רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
אלימות זוגית למה קשה להשתחרר ממנה

זוגיות אלימה: למה קשה להשתחרר ממנה?

לרבים מאיתנו נוח להסתכל על מקרי רצח ואלימות בתוך זוגיות כמקרה נדיר של גברים מעורערים בנפשם. באופן הזה אנו מגינים על עצמנו מפני הזוועה שאוחזת בנו אל מול המקרים האחרונים, אולם מחיר כבד בצידה – היא מקטינה מהיכולת שלנו להבין ולהתמודד עם הבעיה הרחבה של אלימות בתוך זוגיות. כאשר אנו מתייגים משהו כ"לא נורמלי" בכדי להרחיק אותו מעצמנו (קל לעשות זאת כשמדובר ברצח), אנו עושים שירות רע לנושא, כיוון שראוי להסתכל על אלימות כרצף ולא כדיכוטומיה. כשאישה כמו דיאנה נרצחת, המקרה מגיע מיד לתקשורת, הגבר מוקע וטחנות הצדק טוחנות לאט אך בבטחה. אולם על כל עשרות הנשים שנרצחות בשנה, ישנן עשרות אלפי נשים החיות במעגל אלימות כזה או אחר הכולל אלימות מינית, מילולית, כלכלית ופסיכולוגית. מיקרים אלה אינם מדווחים לתקשורת, נשארים בתוך המשפחה וגורמים סבל רב למעורבים. המטרה של טור זה היא להעמיק, עד כמה שאפשר, בתהליכים הפסיכולוגיים המניעים את האלימות בתוך זוגיות, בכדי להבין כיצד ניתן להתמודד עם התופעה. מה מאפיין בני-זוג הנקלעים ליחסים אלימים? מדוע קשה כל-כך קשה להשתחרר מהם? ומה גברים ונשים יכולים לעשות בכדי למנוע התדרדרות?

זוגיות בריאה היא הישג התפתחותי לא מבוטל המגיע לאחר תהליך התפתחותי ארוך של בניית זהות מגדרית, כלומר הגבריות והנשיות שלנו. אנו מתחילים לפתח את הזהות שלנו אי שם בצעירותנו בתוך קבוצת השווים: בן ספורטיבי יקבל הכרה מהבנים, כפי שבת יפה תקבל הכרה מהבנות. השינוי העיקרי בגיל ההתבגרות מתרחש כשהמפתחות לערכנו העצמי עוברים למגדר השני. נערים ירדפו אחר הכרה וקבלה מנערות ולהיפך. בשלב זה מתחילה להופיע אלימות הקשורה למאבק על ליבו של המין השני, דוגמה שכיחה היא נער שדוקר נער אחר, לאחר שהוא חושד בו כי הסתכל על חברתו. כיוון שבגיל ההתבגרות אנו עדיין לא בטוחים בגבריות או בנשיות שלנו, כל איום עליהם יכול להפוך אותנו לתוקפניים. אולם מי מאיתנו שצלח את השלבים האלה באופן סביר, אמור לפתח זהות איתנה שתעזור לו בכניסה לקשר זוגי כאדם בוגר. מה קורה למי שלא? מונוגמיה היא מסגרת שבה אנו שמים את כל הביצים בסל אחד, כלומר בזוגיות אנו נותנים לאדם אחד כוח רב לתקף או לערער את תחושת העצמי שלנו. עכשיו קחו אדם שמסיבות שונות לא סיים בהצלחה את תהליך בניית הזהות, ושימו אותו במסגרת שבה הוא זקוק נואשות לכך שאדם אחר יאשרר אותו, יגרום לו להרגיש מיוחד או אטרקטיבי, ושלא יעזוב אותו לעולם, ותקבלו כר פורה להתפתחות של אלימות. מדוע? כיוון שתלות מייצרת פגיעות רבה שמובילה לתוקפנות, במיוחד בקרב גברים. המנוע של אלימות זוגית היא תוקפנות הנוצרת מתחושה של תלות גדולה באישורים מבן-זוגי. לתוקפנות גברית שני ביטויים עיקריים: שליטה והשפלה. שליטה תאפשר לגבר שאינו בטוח בגבריותו להבטיח שבת-זוגו לא תעזוב או תבגוד בו, וגם לוודא שהיא תמשיך לספק לו את האישור שהוא צריך ממנה. מטרתה של ההשפלה לעומת זאת היא להקטין את האטרקטיביות שלה, ובכך להקטין את עוצמת התלות שלו בה, כיוון שדחייה מאדם חסר ערך בעינינו כואבת פחות. גברים בעלי נטייה לאלימות הם בעלי עצמי נרקיסיסטי שברירי, כלומר בעלי תחושת עצמי פגיעה ושברירית שגורמת להם להרגיש בקלות שלא רוצים או מעריכים אותם. המאפיין הראשון שלהם הוא שהם בעלי "עור דק", נפגעים בקלות ונעדרים יכולת מספקת להכיל תסכולים ולווסת את רגשותיהם. המאפיין השני הוא שהם נוטים לקחת כל דבר שאחרים אומרים להם באופן אישי, כאילו הכל מכוון כנגדם. גבר כזה יחווה התנהגויות של בת-זוגו כהתנהגויות שבאות לפגוע, לזלזל בו או לעזוב אותו בכוונה. פגיעות גבוהה, קורבנות ונפיצות רגשית הם מתכון בטוח לאלימות שתופנה לגורם שמאיים על שלמותם: בת-הזוג.

השיח החברתי ובוודאי המשפטי נסוב סביב שאלת האחריות וטוב שכך. הרבה פעמים נשים מבלבלות בין אחריות לשותפות, אולם העובדה שאישה שותפה במערכת יחסים אלימה אינה עושה אותה אחראית בשום צורה לאלימות המופנית כנגדה. אולם בכדי להבין מדוע קשה לנשים רבות לצאת ממעגל האלימות או מדוע הן חוזרות לזרועותיו של גבר אלים, כדאי שנסתכל על זוגיות אלימה גם מהזווית הפסיכולוגית, כלומר כמערכת. זוגיות בריאה יכולה להיווצר רק לאחר ששני הצדדים סיימו את תהליך בניית הזהות והבשילו בשני תחומים פסיכולוגיים עיקריים: הראשון הוא תחושה בריאה של בטחון וערך עצמי שגורמת לנו להרגיש שאנו באים עם נדוניה לתוך הקשר, כלומר שיש לנו מספיק מה להציע לאחר. השני הוא תחושה בריאה של נפרדות שגורמת לנו להגיע כאנשים שלמים לתוך הקשר ובכך להיות מסוגלים להישען על עצמנו ולשכך חרדות נטישה ופרידה. השורה בשיר של שלומי שבת "בלעדייך אני חצי בן-אדם, בלעדייך אני בעצם כלום" היא דוגמא רעה מאד לקשר. כששני התנאים הללו לא מתקיימים, אנחנו נכנסים למערכת יחסים סדו-מזוכיסטית (ריגשית) שעליה כתבתי באחד מטוריי הקודמים. במערכת יחסים כזו יש ניסיון לעקוף את שני התנאים של זוגיות בריאה באופן הבא: השולט מגיע עם עמדה שבה הוא לא מרגיש שיש לו מספיק מה להציע, הוא מפחד שהאחר יעזוב אותו ולכן הפתרון שלו הוא לשלוט באחר כפי שהזכרנו. השליטה באחר מייצרת עוצמה מדומה שמשככת חרדות. הנשלט לעומת זאת מגיע עם עמדה דומה אך עם פתרון הפוך: אני אוותר על עצמי, ארצה אותך, אתן לך לשלוט בי ובתמורה לא תעזוב אותי. כלומר אין לי מה לתת, אז אתן את עצמי במקום. הנשלט שואב את כוחו המדומה מתוך התחושה שהשולט זקוק לו והוא הופך להיות כל מה שהאחר צריך. מערכות יחסים סדו-מזוכיסטיות הן נפוצות מאד ואינן חייבות להיות בהכרח אלימות, אולם מערכות יחסים אלימות הן בהכרח הקצנה של דינמיקה סדו-מזוכיסטית. האלימות בהן מתרחשת לרוב ברגעים שתחושת הפרידה או הנטישה, דמיונית או מציאותית, ממשמשת ובאה. הנקודה העיקרית שחשוב להבין בהקשר של הקושי להשתחרר ממערכת יחסים אלימה, היא שלמרות שהיא יכולה להיות סוערת, פוגענית ופוצעת היא באותה נשימה גם מרגיעה מאד עבור שני הצדדים, כיוון שהיא משככת חרדות נטישה, גורמת לשני הצדדים להרגיש שהאחר לא יכול בלעדיהם, ובכך מחזקת את הזהות המגדרית של שניהם. עובדים סוציאליים העוסקים במערכות יחסים אלימות יודעים עד כמה הם מנחמות וממכרות עבור שני הצדדים, ולכן קשה הרבה פעמים להוציא אישה ממעגל האלימות. זהו מעגל התמכרותי ששני הצדדים כלואים בו ולרוב החוויה של שניהם תהיה של העדר בחירה וקורבנות חסרת אונים. אנשים שיצאו מקשרים סדו-מזוכיסטיים גם ללא אלימות יודעים עד כמה קשה לעזוב קשר כזה. העוזב יהיה חייב לפגוש כאב מוכחש של שנים, שקשור גם לשחזור קשרים מעברו, חרדות נטישה, קשיי נפרדות וגמילה מאדם אחר.

