אחד המדדים המנבאים הצלחה של זוגיות הוא חוסן זוגי. חוסן זוגי הוא האיזון הנכון שבין ויסות עצמי (השענות על עצמנו בתוך קשר) לבין ויסות הדדי (הישענות על האחר). בזוגיות בריאה יש תנועה מתמדת בין השניים. לעיתים אנו פונים פנימה לתוך עצמנו בשביל להירגע, לתת תוקף ולהיות שם בשבילנו כשקשה, ולעיתים אנו פונים אל בן-זוגנו, בשביל שיעזור לנו במקומות שקשים לנו מידי או שחסרים לנו בתוכנו. אחת הבעיות השכיחות בזוגיות, שמובילה לא פעם לפרידות, היא שתהליך הוויסות יוצא מאיזון, כלומר אנו פונים יותר מידי אל האחר, ומפעילים עליו לחוץ סמוי או גלוי בשביל שיהיה שם בשבילנו, או לחילופין אנו לא פונים אליו כלל ונשענים אך ורק על עצמנו. מה מתרחש בכל אחד מהתהליכים הללו, ואיך הם מפרים את שיווי המשקל הזוגי ומביאים לפרידות? על חוסן זוגי כמנבא הצלחה בקשר ארוך טווח.
נתחיל בהבחנה חשובה בין שלושה מצבים. לבד (alone), בדידות (loneliness), ולבדיות (solitude). לבד זו הגדרה כמותית, לדוגמה האם אני לבד בבית או שיש איתי עוד מישהו. בדידות היא כבר הגדרה פסיכולוגית, זו חוויה קשה שבה אני מרגיש שאני לא נמצא ב"מיינד" של האחר, כלומר שאין מי שרואה אותי, לוקח אותי בחשבון, ומחזיק אותי אצלו בראש. בדידות יכולה להתעצם דווקא כשאנו לא לבד, בתוך יחסים משפחתיים או זוגיות, כשאנו לא מרגישים נראים על-ידי האחר למרות שפיזית אנו איתו כל הזמן. חוויית הבדידות בזוגיות היא חוויה שקשה לשאת, ונכתב עליה כבר רבות. לבדיות, לעומת זאת, היא היכולת לפגוש את החלקים בתוכנו שקשה לנו להיות איתם במגע, כדוגמת עצב, חרדה, נסערות, בושה, ולהרגיע את עצמנו בכוחות עצמנו. זו בעצם ההגדרה של וויסות עצמי, תהליך פנימי שעוזר לנו להתמודד עם הבדידות, כלומר עם המפגש שלנו עם חלקים בעולם הפנימי שקשים לנו. כשאנו נמצאים עם עצמנו (לבד או בנוכחות האחר), ואין לנו הסחות דעת כגון הנייד, הטלוויזיה או עיסוק אחר, מתחילים לעלות בנו אותם חלקים בתוכנו שקשים להכלה או שחסרים. וכשאלו עולים, אנו פונים אל האחר שיעזור לנו להכיל (לווסת) את עצמנו ברגעים אלו, שבהם אנו מוצפים. כלומר שקשה לנו לשאת משהו בתוך עצמנו, אנו צריכים פרטנר שיעזור לנו להתחבר לחלקים הללו בתוכנו בכדי שלא נרגיש בדידות רבה מידי. זוהי בעצם ההגדרה של וויסות הדדי, וזהו העיקרון הבסיסי של התאהבות: באופן לא מודע, אנו מחפשים אדם שאיתו נרגיש הרבה יותר טוב עם עצמנו, כלומר עם החלקים שבתוכנו שמציפים, שחסרים, או שקשה לנו לשלוט בהם.
מה הם אותם חלקים? החלקים הללו מייצגים יכולות רגשיות מסוימות "שנדפקו" בתהליך הייצור, כלומר בהתפתחות שלנו. אם אנחנו מסתכלים על תהליכי הגדילה שלנו כשלבים התפתחותיים, בכל שלב אנו רוכשים מיומנות רגשית כזו או אחרת ועוברים הלאה. כאשר משהו בשלב מסוים השתבש בדפוסי הקשר עם הסביבה, יתכן והיכולת הרגשית הקשורה לשלב זה לא נרכשה באופן שלם, ואנו נסתובב עם חסכים שונים, לדוגמא: בערך העצמי, ביכולת לשאת תסכול, באחריות, בהבעת כעס, או בשליטה עצמית, שייקשו עלינו בהמשך חיינו להיות בלבדיות. לבדיות אם כן, היא בעצם היכולת להחליש את העוצמה של החלקים הללו בתוכנו בכדי שנרגיש פחות נורא ברגעים מסוימים. מי שלא רוכש את היכולת הזו יתקשה להיות עם עצמו, ויזדקק כל הזמן לחיבור למשהו או מישהו שיסיח את דעתו מעצמו. אולם מדוע ויסות עצמי, כלומר היכולת להיות בלבדיות, חשובה כל-כך בשביל קיום זוגיות בריאה ויציבה? האין זוגיות מטרתה שהאחר יווסת אותי בחזקת "בלעדיך אני חצי בן-אדם?" כן ולא.
אפשר אולי לנסח זאת כך: ככל שהיכולת שלי לוויסות עצמי פחות טובה, הצרכים שלי מהאחר, כלומר בוויסות הדדי, הם יותר דרמטיים. רוצה לומר שבזוגיות בריאה אנחנו מעמיסים פחות צרכים וציפיות לוויסות מהצד השני. מי מבניכם ששורות אלו גורמות לו להרגיש לא בנוח וחושב לעצמו "אבל היי, אז בשביל מה אני צריך זוגיות אם לא בשביל זה?" צודק וטועה גם יחד. הוא צודק כיוון שאנו נולדים לתוך קשרים וזקוקים לוויסות הדדי כל חיינו. הוא טועה כיוון שזה הכל עניין של מינונים ואיכויות. התנאי לזוגיות טובה היא יכולת אפריורית לוויסות עצמי, זה מתחיל מ"אני" ורק אז מגיע ה"אנחנו". לכן ככל שאני מגיע "שרוט" לתוך הקשר, הצרכים שלי מהאחר גדולים יותר, והסיכוי של הזוגיות לא לעמוד בעומס ולהישבר גדול יותר. בואו נמחיש זאת באמצעות שני זוגות. כשגבר מקנא קצת לבת-זוגו זה נחמד, אולם מה קורה בתוכו שהקנאה הופכת מעמסה גדולה על הקשר ומאיימת לחרב את הכל? קנאה קשורה לפגיעות בדימוי העצמי, כלומר אני לא מרגיש מספיק אטרקטיבי בעצמי (קושי בוויסות עצמי), ואני צריך כל הזמן את האישור של בת-זוגי (וויסות הדדי). דוגמה שניה: כשאישה מסוימת מבקשת התייחסות רגשית מבן-זוגה ונפגעת מאד כשהוא אינו "רואה" אותה. מצד אחד אנו זקוקים לאחר שייפתח אלינו רגשית ויראה אותנו (וויסות הדדי), אולם השאלה מה קורה לאותה אישה, כשהוא לא פנוי, או אין לו את המיומנויות הרגשיות שיש לה? במידה והיא אינה מסוגלת לשאת את התסכול (קושי בוויסות עצמי והיכולת ללבדיות), היא תרגיש בדידות צורבת שתקשה עליה להחזיק בקשר לאורך זמן.
חשוב להבין שבחשיבה זוגית האחר מבטא חלקים שלי (באמצעות ויסות הדדי) שקשה לי לבטא בעצמי (עקב קושי בוויסות עצמי), כלומר שני בני-הזוג עסוקים בעצם באותה שאלת יסוד, רק שמה שמוכחש אצל האחד, גלוי אצל האחר, וכל אחד מהם עסוק בלווסת את עצמו במקום המוכחש דרך האחר. הבא נסביר את העקרון הזה: בדוגמה הראשונה שני בני הזוג עסוקים בשאלת הערך (שווה/לא שווה), בעוד שבדוגמה השנייה, שני בני הזוג עסוקים בשאלת האינטימיות (קרוב/רחוק). ישנם נושאים מגוונים שזוגות נסובים סביבם, אבל תמיד שני בני הזוג מתחברים סביב אותן דילמות פסיכולוגיות. בזוג הראשון העסוק בקנאה, זה רק נראה שהקנאי מרגיש לא שווה, ובת-זוגו מרגישה שווה. אם תסתכלו מקרוב תגלו בעצם שגם לה בעיה בתחושת הערך. איך אני יודע? כיוון שאם כל-כך מקנאים לך ואת סובלת, מדוע אם-כן את בוחרת להישאר? כלומר גם האישה יוצאת נשכרת בסתר: היא אמנם סובלת מהקנאה ומהרודפנות, אבל היא גם אף פעם לא נשארת לבד, בעוד שהוא מווסת את חרדות הנטישה שלה ואת השאלות סביב מידת האטרקטיביות שלה. בזוג השני העסוק באינטימיות, זה רק נראה שהאישה מחפשת קרבה והגבר מרחק. אם תסתכלו מקרוב תגלו שגם הגבר בודד ומחפש קירבה. איך אני יודע? כיוון שאם אתה כל-כך רוצה מרחב, וסובל מהתובענות הרגשית של בת-זוגך, מדוע אתה בוחר להישאר איתה? כלומר גם הגבר יוצא נשכר בסתר, התובענות הרגשית של זוגתו, מווסתת את הבדידות הסמויה שלו. זוגיות במובן הזה היא פטנט מצוין המאפשר לי לסלק מתוכי חלקים שקשה לי איתם או שלא התפתחו דיים (דהיינו חוסר בוויסות עצמי), לשים אותם על האחר (דרך וויסות הדדי) ודרכו לפתור את הקונפליקט האישי שלי, במקרה הזה סביב אינטימיות. לי קשה עם קרבה, לך קשה עם מרחק, הבא נתחבר יחד ונפתור אחד לשני את הקושי: אני אשא בשבילך את הצורך במרחק ואת תישאי בשבילי את הצורך בקרבה.
איפה מתחילות הבעיות? בתחילת הקשר החוזה הזה עובד נהדר, הקשיים הפסיכולוגיים המשותפים שאיתם בני-הזוג מתמודדים רק שבאופן הפוך זה לזו, מדביקים את בני-הזוג יחד כאשר כל צד מביא פתרון הפוך של הקושי המשותף. אולם עם הזמן, ועם שוך ההתאהבות, הצורך בוויסות הדדי הופך להיות זירת עימות כיוון שהעומס הופך לגדול מידי, מעיק מידי, והאחר לא באמת מסוגל או רוצה לווסת אותנו כל הזמן. מכאן ואילך בני הזוג נשארים תקועים בדינמיקה המפוצלת שלהם, האידיליה מפנה את מקומה לריבים, העדר תשוקה ויחסי מין מועטים. כשזה קורה אני שומע מבני-הזוג את אותו ניגון עתיק שאומר משהו כמו "זה פשוט מטריף אותי שהוא/היא לא יכול פשוט לתת לי את מה שאני צריך, למרות שאני מסביר לו את זה שוב ושוב..". מטריף אבל לגמרי הגיוני, כיוון שאם האחר מתמודד עם אותו קושי רק באופן הפוך מאיתנו, מה שאנו מבקשים ממנו הוא בעצם הדבר שהכי קשה לו לתת לנו (גם אם למעשה הוא מאד ירוויח מכך בעצמו). כשזה קורה יש שלושה פתרונות אפשריים: להיפרד (flight), להמשיך להיאבק על הוויסות ההדדי (fight), לוותר (freeze), או להפחית את העומס על האחר. לתהליך הזה קוראים בפסיכולוגית מובחנות ועליו נדבר בטור ההמשך.