אנשים רבים נתקלים בקושי לעזוב מערכת יחסים. הם יושבים מולי מבולבלים ולעיתים מותשים, מתחבטים שוב ושוב, פורשים את הסיבות לכאן ולכאן, שואלים לעצתי, וחוזר חלילה ממפגש למפגש. לעיתים משהו קורה והם נדחפים לקבל החלטה, לפעמים בן-זוגם או אדם שאיתו הם מנהלים רומן מתייאש ומקבל את ההחלטה במקומם, לעיתים ההחלטה הופכת כבר לא רלוונטית, או שהם פשוט לא בוחרים והחיים עושים את שלהם בשקט ובאכזריות וסוגרים בפניהם את חלון ההזדמנויות הנפשי או הגילי שהיה להם. פרידה היא חוויה כואבת. כשאדם אחר עוזב אותנו אנו מרגישים דחייה. אולם עצם העובדה שמישהו אחר קיבל את ההחלטה עבורנו הופכת את החוויה למביישת אך גם למשחררת בו זמנית. לחיות באופן מלא זה אומר גם להידחות לעיתים, ואדם בוגר אמור לדעת להתמודד איתה לאחר זמן סביר. מנגד, אנשים שצריכים לקבל החלטה לעזוב את בן-זוגם, צריכים לעבור דרך שני מדורים של סבל, הראשון כרוך בלקום וללכת, ואז לשאת בתוצאות ההחלטה וברגשות כגון אשמה, והשני להתמודד עם עצם הפרידה. טור זה יוקדש למדור הראשון: מדוע קשה לנו כל-כך להיפרד ממערכת יחסים ולהמשיך הלאה בחיינו?
להיפרד מאדם קרוב היא במידה רבה חוויה שמנוגדת לטבע שלנו. מערכת ההיקשרות במוח מדביקה אותנו אחד לשני ללא קשר לאיכות הרומנטיקה או התשוקה. תבלו מספיק זמן עם אדם שאתם מחבבים ותקשרו אליו. היקשרות היא כוח הדומה לכוח הכבידה, כשם שלשגר חללית מחוץ לאטמוספרה מצריך כוח נגדי אדיר לכוח הכבידה, כך גם להשתחרר מהיקשרות לאדם אחר מצריך כוחות נפש לא מבוטלים. אנשים מנסים לגייס את הכוחות הללו באמצעות רגשות כגון כעס או שנאה, שהם רגשות מרחיקים. הם חושבים שאם הם יצבעו את האחר בצבעים שחורים, יוקל להם לעזוב. אולם עם הזמן הם מגלים שרגשות אלו דועכים, ומפנים את מקומם לרגשות יותר מאוזנים וגם חיוביים, ואז ההיסוס והספק מחלחלים שוב. חשוב לזכור שבחירה בוגרת ומציאותית תהיה לעולם אמביוולנטית, כלומר אנחנו נראה את מה שחסר הדוחף אותנו לעזוב, לצד את מה שקיים הדוחף אותנו להישאר. בחירה בוגרת היא בחירה שקולה, שנעשית בצלילות דעת ולא ברגע של סערת רגשות, אנו מביטים נכוחה במה שאנו משאירים מאחור ועדיין בוחרים לעזוב.
לעזוב באופן בוגר מציב אותנו מול סיטואציה כמעט לא אנושית. אנו נדרשים לשחרר משהו קיים שיש בו גם מרכיבים טובים, אך באותו העת גורם לנו להרגיש לא שלמים, רק בשביל התקווה שנמצא משהו אחר טוב יותר בעתיד. כל עוד אנחנו עדיין בתוך הקשר, הפנטזיות על זוגיות אחרת מזינות ומקיימות את התקווה, אך לאחר שעזבנו אנו מגלים לעיתים שעם תקווה לא הולכים למכולת. התקווה, כמו האמונה, היא בת-לוויה חמקמקה שלא מעניקה את עצמה בקלות. חלק יבחרו אז להסתובב ולחזור על עקבותיהם, יהפכו לנציב מלח ריגשי, קפואים ובלי רצון של ממש לבחור בבן-הזוג הישן חדש. אנשים אלה יהיו תקועים לא פעם בתחושה של "אני לא יכול בלעדיך ואני לא יכול איתך". לשחרר משהו אחד, עוד לפני שמצאנו משהו אחר להיאחז בו, מנוגד לטבע ההישרדותי שלנו, שבין היתר נתמך על-ידי מערכת ההיקשרות ששומרת עלינו מפני מצבים של אי-ודאות, לקיחת סיכונים גבוהים וחוסר בטחון לגבי העתיד. בסרט "להתחיל מחדש", משחק טום הנקס עובד חברת פד-אקס התקוע על אי לא מיושב לאחר שמטוסו מתרסק באוקיינוס. לאחר כמה שנים שהוא חי לצידו של כדור-עף שעליו הוא מצייר פנים אנושיות, הוא מחליט לבנות רפסודה ולצאת אל האוקיינוס, בתקווה לפגוש בספינה חולפת. הרגע שהוא דוחף את הרפסודה ללב ים הוא רגע השיא של הסרט, זוהי הבחירה בין מוות נפשי על האי לבין מוות פיזי כמעט ודאי בלב ים. לכן מבלי טיפה של ציניות, כל בחירה לצאת אל הלא נודע כנראה מצריכה מאיתנו לחיות קצת בסרט, ורצוי אמריקאי שיש בו תמיד סוף טוב. יס-וי-כן היא לא רק סיסמת בחירות, העוזב חייב להיאחז בתקווה בשביל לחזק את קפיצת האמונה שהוא לוקח.