בכדי לטפל באופן עמוק בתופעת האלימות מוטלות עלינו כחברה שתי משימות עיקריות. האחת לעזור לגברים ונשים צעירים לפתח את הבטחון המגדרי שלהם, והשנייה לעזור להם לפתח גבולות פנימיים וחיצוניים בכדי שיילמדו לווסת ולרסן תוקפנות. נתחיל מביטחון מגדרי: אנו מלמדים גברים להיות חזקים, להימנע מכל מפגן של חולשה ולבלוע את הרגשות שלהם. אולם פגיעות היא לא חולשה, ואלימות היא לא כוח, היא כוחנות. פגיעות היא ביטוי של עוצמה דווקא בגלל שהיא מאפשרת לנו להכיל ולהתמודד עם רגשות קשים כגון בושה ופחד. גבר אלים שאינו יודע לדבר את פגיעותו הוא למעשה גבר חלש מאד. גברים שרוצים לעבוד על תחושת העצמי שלהם צריכים להיות מסוגלים להבין ולדבר את מה שעובר עליהם, ורצוי שיעשו זאת בנוכחות גברים אחרים, יישמעו את סיפוריהם, ויילמדו מגברים בוגרים יותר שעברו דבר או שניים בחיים. נשים לעומת זאת צריכות ללמוד להגביר את קולן ולהפסיק להשתמש במנגנוני הגנה כגון הכחשה. הכחשה היא מנגנון הגנה שעוזר לנו לעוות את המציאות בכדי שהיא תכאב פחות. בהכחשה אני בעצם שומר סוד מעצמי ומסלק את הדבר המטריד מחוץ למודעותי. חז"ל אמרו "מרבה דעת, מרבה מכאוב", כשאנו יודעים או רואים פחות, אנחנו כואבים פחות, אבל כל דבר בא עם מחיר משלו. אם תכחישו יותר מידי, המציאות תטפח על פניכם או כמו שאומרים לגבי רוב מקרי האלימות "הכתובת הייתה על הקיר". לכן טוב יעשו נשים אם יעדיפו את כאב הידיעה וההתמודדות האמיצה עימו, על פני התחושה השקרית שהכל בסדר. ההצעה שלי לגברים ולנשים היא לא להישאר לבד, לא עם רגשות מעוררי זעם, ולא עם מה שקורה לכן מתחת לאף, גם אם הוא מביא לך פרחים בשביל שתשכחי את מה שהיה.

ונסיים עם המשימה השנייה. ילדים קטנים לומדים לווסת תוקפנות כך שהיא לא תפרוץ בצורה חריפה, באמצעות ילדים אחרים ששולחים להם משובים מידיים על כל התנהגות לא נעימה. באותו האופן אנו צריכים לפתח סביבות משפחתיות וחברתיות ששולחות מסרים ברורים כנגד אלימות. לצערנו הרב החברה הישראלית היא חברה שמתירה אלימות, ולעיתים אף מקדשת אותה כדרך לפתרון קונפליקטים. בכך היא גורמת לאלימות מסוגים שונים לשגשג בקרבה. באין תמריץ חברתי עלינו ללמד גברים לווסת את התוקפנות שלהם דרך זה שנעודד אותם לפנות לטיפול, למעגלי שיח גברי, לסדנאות להתמודדות עם כעסים, לפני שהם מגיעים לנקודת אל-חזור. לכן אם את או אתה קוראים את הטור הזה והוא מדבר אליכם, אל תמתינו, פנו עכשיו לקבלת עזרה.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי