה. אט אט אנו נהיים חסרי אונים ומחפשים דרכים להקטין את כאבנו ואת שליטתו הבלתי נראית של האחר בנו.
הפתרון שאנו מוצאים לפרדוקס הזה הוא כפול: אנו מנסים להוריד מהמשמעות הרבה שיש לאחר בעינינו ולהשפעתו עלינו (ההקשר), תוך כדי שאנו מצמצמים את החשיפה וההתגלות העצמית בפניו (התוכן). מכיוון שמשמעות נוצרת מהערצה והערכה כפי שראינו, עלינו לפעול בכיוון ההפוך, כלומר להקטין את ההערכה לאחר על מנת להופכו לפחות משמעותי עבורנו. בוז, זלזול, הקטנה, חוסר הערכה, וחוסר התחשבות, הן דוגמאות מצוינות לדרכים שונות לעשות זאת. בהדרגה אנו מורידים את בן-זוגנו מהמקום הגבוה שהצבנו אותו מלכתחילה, ובכך אנו ממוססים ומקעקעים את תלותנו הרבה בו. אולם תוצר הלוואי של פעולה זו היא שחוויית היחסים יורדת באופן דרמטי, הקשר הופך להיות שטוח, דל ומשעמם. החוויה האינטימית מצטמצמת ואיתה התשוקה לאחר. צמצום החשיפה העצמית היא גם הסיבה וגם התוצאה של פעולה זו. הרצון להיחשף בפני האחר יורדת במקביל למשמעותו הפוחתת, וצמצום החשיפה מסייע להפיכתו לפחות משמעותי. לכן מי מכם שנמצא בזוגיות ארוכת טווח שבה הוא לא מעריך או לא משתף את בן-זוגו, מוטב שיתבונן על הקשר בין חוסר הערכה, חוסר משמעות, העדר אינטימיות וחוסר תשוקה מינית. החוויה האינטימית לא יכולה לרגש אותנו, ונותר לה אלא לשעמם אותנו, כאשר אנו במו ידינו הופכים את האחר לפחות ופחות משמעותי בעבורנו. אם-כך שעמום נובע מהקטנת האחר שמובילה באופן ישיר לצמצום החוויה שלנו בתוך הקשר וזאת על מנת להגן על עצמנו.
אנשים מנסים לפתור את בעיית השעמום בדרכים שונות כדוגמת בגידות או יחסים פתוחים. בבגידות לדוגמה אנו מנסים לשחזר את הריגוש ההתחלתי בכל בגידה מחדש, אך משלמים מחיר בדמות פגיעה אנושה באינטימיות. אולם מה היה קורה לו היינו מצליחים להישאר בקשר מונוגמי קרוב ומשמעותי, ובאותה העת להיות פחות מטולטלים מכל דבר שנאמר לנו? ומה היה קורה לו היינו נשענים יותר על עצמנו בשביל תוקף ואישורים, ויסות והרגעה עצמית, תוך כדי קשר קרוב עם אחר? הדרך לעשות זאת היא לפתח תחושת עצמי מגובשת ואיתנה שבה אנו "נאחזים" בעצמנו, תוך כדי קשר עם אחר. כאשר אנו מצליחים לעשות זאת, כלומר לשמור גם על העצמי שלנו בתוך קשר, אנו מפתחים מרכז רגשי נפרד ומובחן משל האחר, שעליו אנו יכולים לחזור ולהישען בכל עת. וכשזה קורה, אנו הרבה פחות מטולטלים כאשר האחר אינו מגיב כפי שהיינו רוצים, או אינו מספק לנו שיקופים חיוביים.
רק כאשר אנו לומדים להישען חזרה על עצמנו, כפי שהיה למעשה לפני שהכרנו את בן-זוגנו, אנו יכולים להעז ולהעלות בחזרה את רמת המשמעות של האחר בעינינו. הכיצד? גם דרך זה שאנו נהיה מוכנים להיות פגיעים, להיחשף ולהתגלות בפניו ללא פחד ממבטו הבוחן, וגם דרך זה שניתן לעצמנו את האישור להתפעל ממנו, ולהסתכל עליו דרך עיניים חדשות. הדרך להפוך את האחר למשמעותי שוב, עוברת גם דרך ההבנה שיש לו משהו חדש לתת לנו, ושהוא יכול ללמד אותנו משהו על עצמנו, משהו שלא היינו מוכנים לראות עד כה. אנו משיגים את כל זה דרך פתיחות והקשבה אמיתית לאחר במקום לברוח, להתנתק או לנסות לצאת תמיד צודקים. זכרו, זוגיות שיש בה מידה של סיכון ריגשי בדמות חשיפה והתגלות מתוך הישענות על עצמנו, לעולם לא יכולה לשעמם. זה תלוי רק בנו ובתחושת העצמי הבטוח שלנו, בהצלחה.