אולם בן-זוג זה לא כדור-עף, ולקושי להיפרד קיימים שורשים פסיכולוגיים עמוקים בהרבה מהפחד משינוי. המטפלת הזוגית הנודעת אסתר פרל נוהגת לומר שכשאנשים בוגדים, הם עושים זאת לא בהכרח בכדי למצוא מישהו אחר, אלא בכדי למצוא אני אחר, כלומר לברוח קצת מהאדם שנהייתי עם בן-זוגי, לא בהכרח מבן-זוגי. את אותו עקרון אפשר להפעיל על הקושי להיפרד מבן-זוג. קשה לנו להיפרד לא בגלל שטרם מצאנו מישהו אחר, אלא מכיוון שטרם נהיינו מישהו אחר. מה הכוונה? כל עוד בן-זוגי מייצג עבורי חלק שלו אני זקוק, אני אתקשה לעזוב בגלל הפחד שלא אסתדר בלי אותו חלק, שלמען האמת משך אותי אליו מלכתחילה. כל עוד חלק זה לא מפותח דיו אצלי, תמיד אהיה זקוק לבן-זוגי ואפחד להיפרד, לא ממנו, אלא מאותו חלק. כלומר בכדי לעזוב אני לא צריך למצוא מישהו אחר, אני קודם כל צריך להיות מישהו אחר, מישהו שלם. אישה מסוימת רוצה לעזוב את בן-זוגה תוך כדי שהיא מתייסרת ארוכות. היא טוענת שאין לה עימו אינטימיות רגשית וכתוצאה מכך מינית, שעולמו הרגשי דל. לעומת זאת היא פורחת בהקשרים רגשיים עמוקים ובשיחות נפש. ההתייסרות שלה לא נובעת מכך שהיא לא בטוחה במה היא מרגישה כלפיו (על זה נדבר בטור הבא), אלא מכיוון שהיא מפחדת להישאר לבד עם עצמה. מדוע? הרבה פעמים אנשים סוערים מבחינה ריגשית מתחברים לאדם מאופק יותר, בכדי שיוכלו להישען עליו לצורך הרגעה וביטחון. אולם פה גם טמון הקושי שלה לעזוב – כל עוד היא זקוקה לו (זקוקה, אך לא בהכרח רוצה), בשביל הרגעה או יציבות, ולא לומדת להישען על עצמה, ברור שהיא לא תוכל להיפרד. כיוון שברגע שהיא תעזוב, היא כנראה תיבהל נורא, תרגיש תלושה או בודדה ותחזור אליו במהירות. בואו ניקח עוד דוגמה, גבר רוצה לעזוב את בת-זוגו כיוון שהוא מרגיש שהיא לא ממש מתאימה לו. יחד עם זאת הוא תמיד היה מוקסם מיופייה ומהאופן שהסתכלו עליו כאשר בילה איתה בחברה. הוא מתקשה לעזוב אותה כיוון שהיא מייצגת את האטרקטיביות שחסרה לו בתוכו ושבאמצעותה הוא מרגיש אותה. כל עוד לא ירגיש אטרקטיבי בעצמו אין סיכוי שיוכל לשחרר אותה, כיוון שזה אומר לחתוך את עצמו לשניים. לכן אם אתה רוצה להתנתק ממישהו, אתה צריך להיות מוכן להתנתק ממה שמשך אותך אליו מלכתחילה. ואם לא השכלת לפתח את החלק הזה בעצמך עם השנים, ככל שתמשוך יותר חזק בכיוון של להיפרד, יופעל עליך כוח ריגשי דומה בעוצמתו לחזור בחזרה, וסביר להניח שתמצא את עצמך בנקודת ההתחלה.
גברים ונשים מוצאים פתרונות שונים סביב הקושי לעזוב. אסתר פרל גם נוהגת לומר שגברים בוגדים בכדי להישאר בקשרים, ונשים בוגדות בכדי לצאת מהם. רומן הוא פתרון מצוין למי שמפחד לעזוב מבלי שיש לו משהו אחר בידיים. אולם בדרך הזו אנו גם עוקפים את הכאב, ואת תהליך ההתפתחות והצמיחה שנלווים אליו, רק בכדי למצוא את עצמנו במערכת יחסים אחרת מבלי שעשינו שום התפתחות. פרידה אמיתית היא לא לקראת משהו אחר, אלא היא תמיד פרידה ממשהו קיים. קבלו החלטה לעזוב רק על סמך מה שקיים וחסר, ולא על סמך מה שיהיה, למרות שאין ספק, זה יותר קל להגיד מלעשות. גברים לעומת זאת מסתפקים הרבה פעמים בציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ, או כמו שאומרים האמריקאים "עדיף השטן שאתה מכיר, מהשטן שאתה לא מכיר". גברים יסתפקו בסקס מחוץ לנישואים כתחליף לאינטימיות חסרה עם בת-זוגם, בעוד שנשים יעדיפו לעזוב או לשקול פרידה. הם ישלמו על כך לא פעם מחיר כלכלי וגם ריגשי, בצורת התייסרות והתלבטות הנמשכת לעיתים שנים, וניסיון עקר לשנות את בן-זוגם. מדוע אם כן אנשים בוחרים בסופו של דבר לעזוב למרות הקושי? יתכן וזה נעוץ בעובדה שמחקרים מראים שאנשים מתחרטים על מה שלא עשו יותר ממה שהם כן עשו, או שאולי זה נעוץ באופי האנושי השואף להתרחב ולגדול ולעצב את סביבתו כך שתתאים לו, או שאולי פשוט נמאס לאנשים לקום בבוקר ליד אדם שמזכיר להם כדור-עף חלול, שקשה לקיים איתו קשר אינטימי עמוק למרות כל הניסיונות. בטור הבא נדבר על מדוע לאנשים מסוימים קשה לסמוך על הקול הפנימי שאומר להם לעזוב.
