שיאו של השלב הרומנטי היא בתחושת ההתמזגות אשר הופכת את בני הזוג למעין יחידה אחת שבה הגבולות שלהם מתמוססים זה בזו, תוך כדי שהם חווים אופוריה ותחושת שלמות. הצמא לקשר אנושי, לאושר עילאי, לחיבור ולשייכות, באים לידי ביטוי בהתמזגות הרומנטית עם האחר. אולם עם הזמן התמזגות זו מהווה חרב פיפיות, מדוע? כאשר אנו מאבדים את עצמנו בתוך האחר, וכאשר הזהות שלנו מתמוססת בתוכו, אנו מתרוקנים מהתחושה של מי אנחנו ומה חשוב לנו. וכשאנו מאבדים את עצמנו, אנו מאבדים את המתח הראשוני שהיה קיים בין שני אנשים נבדלים ואוטונומיים, שהזין מלכתחילה את הרצון להתקרב ולהתערבב עם האחר. בנוסף אנו מאבדים במהרה את התשוקה העזה שמקורה במשיכה בין שני זרים מוחלטים, כפי שאנרגיה אטומית מופקת מהטחה של שני חלקיקים שונים זה בזה. מהם התהליכים הפסיכולוגיים הקשורים לנבדלות ולאוטונומיה וכיצד ניתן לפתח אותם? על נפרדות ומובחנות.
בטור הקודם דיברנו על ההבדל בין וויסות הדדי (הישענות על בן-הזוג), לבין וויסות עצמי (הישענות על עצמנו) בתוך קשרים, ועל האופן שבו חוסר איזון בין השניים, יכול לגרום לקשיים ניכרים בזוגיות ארוכת טווח. התמזגות היא בעצם סוג של וויסות הדדי קיצוני, כאשר האחר הופך לייצוג משלים לחלקים שחסרים לי או שטרם התפתחו. ישנם דוגמאות רבות לייצוגים משלימים כאלה בין בני-זוג: הגבר הילדי והאישה ההורית, האישה הרודפת והגבר הנסוג, הגבר המצליח והאישה המעריצה, הגבר הכועס והאישה השותקת. כאשר בני-זוג קשורים אחד לשני בחוזה לא כתוב, שבו הם מספקים שירותים פסיכולוגיים משלימים זה לזו – ובכך מחזקים את הזהות שלהם, מרגיעים את עצמם ומפיגים את בדידותם – הם דנים את עצמם לאורך זמן לחיי שיממון ריגשי ולדעיכה מהירה בתשוקה המינית. בני-זוג כאלה ישבו בודדים מול הטלוויזיה, כל אחד וצלחתו, גם אם בן-זוגו יושב סנטימטרים לידו. לעומתם, בני-זוג השומרים על נבדלות ואוטונומיה, היודעים לווסת את עצמם בכוחות עצמם, יכולים להרגיש מידי פעם לבד בתוך הקשר, אבל לא בודדים. הזוגיות תחזק את תחושת העצמיות שלהם הקיימת ממילא ותשמר את תשוקתם זה לזו לאורך זמן.
נתחיל בלדבר על נפרדות. נפרדות הוא תהליך התפתחותי שאנו רוכשים בהדרגה בילדות. כתינוקות אנו מתחילים בסימביוזה עם אימנו (ויסות הדדי מלא, ללא עצמי נפרד), וכפעוטות אנו מגלים את העולם בהדרגה בעיקר דרך משחק. כאשר יש דמות הורית שמאפשרת זאת, כלומר היא מספיק רגישה לא להתערב או לפלוש לתוך המרחב שלנו, ומצד שני נוכחת וקשובה, אנו בונים קונספט פנימי של הורה מלווה, מישהו שהולך איתנו לכל מקום, ועוזר לנו להתמודד באמצעות דיבור פנימי עם כל מה שנקרה בדרכנו. הרעיון הזה מתואר בצורה יפה בשירו של גידי גוב: "יש אי שם, מישהו חושב עלייך, מישהו רוצה אותך נורא, יש אי שם. יש אי שם, מישהו חולם עלייך, מישהו אוהב אותך כל כך, יש אי שם." אנשים שלא סיימו את תהליכי הנפרדות מסתכלים אי שם לתוכם, לא מוצאים דמות מרגיעה ואז נבהלים נורא. וכשהם נבהלים הם פונים אל האחר כתחליף להורה מרגיע שחסר בתוכם. תלות מסוג זה באחר היא תלות תובענית, בן-הזוג ירגיש שמופעל עליו לחץ כיוון שאנו חייבים אותו בשביל להירגע, ולהרגיש טוב עם עצמנו, כתחליף לקושי לעשות זאת בכוחות עצמנו. לעומתה, תלות כיפית היא תלות שמגיעה מבחירה חופשית ולא מהכרח, כלומר אנו לא זקוקים לאחר, אבל נעים לנו מידי פעם להישען עליו. בתלות כיפית האחר לא מרגיש את כובד משקלנו הפסיכולוגי, או שמופעל עליו לחץ לספק לנו את מה שאנו צריכים, כיוון שאנו יכולים גם בלעדיו. נפרדות אם-כך היא היכולת להיות עם עצמי בלי להרגיש בדידות יתרה וצורך בלתי פוסק באחר.
אולם גם ויסות עצמי מוגזם והישענות יתרה על עצמנו יכולה להוות בעיה. גם אם לכאורה נראה שאדם הנשען רק על עצמו סיים את תהליך הנפרדות בהצלחה, ברוב המקרים, ההפך הוא הנכון. בעצם קשה לו להיות עם עצמו בנוכחות האחר, כך שהוא צריך לסגת, או לשמור על מרחק, בכדי לא להרגיש שהוא נבלע באחר. אולם כשהוא עם עצמו, הרבה פעמים הוא מגלה שהוא מרגיש לא פחות בודד. אם-כך בכדי להשלים את התמונה חישבו על ציר שבקצה אחד שלו יש חרדות נטישה וצורך גדול בוויסות הדדי, ובקצהו השני יש חרדות היבלעות וצורך גדול בוויסות עצמי. אדם בעל קושי בוויסות עצמי ימהר להתקשר למישהו בכל פעם שהוא מרגיש מצוקה ריגשית כיוון שאין הוא יכול לשאת אותה לבדו. אדם ללא צורך בוויסות הדדי ימנע מכל תלות באחר, שיתוף וקרבה יתרה. קשר בריא אם-כן הוא קשר המשלב תנועה מתמדת בין יחד ולחוד, בין וויסות עצמי להדדי, בין רצון להתקרב ולהיות בקשר, לבין רצון באוטונומיה בריאה. בקשר כזה הנפרדות לא תלווה במצוקה, כפי שהביחד יבוא ממקום של רצון ולא ממקום של הזדקקות.
מובחנות היא כבר שלב אחד גבוה יותר מנפרדות. אם נפרדות מתרחשת בעיקר במרחב שביני ובין עצמי, מובחנות מתרחשת בעיקר במרחב שביני ובין האחר. מובחנות נמצאת באמצע הדרך שבין שייכות וקשר לבין אינדיווידואליות וחופש, היא בעצם היכולת להישאר עצמי תוך כדי שאני בקשר איתך, אני קורא לזה עצמי-עם-אחר. מה הכוונה? תחשבו שאתם רוצים לקבל העלאת שכר בעבודה אבל מפחדים לבקש, או סורבתם אך מתקשים לעמוד על שלכם. דרך אחת היא ללכת לראיון עבודה אצל מעסיק אחר ולקבל זאת ממנו. דרך נוספת היא להישאר בעבודה שאתם אוהבים, ולהתעמת עם הבוס שלכם. זה ידרוש יותר אומץ, אבל זה ימנע מכם לעבור מקום עבודה. אסתר פרל, המטפלת הזוגית הנודעת, אומרת שכשאנשים בוגדים הם עושים את זה לא באמת בכדי להיות עם מישהו אחר, אלא בכדי להוציא מעצמם צד אחר, שאותו הם מתקשים להוציא בתוך הקשר הנוכחי שלהם. לעבור מקום עבודה שאני אוהב רק מכיוון שקשה לי להילחם על מקומי, או לבגוד רק מכיוון שאני מתקשה להביא את עצמי בתוך הקשר הזוגי, היא ביטוי של העדר מובחנות. מובחנות אם-כך היא היכולת לדבר על הצרכים שלי מבלי לפחד, לעמוד על שלי מבלי לחשוש, ולחשוף את האני האמיתי שלי מבלי לזייף. זוגות רבים עסוקים בלהציג לאחר יותר מאשר להיחשף לאחר, ועם הזמן מוצאים את עצמם באינטימיות גדולה יותר עם אדם שלישי מחוץ לקשר שאיתו הם מרגישים אחרת. לתופעה זו של העדר מובחנות יש ביטויים רבים כגון: ריצוי ואיבוד עצמי בשביל האחר, להזדקק לאחר בשביל למלא את כל צרכיי הרגשיים (ויסות הדדי זוכרים?), או להשתמש באחר בשביל להגדיל את עצמי. למה הכוונה? יש שתי דרכים עיקריות בשביל להרגיש טוב, שווה, ובעל ערך, האחת היא אבסולוטית והשנייה יחסית: האבסולוטית היא להגדיל את עצמי, והיחסית היא להקטין את זה שלצידו אני חי כך שאראה יותר שווה ממנו. כאשר אחד מבני-הזוג מנציח את חוסר האחריות, חוסר הבגרות, או חוסר ההצלחה של בן-זוגו דרך זה שהוא תמיד בתפקיד האחראי, המוצלח, הפעלתן והמתלונן על האחר, הוא נועל את השני במקום מוקטן, רק בכדי להנות מהעוצמה שהוא בעצם שואב ממנו. איך אפשר לדעת שזה ערך יחסי ולא אבסולוטי? אם פתאום האחר המוקטן מאיים לעזוב את הקשר, המועצם פתאום הופך חרד, נאחז במוקטן ומסרב להיפרד. אם כל-כך התלוננת כל השנים, מדוע אתה מסרב להיפרד?
יש שתי דוגמאות סטריאוטיפיות שחוזרות על עצמם שוב ושוב בקרב זוגות המעידים על העדר מובחנות: אישה הלוחצת את בן-זוגה ליותר ויותר אינטימיות במסווה של הצורך באישור, תוקף ותחושה שהיא אהובה כיוון שאינה יודעת להרגיע ולאשר את עצמה. התובענות שלה רק מרחיקה כיוון שבן-זוגה מרגיש שגם ככה יש לה שליטה גדולה בחייו והוא אינו מוכן לשלם על סקס בשיחה. מנגד גבר שרוצה יותר סקס עם בת-זוגתו בשביל לחזק או להאדיר את עצמו, והוא משתמש בה במסווה של אינטימיות בכדי לשחרר מתח ולתחזק את התחושה שהוא מאהב טוב, רצוי ובעל ערך. האישה שמרגישה שהוא לא רוצה אותה אלא את גופה, מסרבת כי היא מרגישה שזקוקים ממנה למשהו, אך במקום לדבר איתו על כך, היא פשוט אומרת "לא" בכדי לעמוד על שלה. דינמיקה זו של העדר מובחנות שכיחה מאד בקרב זוגות נשואים לאורך זמן והיא המקור העיקרי לירידה בתשוקה.
קשר זוגי טוב מורכב משני אנשים נפרדים ומובחנים. אדם נפרד ומובחן הוא אדם שאינו משתמש בבן-זוגו לחסכיו ולצרכיו הפסיכולוגיים השונים. הוא אדם שיודע להיות לבד בלי להרגיש בודד, אדם שיודע לתת לעצמו תוקף, אישור, הרגעה, וערך. הוא אדם שאינו זקוק לאחר אלא רוצה אותו, ומסתכל עליו באופן סימטרי ושווה. האדם המובחן אינו לוקח באופן אישי כל דבר שבן-זוגו אומר לו, יודע לקבל ביקורת בלי להיבהל ממנה, עומד על האמת שלו ושם את עצמו במרכז, אך יודע להתגמש ולהתחשב מתוך בחירה. הוא אדם שחושף את עצמו, מתעמת עם עצמו בנוכחות האחר, ואומר את אשר על ליבו מבלי לפחד מתגובת האחר.
