רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
אמביוולנטיות ואמון במערכות יחסים

אמביוולנטיות ואמון במערכות יחסים

אחת המצוקות הגדולות שלנו בתוך יחסים, נגרמת מתחושה של אמביוולנטיות. להיות אמביוולנטי זה לא לשים את כל הביצים בסל אחד. להיות בקשר זוגי ולנהל רומן מהצד, להתמכר לעבודה או לכל דבר אחר על חשבון הזוגיות, להישאר נאמן למשפחת המקור על חשבון בן-הזוג, לנהל חשבונות בנק נפרדים או לשמור סודות רבים ממנו, או לא לעבור לגור יחד בפרק ב'. יש אינספור ביטויים לאמביוולנטיות בחיים, אולם פסיכולוגית זו ההרגשה שאני משאיר דלתות פתוחות, ושאני לא מפנה את כל כולי לבן-זוגי. גם אם נראה לכאורה כי האדם האמביוולנטי נהנה מכל העולמות, כלומר גם להיות בקשר וגם להיות מחוצה לו, במבט מעמיק יותר, האדם האמביוולנטי הוא אדם סובל. לא סתם פרויד טען שהמקור לסבל של האדם הנוירוטי, הוא המצוקה האמביוולנטית, התחושה של שני דחפים שלא חיים בשלום זה עם זה בנפשנו. במקרה של זוגיות, זהו הרצון להיות קרוב, אל מול הצורך לשמור על מרחק בטוח. מדוע אנשים נשארים אמביוולנטיים בקשרים לעיתים גם במשך שנים? ואיך זה קשור ליכולת לתת אמון ולהתמסר לתלות הטבעית באחרים?

אחת המשמעויות החשובות של אינטימיות, היא שאתה יכול לסמוך על הצד השני, שגם אם יהיה קשה, או גם כשהוא יכיר אותי על הפגיעות והשבריריות הגלומה בי, הוא לא יקום וילך. כלומר גם כשיצוצו בעיות הוא יישאר לצידי. כשאנו לא מסוגלים לעשות את המעבר הכביכול טבעי הזה לתלות הדדית, אנו נתקעים בשלב האמביוולנטי, כיוון שבתוכנו אנו מפחדים להתמסר ולשים את הלב שלנו בידיו של האחר. המשורר בנימין שבילי כתב באחד משיריו: "ואז היא אמרה לי תיפול, ואם תיפול, לתוך כף ידי תיפול, ונפלתי". שבילי משחק עם הפחד הגדול שלנו סביב אינטימיות, כיוון שהוא משאיר לנו להחליט האם בסופו של יום הוא נפל לתוך כף ידה או שמא, נפל על פניו. תלות באדם אחר, אדם קרוב, היא חוויה טבעית אך גם מפחידה מאד לכולנו. כתינוקות אנו נולדים לתוך תלות, חסרי אונים אנו תלויים לגמרי בהורינו. עם הזמן וככל שתלות זו נחוות כטובה, אנו מפתחים אמון בסביבה הקרובה לנו, ובהמשך לוקחים אותו כצידה לדרך. בזוגיות התהליך הוא הפוך, קודם כל אני יוצר אמון ורק אז מתמסר לתלות. לכן זה מפתה לחשוב, במיוחד לאלה מאיתנו שמגיעים אל החיים הבוגרים ללא חוויה בסיסית של אמון ולכן נשארים אמביוולנטיים, כי היכולת שלנו לתת אמון תלויה בראש ובראשונה באדם שאיתו אנו בקשר. כלומר אם אני מרגיש חוסר אמון, יש לי סיבה טובה לכך והיא בהכרח טמונה באחר.

אולם האמת היא שמי שלא נותן אמון באחרים, בעצם לא נותן אמון בעצמו. בכדי להבין זאת נחזור לרגע שוב לילדות. התלות ותהליך בניית האמון בילדות דומה במידה מסוימת לתהליך הנשימה שלנו. כל עוד אין הפרעות באספקת החמצן, הנשימה נחווית טבעית ומובנית מאליה. ובאנלוגיה לאמון, אם הסביבה שבה היינו תלויים הייתה טובה, כלומר לא פולשנית או תובענית מידי, אך נוכחת באופן קבוע ומאפשר, התלות נחוותה כטבעית ואפשרה את בנייתו של האמון. לחילופין, אם חוויית התלות נפגעה באופנים שונים על-ידי סביבה לא מיטיבה, התלות נחרטה בלא מודע ככזו שיש להישמר בפניה. במחקר שבדק את השפעות הסביבה על בני-נוער ומוכנותם לעזוב את בית הוריהם נמצא באופן פרדוקסלי, כי דווקא נערים שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות, הביעו רצון קטן יותר לעזוב את הסביבה בה גדלו, בהשוואה לנערים שגדלו בסביבות מיטיבות יותר. ההסבר הוא שפגיעה בחוויית התלות אצל נערים שגדלו בסביבות לא מיטיבות, הובילה לרמות חרדה גבוהות וקושי לתת אמון בחיים ובעצמם. אולם מדוע אמון בחיים או באחרים קשור לאמון בעצמנו?

תהליכים נפשיים בכללותם, לא רק בהקשר לאמון, עובדים באופן מעגלי: אנו מפנימים את צורת הטיפול הראשוני בנו וממנה מסיקים ולומדים על עצמנו. בבגרותנו התהליך מתהפך ואנו משליכים את מה שהפנמנו בתהליכי ההתפתחות הראשוניים שלנו, על העולם שאליו אנו יוצאים. כלומר אם אנו גדלים בסביבות שהתלות בהן התבטאה ביציבות, אמינות, טיפול מסור וכו', אנו מפנימים את העולם כמקבל ומיטיב עמנו, ומתוך זה אנו מסיקים כי משהו בנו ראוי לאהבה, לכבוד ולקשר מיטיב. מתוך תפיסת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם מסוגלות לתת אמון באחר (שמייצג בעבורנו את העולם), כיוון שאנו חווים את עצמנו כאטרקטיביים ומצוידים באמונה שיש לנו מה להציע לעולם. הדבר פועל באותו האופן גם בהקשר של חוסר אמון: כאשר אנו גדלים בסביבות פוגעניות, מזניחות, טעונות וכו', אנו מפנימים את העולם כדוחה, קר, אולי מסוכן. מתוך תפיסת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם חוויה בסיסית של דחייה, ואז משליכים אותה על האחר (והעולם), ורואים אותו כלא מהימן, נוטש ומסוכן, באופן שלא מאפשר לנו לתת בו אמון ולפיכך להתמסר אליו, גם אם אנחנו ממש רוצים (אמביוולנטיות). כלומר הקושי לתת אמון מספר על העולם הפנימי שלנו, יותר מאשר על בן-הזוג שלצידו אנו חיים. אמון היא בעצם חוויה פנימית שקשורה לצידה הטובה שאספתי בילדותי, הגורמת לי להאמין ביכולת שלי להתמודד עם הזולת. אני יודע בתוכי שלא חשוב מה יקרה, יש לי את עצמי, העצמי הזה הוא טוב וראוי לאהבה, וזאת בזכות העובדה שאני נושא עימי את הזיכרון הלא מודע של הסביבה המיטיבה שבה גדלתי.

בואו נתבונן בשתי דוגמאות שקשורות לאמביוולנטיות בקשרים, אחת קשורה לתהליך חיפוש זוגיות והשנייה קשורה לאמביוולנטיות בתוך זוגיות. יש כאלה הנמשכים לאנשים שלא יכולים להתחייב או להיות באופן מלא בזוגיות. לדוגמה כאלה שנמנעים מקרבה, לא מושגים בדרכים שונות, נשואים וכו'. הם מספרים לעצמם שהם נורא רוצים זוגיות, ושאם רק האחר היה מתמסר אליהם, הם כבר מזמן היו בזוגיות יציבה. אולם כשהאחר מתקשה להתחייב אלינו, הרבה פעמים זה משרת אצלנו משהו, אחרת מדוע אנו בוחרים בו שוב ושוב? מה שקורה במצבים כאלה הוא שאני "מייצא", כלומר משליך, את האמביוולנטיות שלי אל האחר, ודרכו קל לי יותר להתמודד עם עצמי. כשאני בעצם אומר לאחר שהוא אמביוולנטי, אני מסיר ממני את האחריות לטפל בחלקים שבי הגורמים לי להרגיש דחוי, לא ראוי, ולא אטרקטיבי מספיק. אם אינטימיות היא לתת לאחר לראות לתוכי על כל החלקים שבי, ואם אני מת מפחד שהוא לא יאהב את כל מה שיראה, לא ארצה להתקרב אליו, כי אני לא באמת מאמין וסומך שהוא יוכל לאהוב את החלקים הפחות מחמיאים שבי, כפי שלמעשה אני לא אוהב אותם. אם-כך זוגיות היא בעצם פטנט המאפשר לנו להאשים את האחר בדברים שלנו קשה להתמודד איתם בתוך עצמנו, בין היתר אמביוולנטיות. המנגנון הזה מוכר לכולנו מחיי היומיום. לעיתים כשאנו עושים טעות, אנו מוצאים את עצמנו כועסים על בן-זוגנו ואומרים לו משהו בסגנון "למה לא אמרת לי? הרי ראית שאני הולך לעשות את הטעות הזו? הכל בגללך!". אנו עושים את זה כיוון שקשה לנו להתמודד עם האשמה והכעס על עצמנו. וזה מוביל אותי לדוגמה השנייה. זוגיות היא מקום שמגרה את כל הפנטזיות על כך שמישהו אחר יספק לנו את כל מה שאנו צריכים מבלי שנצטרך לבקש ממנו. הכמיהה הזו דוחפת אותנו לכיוונו של האחר ולשאיפה הרומנטית של התמזגות עימו והתאמה מלאה. אולם גן העדן הזה מחזיק בדרך כלל תקופה קצרה מאד, כיוון שהאחר אינו באמת יכול לדייק או לתת לנו את התחושה הזו לאורך זמן. מתישהו הוא יטעה, יסרב, יתרחק, ואז נמצא את עצמנו מאוכזבים וכועסים על הדחייה. האנרגיה הנפשית ששימשה אותנו להתקרבות, תהפוך להתרחקות זועמת. זוגות רבים (במיוחד בפרק ב' שם אנו מצפים לתקן את מה שלא הלך בפרק א'), נמצאים בזוגיות לא מווסתת שבה התנועה הזו בין התקרבות להתרחקות היא קיצונית מידי, ועם הזמן מפתחים אמביוולנטיות כתוצאה מאכזבה חוזרת.

אסתר פרל המטפלת הזוגית הנודעת, מספרת באחת מהרצאותיה בטד, שהיא גדלה בכפר בבלגיה שרבים מתושביו היו שורדי שואה. היא עושה הבחנה בין שתי קבוצות של ניצולים, אלו שלא מתו ואלו שחזרו לחיות. אמביוולנטי הוא אדם שלא מת, אבל לא מצליח לחזור לחיות בקשר באופן מלא. למי שחוזר לחיות יש יותר מה לאבד, אבל גם יש לו הרבה יותר מה להרוויח. בהצלחה.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי