רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
פרידות, זוגיות, פרידה מבן-זוג,לסמוך,לשחרר,איך לשחרר אחרי פרידה

להישאר או לעזוב? לסמוך על עצמנו

אנשים רבים מתלבטים בנוגע לאהבה, האם להישאר או לעזוב בן-זוג מסוים, האם זוגיות בכלל מתאימה להם או שהם בעצם מעדיפים לחיות בלבדיות, ומה הם באמת מרגישים כלפי אדם מסוים? התלבטות היא דבר בריא, אולם רבים נתקעים בהתלבטויות אינסופיות לעיתים במשך שנים. רבות נכתב על העיסוק המחשבתי האובססיבי בהקשר הזוגי כדוגמת "הפרעה טורדנית כפייתית של יחסים" (ROCD), אולם מעט נכתב אם בכלל על התהליכים הרגשיים הכרוכים בלבטים אלו. מדוע לאנשים מסוימים קשה לסמוך על מה שהם מרגישים כך שהם זקוקים לעזרה מתמדת בנוגע למה נכון להם לעשות? איך אנשים החלטיים בשאר תחומי חייהם כגון עבודה, הופכים משותקים כשזה נוגע לעולם האהבה? מה מאפיין אותם ומה ניתן לעשות בנידון?

בשביל לפעול בעולם אנו זקוקים לדעת מה נכון לנו, ובכדי לדעת מה נכון לנו, אנו זקוקים לדעת מה אנו צריכים, ובשביל לדעת מה אנו צריכים, אנו זקוקים לדעת מה אנו מרגישים. לכאורה זה טריוויאלי, הרי הרגשות שלנו זמינים לנו, ואנו יכולים לקרוא ולחשוב אותם בפשטות, אם רק ניתן להם מקום, האם לא כך? לא בהכרח. בשביל לפרש את הרגשות שלנו אנו צריכים לסמוך על השיפוט שלנו, ועל כך שמה שאנו מרגישים הוא נכון. כלומר, רגשות לא מספיקים, צריכה להיות לנו פונקציה נפשית נוספת שנותנת תוקף לרגשות האלה ומאשרת אותם. פה טמונה הבעיה, רבים מאותם מתלבטים לוקים ביכולת שלהם לסמוך על הרגשות שלהם ולתת להם להוביל אותם. מי שמכם מתרגל מדיטציה או מיינדפולנס באופן קבוע, בוודאי תופס את ראשו בבהלה ואומר לעצמו "אלוהים איזה בורות, לסמוך על הרגשות זה הדבר הכי לא אחראי שאדם יכול לעשות!". נכון ולא נכון. נכון כיוון שרגשות אכן יכולים לתעתע, במיוחד אם הם עזים וחולפים במהירות, כמו זעם לדוגמה. אם ניתן לזעם להוביל אותנו, נסיים במקום רע מאד. אנשים בעלי נטייה לנסערות לדוגמה, כדאי מאד שיזהרו מרגשות קצרי טווח. אני מדבר כאן על תופעה אחרת לגמרי, תופעה שבה אנשים מרגישים לעיתים במשך שנים רגשות מסוימים לגבי החיים לצד בן-זוגם, ומטילים שוב ושוב ספק באמיתות רגשות אלה, וביכולתם לספר להם משהו חשוב על עצמם, על צרכיהם, ועל רצונותיהם. מדוע זה קורה?

אם אתם נוהגים לקרוא את הטורים שלי, אתם יודעים שזה הזמן לחזור לילדות. אחד הדברים החשובים שהורה יכול לעשות עבור ילדו הוא לתת מקום ולתקף את החוויה שלו. נניח שאני משוחח עם הבת שלי והיא אומרת לי לגבי נושא מסוים "אבא אני לחוצה". לתקף את החוויה שלה, זה לומר לה "את מרגישה לחוצה וזה טבעי להרגיש כך בסיטואציה הזאת, גם אני הייתי מרגיש קצת לחוץ אילו הייתי במקומך". לעומת זאת, אני יכול להתעלם מההרגשה שלה, או אף לסתור אותה, ולגרום לה להרגיש שמה שהיא מרגישה הוא לא מותאם, לא מקובל או לא נכון לסיטואציה שהיא חווה. תהליך זה נקרא "לתקוף את החוויה", והוא בעצם התהליך ההפוך שבו ההורה מתעלם או מבטל את החוויה של ילדו. אמא רואה את בנה בוכה, מאבדת את יכולת ההכלה שלה וצועקת עליו "תפסיק מיד לבכות, זו לא סיבה לבכות, מה אתה ילד קטן?". אני מניח שאף נתקלתם בתגובות גרועות מאלה. באופן הזה האם הורסת את תהליך בניית הסובייקטיביות הנפרדת של בנה, כלומר את היכולת המתפתחת שלו להקשיב ולחשוב את רגשותיו, כיוון שהיא משדרת לו שמה שהיא מרגישה ביחס למה שעובר עליו, הוא הרבה יותר נכון ומותאם ממה שהוא מרגיש ביחס למה שעובר עליו. כיוון שהילד אינו בוגר ומגובש דיו להתנגד לאימו או לסתור אותה, הוא מניח שמה שאימו אומרת כנראה נכון. כאשר התהליך הזה קורה שוב ושוב הילד מחליף את הסובייקטיביות המתפתחת שלו בחלקים מתוך אישיותה של אימו, וכתוצאה, הבטחון שלו במה שהוא מרגיש לא מתפתח דיו.

עכשיו בואו נעשה פאסט-פורוורד עשרים שנה קדימה. אותו בחור או בחורה נכנסים לחנות לקנות משהו, והמוכר או המוכרת מגיבים אליו או אליה באופן תוקפני או אולי פתייני ומטריד. אם אני אדם שיודע לסמוך על הרגשות ועל האינטואיציה שלי כמצפן, אני מרגיש שמשהו לא בסדר, גם אם זה לא לגמרי מובן לי באותו רגע, אני יוצא מהחנות ולא חוזר לשם יותר לעולם. מנגד, אותו בחור או בחורה שלא למדו לסמוך ולהאמין לרגשותיהם יכולים לתקוף את החוויה של עצמם ולומר לעצמם משהו כמו "זה סתם במחשבות שלך, אתה תמיד מגזים", ואז להישאר בחנות ולשהות במחיצת אדם שלא נעים להם איתו, ובאותה נשימה להשתיק את החלקים שמאותתים "זה לא נעים לי". תהליכים כאלה אינם נדירים כלל ועיקר ואחראים בין היתר לגברים שמאבדים את היכולת להרגיש רגשות רכים יותר הנחשבים "נשיים", אנשים שנשארים בעבודה עם בוס מתעלל, או נשים שמוטרדות מינית, ומאולחשות-מותקפות ריגשית על-ידי המטריד, בכדי שלא יאמינו שמה שקורה להן באמת קורה. אנשים תוקפים את החוויות שלנו כל הזמן, אולם מדוע שנעשה זאת לעצמנו?

כאשר אנו נתונים למתקפות חוזרות ונשנות על החוויה הסובייקטיבית שלנו על-ידי הורה שמתנהג לדוגמה באופן פולשני או חודרני, קורבני או דיכאוני, אנו מפנימים את החלק התוקפני של ההורה, ולתוך עולמנו הפנימי נכנס חלק אחד שמתקיף חלק אחר בנו המייצג את הקול הפרטי שלנו. אז נוצרת מערכת יחסים פנימית הרסנית שכוללת הטלת ספק, ביקורת עצמית, אשמה ובושה, כאשר קולנו האותנטי והפריך עומד אל מול מתקפה קבועה ושקטה מחלק אחר בנו. התקפה על עצמנו יכולה לקבל נופך קשה כמו הרס עצמי או דכאון, אבל לרוב היא תקבל נופך של "התקפה על החוויה", שבה נתקשה לסמוך על מה שאנו מרגישים, בו בזמן שהקול הסובייקטיבי שלנו יושתק בדרכים שונות. התוצאה היא שנהיה נעדרים את הבטחון הבסיסי בחוויה שלנו כמייצגת את עצמנו, היכולת להקשיב לעצמנו תיפגע, ואיתה היכולת ללכת אחרי האינטואיציה הטבעית. במקומה יכנסו מחשבות כפייתיות של מה נכון לעשות, וחיפוש אחר תשובה חותכת בעולם החיצוני. אולם מכיוון שיחסים הם לא מדע מדויק ואינם מובנים עד סופם, אפילו לאלה העוסקים בטיפול פסיכולוגי, התשובה הטובה ביותר לשאלה "מה נכון לי לעשות?" היא אלף: שאין תשובה חד-משמעית ומדויקת, בית: שאף אחד לא יכול לדעת טוב מאיתנו מה נכון לנו, וגימל: שחוויה סובייקטיבית יכולה לנסח רק תשובה סובייקטיבית, כזו שעונה על השאלה "מה מתאים לי?" במקום "מה התשובה הנכונה?", או "מה יהפוך את חיי לכאלה ששווה לי לחיות אותם?" במקום "מה אחרים היו עושים במקומי?".

אז איך אפשר להפסיק לתקוף את החוויה של עצמנו? אנשים תוקפים את החוויה שלהם מבפנים, אך גם מבחוץ. עישון יומיומי של ג'וינטים, צפיה בפורנו וכל עיסוק אובססיבי הנועד לאלחש את רגשותינו, כולל הסתכלות בנייד כל שתי שניות, הוא דרך חיצונית לתקוף את החוויה של עצמנו. כל רגש, כולל דכאון או חרדה, הוא רגש הנועד לאותת לנו מה עובר עלינו ומה אנו צריכים, גם אם הוא מוגזם, לכן כדאי לפנות לו מקום בכדי שנוכל להתייחס ולטפל בו כראוי. ולגבי ההתקפה הבאה מבפנים. רוב האנשים מדווחים שהם לא יודעים מה הם מרגישים או רוצים, אבל האמת היא שזה לא מדויק. לכולנו יש תחושה פנימית, משולבת בתחושה גופנית, אבל תמיד שקטה ורפה בניגוד לקולות התוקפניים הגסים. אם מפסיקים לרגע את כל ההמולה מסביב, אפשר ללמוד להקשיב לה די בקלות. הבעיה היא שגם אם אנו מזהים אותה, אנו פשוט לא מסכימים לפגוש אותה, כיוון שההשלכות שלה מפחידות אותנו. אנו חושבים שאם נסכים להקשיב ולפגוש את הרגשות הכי כמוסים שלנו, נצטרך לתת לעצמנו דין וחשבון ולפעול על-סמך הרגשות הללו בעולם. אבל להסכים לפגוש את הרגשות שלנו לא אומר בהכרח שאנו חייבים לפעול על-פיהם, אלא שאנו מוכנים ללמוד להסכים לקבל את מה שאנו מרגישים.

ולסיום, ברוח תקופה זו, אנשים שתוקפים את החוויה שלהם כדרך קבע, צריכים לפתח נוגדנים כנגד אותו חלק בהם שתוקף אותם, דרך זה שיזהו אותו כפוגעני, ילחמו בו, יטילו בו ספק, ולא יירתעו מלהתמודד איתו. ולצד עבודתה של מערכת החיסון הנפשית, לפתח בהדרגה פונקציה פנימית שמתקפת את מה שאנו מרגישים, ומסייעת לנו לסמוך על רגשותינו. בטור הבא נדבר על שינוי והפחד לפגוש את הרגשות הכרוכים בו בטור האחרון בסדרה.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי