כשאנשים אומרים "אני רוצה למצוא אהבה" הרבה פעמים הם מתכוונים ל"אני מחפש להתאהב". למרות שאנשים משתמשים לעיתים במילה "התאהבות" ובמילה "אהבה" באופן כמעט זהה, מדובר בשתי תפיסות עולם שונות בתכלית מבחינה פסיכולוגית. גם אם מבחינה ביולוגית נראה שהשנייה היא המשכה הטבעי של הראשונה, במובנים רבים האהבה היא ההפך הגמור מהתאהבות. וככל שנבין זאת טוב יותר, נוכל להתמודד עם המעבר מדעיכתה הבלתי נמנעת של ההתאהבות, שאינה דורשת מאיתנו מאמץ רב, אל עבר האהבה התובענית. זה בדומה לנער מתבגר הנאלץ להיפרד מילדותו הקסומה ולעבור לשלב שבו הוא נדרש להיות אדם בוגר, עצמאי ומתפקד בחברה. מהם ההבדלים הפסיכולוגיים בין השתיים ומה אפשר ללמוד מכל אחת מהן?
התאהבות היא מנגנון פסיכוביולוגי המבוסס על דחף החיפוש המניע אותנו לחקור את העולם בכדי לספק דחפים אחרים כגון מין, קשר, בטחון. מבחינה ביולוגית הוא מונע על ידי דופמין במוח, האחראי בין היתר על תחושת ה"היי" שאנו מרגישים במהלך ההתאהבות. כמו תחת השפעתם של סמים ממריצים אחרים המפעילים את המערכת הדופמינית במוח, האופוריה מטשטשת את חסרונותיו של האהוב ומציגה אך ורק את מעלותיו הרבים, בזמן שהיא דוחקת רגשות שליליים כגון ספק או אמביוולנטיות למעמקי ההכרה. הטבע כנראה יודע משהו על הקושי של בני-אדם לבחור, והוא צייד אותנו במנגנון אידיאליזציה מצוין שעוזר להדביק אותנו לאחר, בתקווה שכשישקע אבק הדופמין תכנס לפעולה מערכת ההיקשרות, שבה משתלבים כבר דחפים אחרים כגון אכפתיות, דאגה לאחר, והפחד להישאר לבד. מבחינה פסיכולוגית ההתאהבות היא "דרמה של אדם אחד", וכאן נדרש הסבר מורכב יותר. כשאנו מתאהבים אין אנו רואים באמת את עצמנו דרך מבטו של האחר, לומדים על טעויותינו ופגמינו ובכך מרחיבים את עצמיותנו (כפי שקורה או רצוי שיקרה באהבה). אם כבר ההפך הגמור הוא הנכון, האחר מהווה השתקפות נרקיסיסטית שדרכה אנו רואים את העצמי האידיאלי שאנו כמהים אליו. "בלעדיך אני חצי בן-אדם" הוא משפט המייצג רק מראית עין של אהבה, כיוון שבסופו של יום לחפש את החצי השני הופך את האחר מבלי משים לכלי שרת להשגת אושרנו. זאת במקום להכיר בו כאדם שונה מאיתנו, לדאוג לו ולרצות בטובתו, כפי שאנו עושים לדוגמה עם ילדינו. לשים את ילדינו במקום הראשון ביחס לאחרים ולהכיר בהם כפי שהם הוא ביטוי של אהבה, להשתמש בילדינו ככרטיס ביקור לעצמנו הוא אולי אם תרצו ביטוי של התאהבות.
כשאומרים שהאהבה עיוורת, בעצם מתכוונים לכך שההתאהבות עיוורת, כיוון שהיא סוג של הונאה עצמית. באיזה אופן? הפסיכולוגיה מתעסקת רבות באופן שבו אנו בוחרים בן-זוג, וטענתה המרכזית היא שהבחירה הרומנטית שאנו עושים נטועה בחוויות ילדות מוקדמות, ובדפוסי קשר ראשוניים לא מוצלחים עם הורינו. כשאנו מתאהבים אנו בעצם מנסים לברוח משלל הפגיעויות שצברנו בילדותנו דרך תיקונם בבגרותנו. לצורך כך יש לנו נטייה לחזור ל"מקום הפשע" כאנשים בוגרים, כלומר לנסות לתקן את מה שקולקל בעבר, עם אדם שהדינמיקה איתו מזכירה את דפוסי הקשר הראשוניים שפצעו אותנו מלכתחילה. איך זה קורה הלכה למעשה? ההתאהבות היא בעצם פטנט שמאפשר לנו להשליך על האחר חלקים קונפליקטואליים מתוכנו, ולנהל איתם סוג של "משא ומתן" מחודש דרכו. לכן כשאנו מתאהבים, יותר משאנו מנהלים קשר עם האחר כפי שהוא, אנו מנהלים קשר עם חלקים מוכחשים בתוכנו שהשלכנו עליו (לדוגמה אדם בעל קושי לכעוס יתאהב באדם כועס), עם חלקים שחסרים לנו בתוכנו (לדוגמה אדם שמרגיש לא אטרקטיבי יתאהב באדם יפה), או עם חלקים שאנו לא אוהבים בעצמנו (לדוגמה אדם שאינו מצליח לתת לעצמו מקום, ימצא אדם שתלטן או אגואיסט, ויאשים אותו בכך שהוא לא נותן לו מקום בקשר). בדיוק בשל כך התאהבות היא חוויה סינגולרית ופרטית מאד, שבה אנו מנסים להפוך את עצמנו למושלמים ושלמים דרך אינטראקציה עם אחר שאת דמותו האמיתית אנו רואים באופן חלקי בלבד.
אם-כך ניתן לומר כי ההתאהבות נמצאת לא פחות בפנטזיה מאשר במציאות הקונקרטית, והמסע ממנה לעבר האהבה, מצריך לא פעם תהליך של אבל או במילים אחרות "לצאת מהסרט שאנו חיים בו". זהו אבל על החלקים הפחות אטרקטיביים שמתגלים לי עם הזמן, על ההכרה שאני לא אקבל את כל מה שפינטזתי עליו רק לפני רגע, ואבל על כך שלא הכל בר תיקון. לא בכדי הפסיכולוגיה טוענת שהאומללות הרומנטית היא פשוט בלתי נמנעת, כיוון שהיא מייצגת עמדה ילדית ופנטזיונרית, בעוד שאהבה מייצגת עמדה בוגרת ומציאותית יותר. בוגרת לא במובן שהיא נעלה או נכונה יותר (אגב, אנשים שיודעים לשמר נקודת מבט אידיאלית ואופטימית על העולם דווקא חיים טוב יותר מאחיהם המדוכאים), אלא מכיוון שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם המציאות, שזה אומר בלשון האהבה להתאמץ ולהושיט יד אל אדם אחר בעל רצונות וצרכים משלו. אהבה אמיתית היא להראות ולזכות בהכרה דווקא בזכות האחרות ולא בזכות הדימיון שבינינו, היא היכולת לשאת את מבטו הנוקב של האחר, ולהסתכל עליו בעיניים מפוכחות אך עדיין מקבלות ומכבדות, ולרצות בטובתו וברווחתו. לכן בניגוד להתאהבות, האהבה היא כבר דרמה של שני אנשים, ועוד איזה דרמה. דרמה שבה בניגוד להתאהבות בה אנו נדרשים לבחור בין הטוב לרע או בין היפה והמכוער, פה אנו נאצלים לבחור בין הרע (לבלות את חיינו לבד) לבין האמביוולנטי (לבלות את חיינו עם אדם בשר ודם הרחוק מיציר הפנטזיה שלנו). לא סתם הבדיחה מספרת כי בכדי שהתאהבות תתרחש, רצוי שבני-הזוג ירצו זה בזה בעת ובעונה אחת, ובכדי שהאהבה תחזיק לאורך שנים, זה טבעי שבני-הזוג ירצו להתגרש זה מזה מידי פעם, כל עוד זה לא קורה להם בעת ובעונה אחת.
אז בואו נסכם. ההתאהבות עוסקת בכמיהה שלנו להתמזג ולאבד את עצמנו בתוך האחר. היא מטיחה ומתיכה שני אנשים זרים זה בזה וזה עם זה. כך נוצרת התשוקה. האירוניה היא שאנו מתחילים את ההתאהבות כשני אנשים נפרדים ומנסים בכל כוחנו להתמזג על מנת להרגיש שלמים, רק בכדי לגלות מאוחר יותר שאותה התמזגות נכספת הרסה לנו את התשוקה והרומנטיקה שאפיינה את ההתחלה. ההתאהבות היא מצב של שכרון רגשי בעוד שהאהבה היא מצב של פיכחון קוגניטיבי. ההתאהבות עוסקת אך ורק בחצי הכוס המלאה, בעוד שהאהבה עוסקת בעבודה מתמדת לקבל ולבחור בחיים במחיצת חצי הכוס הריקה. ההתאהבות מדגישה את מה שאנחנו רוצים לעצמנו (וקשה לעיתים להפריד "בינינו" ובין מה שנחשב רצוי על-פי המסרים התרבותיים שאנו מקבלים), בעוד שהאהבה מדגישה את מה שאנו צריכים באמת מתוקף הכרות עצמית עמוקה. ההתאהבות היא סוג של הונאה עצמית בעוד שהאהבה מקורה בביקורת עצמית. ההתאהבות היא רגש, בעוד שהאהבה היא מצב תודעתי ולא פחות מכך מיומנות שאותה ניתן ללמוד. להתאהב זה קל, אולם לאהוב זהו כבר הישג אנושי לא מבוטל.
אז האם עלינו להיפטר לגמרי מההתאהבות? אלא אם כן אתם רוצים לחיות בדיכאון. מחקרים מראים שזוגות שמצליחים לשמר משהו מהמבט האידיאלי והאשלייתי של ההתחלה נשארים יחד יותר זמן מזוגות "מפוכחים" לכאורה. ההתאהבות מתנהגת כמו כפית סוכר, אם תוסיפו יותר מידי תקלקלו, אולם גם בלי סוכר בכלל, החיים יחוו לכם די תפלים. אז בואו נשמור על החיים מתוקים אבל לא מידי. בהצלחה.
