רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
רועי צור - טיפול אישי ואירגוני

על הקושי להוציא לפועל פרידה

בטורים הקודמים דיברנו על הקושי שיש לאנשים מסוימים לעזוב מערכת יחסים, והראנו כיצד הוא קשור לקושי לסמוך על החוויה הפנימית שלהם, ועל מה שהם מרגישים. בטור השלישי בסדרה נדבר על הקושי להוציא לפועל החלטה שכבר התקבלה. מדוע אנשים מסוימים מתקשים להוציא את ההחלטות שלהם לפועל בזוגיות ובכלל? מהם החסמים הפסיכולוגיים העומדים בפני שינויים חיצוניים ופנימיים, ואיך זה שוב קשור לילדות?

כשזה נוגע לשינויים בחיים, חייבים לומר את האמת: שינוי זה חרא של דבר. בניגוד לחיוביות המעושה העולה לעיתים מדבריהם של מוכרי אשליות למיניהם, אף אחד לא ממש רוצה לשנות, או להשתנות, אם הוא לא ממש מוכרח. שינוי הוא דבר קשה, מאד, לכן שינויים בדרך כלל נכפים עלינו מבחוץ, דרך הסביבה שאליה אנו נאלצים להסתגל. כבני-אדם אנו סולדים מכאב, ומכיוון ששינוי לעולם יהיה כרוך בכאב, אנו ננסה לחמוק ממנו בכל דרך אפשרית. העניין הוא שהניסיון לברוח מכאב מביא עימו הרבה סבל. כאב הוא תוצר בלתי נמנע של החיים, סבל הוא כבר תוצר נמנע של ההתנהגות שלנו. כיוון ששינוי כרוך באובדן מפני הישן ובחרדה מפני החדש, רובנו מדברים על שינוי אבל לא עושים אותו, ובכך יוצרים את סבלנו במו ידינו: חוסר החלטיות מתיש אותנו, הימנעות מדבר מסוים שאנו רוצים לעשות תעורר בנו חרטה, האשמה של אחרים בחוסר רצונם להשתנות עבורנו, תעורר את כעסם עלינו ועוד. כל שינוי חיצוני כגון פרידה מבן-זוג, או פנימי כגון פרידה מדפוס התנהגות מסוים – ששירת אותנו בעבר אך מעכב אותנו בהווה – יביא עימו בהכרח רגשות כואבים: בדידות, עצב, בושה, חרדה, ושנאה עצמית. שינוי גם קשור הרבה פעמים לתחושת כישלון, כיוון שסיפור חיינו מקבל תפנית שונה ממה שציפינו, לדוגמה בפירוק של נישואים. כיוון שהמציאות לא באמת משתנה גם אם קשה לנו איתה, העבודה שלי בטיפול היא לעזור לאדם שיושב מולי לפגוש את הרגשות הכואבים שהוא מסתתר מפניהם, בעוד שהוא ממשיך להוליך את עצמו שולל עד לנקודה שהסבל שלו עולה על גדותיו. לכן אם אתם רוצים לדחוף מישהו לשינוי או לתמוך בו במהלכו, הדבר האמפטי ביותר שאתם יכולים לומר לו הוא: "זה יכאב אבל זה יעבור". הדרך היחידה החוצה מסבל היא לעבור באומץ דרך הכאב שמביא עימו השינוי. אנו עושים זאת דרך מתן משמעות לכאב והכנסתו לפרספקטיבה רחבה יותר של חיינו.

כשזה נוגע לקבלת החלטות ושינויים, אנשים רבים מבלבלים בין הרגש לשכל. הגורו ההודי אושו תיאר יפה את הרגשות והמחשבות שלנו כשאמר "המיינד הוא אדון גרוע, אבל משרת נהדר". רצה לומר שכאשר הרגשות והמחשבות שלנו מנהלים אותנו, קשה מאד לקבל החלטה ולצאת לדרך, אולם אם אנו לומדים לרתום אותם למטרתנו, הם יכולים לשרת אותנו נאמנה. הכיצד? להלן שני עקרונות שיכולים לסייע בעבודה עם רגשות ומחשבות: האחד, כדאי לסמוך על הרגש רק אם הוא רץ איתכם למרחקים ארוכים, בעוד שעם השכל זה הפוך, כדאי להיזהר ממנו אם הוא רץ איתכם למרחקים ארוכים. ושנית, כדאי להיעזר ברגש לפני ההחלטה, ובשכל לאחריה. בואו נתחיל מהכלל הראשון. רגשות הם מטבעם תנודתיים מאד. אתה יכול לאהוב ולשנוא את בן-זוגך כמה פעמים במשך היום, או להתעצבן על מישהו רק בכדי להיזכר מאוחר יותר שאתה גם די מחבב אותו לפעמים. אין לסמוך על רגשות קצרי טווח כיוון שהם חולפים כמו ענני סערה בשמים, כלומר יצאת עם מעיל כי הרגשת שקר לך, רק בכדי לגלות שהשמש זורחת לאחר שעה. לעומת זאת אם אתה מרגיש לאורך זמן ובאופן קבוע כי בן-זוגך לא מתאים לך, משהו חסר לך למרות מה שיש, הצרכים הבסיסיים שלך לא נענים, הערכים שלכם שונים, מן תחושה של חוסר נחת, ושאתה לא במקום הנכון לך, יתכן והרגש שלך אמיתי וכדאי להקשיב לו. השכל לעומת זאת היא מכונה נהדרת שמפרקת כל בעיה לגורמים ותתי-גורמים. הוא יודע לחשוב על העתיד, לתכנן ולהיערך בהתאם. אולם אם תשתמשו בו לאורך זמן שוב ושוב הוא יפרק וינתח עד זרא גם את ההחלטה הטובה מספיק שתקבלו, רק בכדי להחזיר אתכם שוב לנקודת ההתחלה. השכל הוא נשק יעיל לטווחים קצרים אבל היזהרו מלעשות בו שימוש יתר. אם תעשו בו שימוש יתר אתם תקבלו את תופעת הלוואי השכיחה שלו, הלא היא החרדה. וכשזאת תגיע הלך עליכם כיוון שהשכל יהפוך לאדונכם. מה שמוביל אותי אל הכלל השני. כדאי להקשיב לרגש לפני ההחלטה ולשכל אחריה מהסיבות שהזכרתי, אולם אם תהפכו את היוצרות תגלו שהשכל לא מאפשר לכם לזוז לפני קבלת ההחלטה ושהרגש מחזיר אתכם אחורה לאחריה. אם קיבלתם כבר החלטה המעוגנת ברגשות, עזבו את הרגש ונועו קדימה עם השכל.

אולם גם לנוע קדימה אחרי החלטה זה רחוק מלהיות קל. אנשים רבים נעדרים את מה שנקרא תחושת סוכנות, שהיא בעצם התחושה שאני סוכן פעיל של חיי, כלומר אדון לגורלי, המסוגל להוציא את בחירותיי מהכוח אל הפועל. במקום זה הם מרגישים כמו בובה על חוט שמישהו מוביל ומניע ללא יכולת השפעה. המחזה "מחכים לגודו" מסתיים בדיאלוג הקצר הבא: "נלך? בוא נלך..." ושניהם נשארים במקום. אם בטור הקודם ראינו שאנשים מתחמקים משינוי באמצעות אי ידיעה של מה הם רוצים, צורה נוספת של התנגדות לשינוי היא לקבל החלטה אך לא לזוז לשום מקום. לא פעם אני נתקל באנשים שעומדים משותקים אל מול המציאות וחווים את עצמם כסיזיפוס המגלגל את האבן במעלה הגבעה שוב ושוב ללא הצלחה. המקור של העדר תחושת סוכנות הוא בחוויית ילדות שבה ההורה לא אפשר לילדו לגלגל את האבן הפרטית שלו במעלה הגבעה, ובדומה לאלים הוא תמיד היה שם לדכא ולרמוס, לוודא שילדו לעולם לא יצא מנצח. וכשילד זה גדל, הוא מחליף את ההורה בחיים עצמם וחווה אותם כבלתי מנוצחים, כלומר ככאלה שבלתי אפשרי להשפיע עליהם או להתאימם לצרכיו. אדם כזה יחסר את תחושת המסוגלות והאמונה בכוחו, או שירגיש אשמה גדולה בכל עת שירגיש שהוא רוצה לעשות שינוי.

החלטה ושינוי הם מעשים בודדים, לשנות את חיינו זה אומר לקבל על עצמנו אחריות אישית לגורלנו. לא פעם יושב מולי אדם שיודע מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה, ומה הוא צריך לעשות באופן בהיר, אך עדיין אינו מסוגל לקבל החלטה ולפעול. רק כאשר אדם מתבגר והופך נפרד ואוטונומי הוא מסוגל לקבל החלטות ולערוך שינויים בחייו, אולם הוא הופך נפרד ואוטונומי רק לאחר שהוא מעז לקבל החלטות ולעצב את חייו במו ידיו. וברגע שהוא עושה זאת, הוא פוגש בבדידותו הקיומית, גם אם אני יושב מטר וחצי ממנו ומנסה להדוף בעדינות את ניסיונותיו הכה אנושיים לשכנע אותי לומר מה נכון לו לעשות. אני עושה זאת לא בגלל שאין לי דעה, אלא בגלל שאני יודע שדעתי אינה טובה מדעתו כשזה נוגע לחייו האישיים. להיות אדם אוטונומי ונפרד זה אומר להיות האמא והאבא של עצמנו, אף מטפל גם האמפטי ביותר אינו יכול לחיות את בחירותיו של מטופליו, ולכאוב את כאבם במקומם.

בסופו של יום, רוב האנשים מסוגלים לקבל בחירות בוגרות ולשנות את חייהם לטובה, אך יש כאלה המתקשים להיות ההורה של עצמם. כאשר אלו נאבקים בקושי שלהם לקבל החלטה, הם בעצם נאבקים בכמיהה הגדולה שלהם לתלות. לכולנו יש צורך אנושי להישען על מישהו אחר, אך אצל אנשים בעלי כמיהה גדולה לתלות, משהו בתהליך הנפרדות ובניית האוטונומיה התקלקל בדרך. וכשזה קורה אותו אדם אמנם יתפקד לרוב כמבוגר עצמאי בעולם, אך חלק בו תמיד יישאר ילדותי, יפחד להיות הוא עצמו, ולכן יזדקק לנוכחות ולנחמה של אדם אחר בכדי להרגיעו. מצבים רבים יכולים לגרום לקלקולים בתהליך הנפרדות, אמא דיכאונית שהתקשתה להכיל ולהרגיע את תינוקה, או הורה פולשני ששידר באופן עקיף לילדו "אינך באמת יכול בלעדיי". תהא הסיבה אשר תהא, מוטל עלינו כמבוגרים להשלים את תהליך בניית האוטונומיה והבגרות שלנו, על-מנת שנוכל להרגיש שאנו חיים את החיים שהועדנו לעצמנו.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי