רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
רועי צור - טיפול אישי ואירגוני

הקושי לעבור מהתאהבות לאהבה

התופעה שבה גברים ונשים מתקשים לעבור משלב של הכרות ראשונית בת כמה שבועות, לקשר מחייב, הופכת להיות יותר ויותר נפוצה בימינו. לא מעט הסברים ניתנו כבר לתופעה הזאת, בין היתר הפחד להחמיץ משהו טוב יותר, הרווקות המאוחרת של זמננו, וכרסום במעמדה של המונוגמיה. אולם הסברים אלה, הנשענים על התרבות העכשווית, לא תמיד עונים על הקושי הפסיכולוגי שיש לרבים לעבור משלב ההתאהבות לשלב האהבה. תסמונת "פיטר-פן" לדוגמה, היא תסמונת של אנשים הקופצים מקשר לקשר ומהתרגשות להתרגשות, בזמן שהם מתלוננים על חוסר מזלם למצוא זוגיות יציבה למרות רצונם. מדוע קשה כל-כך לרבים לעבור מהתאהבות לאהבה? מה הקשר בין פנטזיה ומציאות באהבה? ומדוע קשר זוגי ארוך טווח חייב להכיל קצת משניהם בכדי להאריך ימים?

הבא נתחיל מההתחלה. בראשית היו שני אנשים שהתאהבו. אולם למרות שאנו מתאהבים באדם אחר, התאהבות ברובה היא דרמה של אדם אחד, כלומר שלנו. מדוע? כיוון שאנו לא באמת רואים את האחר, אלא משליכים עליו את הדימוי האידיאלי שלנו ובו אנו מתאהבים. מכיוון שאי אפשר באמת להכיר אדם אחר כפי שהוא בזמן כל-כך קצר, האחר משמש לנו מעין מבחן רורשך ענקי, שעליו אנו משליכים את הפנטזיות שטיפחנו בכל שנותינו על מיהו בן-זוג אידיאלי. התאהבות מהבחינה הזו היא "אהבה ללא ידע", כלומר אני אוהב משהו שאני לא באמת מכיר. אולם כמו שאומרים בצבא, לכל שבת יש מוצאי שבת. כלומר אחרי ההתאהבות תמיד תגיע ההתפכחות, וככל שהפער בין הפנטזיה למציאות גדול יותר, כך ההתפכחות תהיה קשה יותר. התפכחות מהבחינה הזו היא "ידע ללא אהבה", כלומר אני לא אוהב את מה שהכרתי. התפכחות, כלומר המפגש הכואב עם המציאות חייב לעבור דרך תהליך נפשי של אבל, שבמהלכו נאלץ להיפרד מחלקים מהפנטזיה שטיפחנו. לאנשים מסוימים המעבר הזה קשה עד בלתי אפשרי, והם ימצאו את עצמם ממשיכים להיאחז בפנטזיה, ולפיכך להישאר אמביוולנטיים בתוך הקשר, או לחילופין יבחרו לנטוש את הקשר או לא להעמיק בו מלכתחילה. כשסנצ'ו פנצ'ו, עוזרו הנאמן של דון קישוט, מצביע על גברת מסוימת ואומר לאדונו כי זוהי דולציניאה שעליה חלם, דון קישוט אינו מוכן לקבל כי הגברת חסרת החן שעומדת מולו היא היא דולציניאה שלו (כלומר לקבל את המציאות). הוא מעדיף להחזיק בדעה שהיא כושפה, וכשהכישוף יוסר ביום מן הימים, היא תחזור להיות מי שקיווה. בין להתאבל ולקבל את דולציניאה המציאותית, ובין ויתור עליה ככלל, הוא מוצא פתרון ביניים מסקרן שעוד נחזור אליו בהמשך כשנדבר על זוגיות ארוכת טווח.

בשביל להבין מי הם האנשים שקשה להם במיוחד לקבל את המציאות ולהתאבל על מה שאין, אנו צריכים להבין קודם את הקשר שבין פנטזיה למציאות בהקשר של יחסים. אחד היתרונות הגדולים של פנטזיות הוא שהן מלאות תקווה, ותקווה כידוע ממלאת אותנו בכוח ובמוטיבציה לצאת ולהשיג את מה שאנו מפנטזים עליו. תקווה עוזרת לנו לדחות מעלינו את המציאות הנוכחית לטובת מציאות עתידית. ועד שהיא תקרה, כשאנו חיים בפנטזיה, "המציאות" האלטרנטיבית מתאימה את עצמה אלינו כמו כפפה ליד וזה מרגיש נעים. הדבר דומה קצת לאינקובטור שאליו מוכנס תינוק בן יומו, המותאם אל התינוק באופן מלא, כדי להגן עליו מפני המציאות החיצונית. ומכיוון שאנו אלה שיוצרים את הפנטזיות של עצמנו, יש לנו גם שליטה מלאה על "המציאות" בהן, מבלי שנצטרך להתאמץ כלל ולנסות להתאים את עצמנו למציאות האמיתית. אולם מדוע בכלל שנרצה להתאים את עצמנו למציאות אם אנו יכולים להמשיך ולנסות להתאים את המציאות לפנטזיה? נגיד שהטור הזה יפורסם, וכל הטוקבקים לגביו יהיו מפרגנים כפי שאני מצפה. באופן כזה המציאות תתאים את עצמה אלי וארגיש נהדר עם עצמי. אולם נניח לרגע שטוקבק אחד יהיה פחות מחמיא, ויכתוב לדוגמה דברים מנוגדים למה שכתבתי. כאן המציאות כבר לא תהיה מותאמת אליי, ואני אאלץ לעשות אחד מהשניים: להסתגל אליה או לחילופין לבחור להתעלם מהטוקבק כלא היה. אולם אם אחליט שלא להתעלם, תהיה זו הזדמנות להתפתחות וללמידה של משהו חכם וחדש עבורי, שאולי יהיה כתוב בטוקבק. אך בשביל לעשות כן עליי להיות מספיק בטוח בעצמי וביכולותיי, ולהאמין שאם אתן לדברים שונים ממני להיכנס אליי, לא אתפרק לחתיכות. הנמשל מובן מאליו, כאשר אנו מרשים לעצמנו להתאבל ולהתאים את עצמנו למציאות, נפתחת בפנינו אפשרות של למידה מ"האחרות" של בן-זוגנו, גם אם היא שונה מאד ממה שציפינו. ולהפך, אם נבזבז את חיינו בלהיתקע על הפנטזיה, לא נוכל להנות ממה שלמציאות מולנו יש להציע...

אנשים שמפחדים להכיר באחר ובאחרותו אלו בדרך כלל אנשים בעלי עצמי שברירי (נרקיסיסטים לדוגמה), פרפקציוניסטים, השואפים לכך שהמציאות תתאים את עצמה אליהם עד כמה שאפשר. אולם גם אם הדבר מתאפשר להם בשאר תחומי החיים, הם בדרך כלל מגלים כי הטריק הזה לא עובד בתחום האהבה, והם מתקשים לבנות לעצמם זוגיות יציבה. אהבה, בניגוד להתאהבות, היא כבר דרמה של שני אנשים, שמכירים את השונות אחד של השני, ומאפשרים לעצמם להיפתח אליה. לא סתם אומרים שבזוגיות בוגרת אתה אוהב את האחר לא "בגלל", אלא דווקא "למרות" הדברים שמפריעים לך בו. אהבה מהבחינה הזאת היא "ידע עם אהבה", אני אוהב את מה שאני רואה. אולם מדוע קשה לנו כל-כך להתאבל? התאהבות פועלת בעצם כהבטחה (לא מודעת כמובן) שהאחר ימלא חסכים וישלים בי חלקים שלא התפתחו או סופקו לי דיים בימי ילדותי. אם אני מרגיש דחוי וחסר ערך, אמשך לאדם שבעיניי מייצג אטרקטיביות רבה. אם גדלתי בבית לא יציב, אמשך לאדם שבעיניי מייצג בטחון ואמינות. הרעיון המרכזי בהתאהבות הוא שזו תאוריה של חסך, תגידו לי היכן אתם מרגישים בעיקר חסרים, ואדע במי אתם עומדים כנראה להתאהב. כלומר ההתאהבות מגרה מאד את הפנטזיה, את תחושת השלמות, ואת הכמיהה לתיקון באמצעות בן-הזוג, של כל אותם מקומות שבהם נפגענו בעבר. וכשזה לא מתממש, מסיבות רבות, אנו מתפוצצים מתסכול, ומי שנמצא אשם בתסכול שלנו הוא כמובן בן-זוגנו, שפתאום עומד בינינו ובין השלמות המיוחלת שהובטחה לנו בפנטזיה. ואם זה לא מספיק קשה, ככל שהחסרים שלנו יותר גדולים, ואנו מגיעים יותר פגועים אל הזוגיות, כך קשה לנו יותר להתאבל על המרחק בין המציאות לדמיון, כי בנפשנו הדבר. כלומר, באופן פרדוקסלי, אלו שתמיד צריכים שהמציאות תותאם אליהם באופן מלא, אלו אותם אנשים שהמציאות לא מספיק הותאמה אליהם בילדותם, ולמעשה מנסים לפצות על כך גם בחיי האהבה הבוגרים שלהם. המעבר להכרה גם במציאות החיצונית שאינה מתאימה את עצמה אלינו, היא מהלומה נרקיסיסטית לא פשוטה לחוויית הערך שלנו. עלינו להכיר בכך שיש אדם אחר, שונה מאיתנו, בעל צרכים משלו שלא סר למרותנו בכל עת שנחפוץ. הכרה זו היא לגמרי לא פשוטה למי שלא סיים תהליכי התפתחות נפשיים הכרחיים, ומגיע עם חסכים גדולים לבגרות. לדוגמה, אתה יכול להיות נשיא ארה"ב, ועדיין לא להיות מסוגל לקבל את המציאות כפי שהיא גם אם היא לא נוחה לך.

אז אולי הפנטזיה מיותרת לגמרי ועלינו לפסוח על ההתאהבות כמה שיותר מהר ולעבור לשלב "המציאותי"? לחיות בעולם מציאותי לגמרי זו כנראה חוויה די משעממת, שאף אחד מאיתנו לא ממש מייחל לה. מציאות שלא מתובלת ברסיסי פנטזיה היא מציאות יבשה, קונקרטית, שאינה מחדשת דבר. זוגות שלא מצליחים לשמר משהו מהפנטזיה הראשונית של ההתאהבות, לא תמיד מחזיקים לאורך זמן, וגם אם כן, הם מדווחים על זוגיות שיצא ממנה טעם החיים. החשיבות של אידיאליזציה של בן-זוגנו או אשליה חיובית לגביו, הוכחה גם מחקרית בכל הקשור לשמירה על מערכות יחסים לאורך זמן. היכולת להסתכל על בן-זוגנו ולהגזים קצת במידת האטרקטיביות שלו, עוזרת לנו לשמר את המשיכה שלנו אליו לאורך שנים. יכולת זו חשובה במיוחד לאור העובדה שעם השנים האטרקטיביות הראשונית של בן-זוגנו יורדת בלאו הכי (עניין של הרגל), והאטרקטיביות של מתחרים פוטנציאליים שאנו פוגשים לאורך הדרך עולה (עניין של חידוש). האשליה חייבת להיות כמובן מעוגנת במציאות, ואל לנו להפעיל אותה בכדי לטשטש תכונה שהיא בלתי נסבלת בעינינו אצל האחר, כי זה כמובן לא יעבוד. לכן עלינו לקחת את התכונות הטובות שקיימות בו ולהעצים אותם, תוך כדי שאנו מסתכלים על התכונות הפחות מחמיאות שלו ומקטינים מחשיבותם. אם כך מסתבר שמעט מידי פנטזיה מזיקה לא פחות מיותר מידי פנטזיה. סרוואנטס, מחברו של "דון קישוט", ידע משהו על כך, לכן הוא בחר בשביל גיבורו את דרך האמצע, להישאר עם אהובתו ולהשלים את הפער בין המציאות לדמיון, על-ידי כך שגרם לו להאמין באשליה שהיא כושפה. הבה אם כן נמצא את הכישוף שיגרום לנו להסתכל על אהובנו בעיניים לא לגמרי מציאותיות.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי