קשרים רומנטיים רבים המתחילים כהבטחה גדולה, הופכים עם הזמן למערכת יחסים קשה, לעיתים סוערת, המביאה את בני-הזוג לסף פרידה. לא תמיד ברור לשניהם מה גרם לזה ומה קדם למה, רק שהם מוצאים את עצמם מתקשים להיפרד, אך גם סובלים יחד, סוג של "אני לא יכול איתך, ואני לא יכול בלעדיך". מדוע מערכות יחסים מסוימות הופכות רעילות? מהי ההגדרה של מערכת יחסים בריאה, לעומת מערכת יחסים לא בריאה? אילו אנשים נמשכים למערכות יחסים לא בריאות, והאם ניתן להשתחרר מהן? על סדיזם ומזוכיזם רגשי בטור הבא.
בשביל להבין מערכות יחסים לא בריאות וכיצד הן נוצרות, נתחיל בהגדרה של מהי מערכת יחסים בריאה. יחסים בריאים הם בראש ובראשונה הדדיים, כלומר לשני הצדדים יש את אותה השפעה ואותה עמדה של כוח. לשני הצדדים חובות וזכויות שוות, פעם אני נותן, פעם אני מקבל, לעיתים מסרב לבקשת האחר, והכל נעשה מתוך תחושה של בחירה חופשית. בהתמסרות בריאה אנחנו מוותרים על שליטה מתוך בטחון ואמון בנו ובאחר, מה שמאפשר לנו לשחרר הגנות, להתקרב ולהפוך אינטימיים. באופן מסוים זה דומה לכלב אהוב שמתהפך על גבו ומאפשר לנו ללטף את ביטנו הפגיעה, מתוך תחושה של אמון ובטחון בנו. ביחסים לא בריאים לעומת זאת, אין תחושה של בחירה חופשית אלא להפך, שני הצדדים מרגישים שהם נשאבים למקום שבו הם מרגישים קורבנות, ולתפקידים של שולט ונשלט, מכניע ונכנע. רמת החרדה של שניהם גבוהה, ומנגד רמת האמון והבטחון בקשר נמוכים.
אם כך מדוע אנשים נשאבים לקשרים לא בריאים ומתפתים להישאר שם לעיתים במשך שנים? יש לנו שני ממדים מרכזיים בתוך יחסים: האחד קשור לביטחון, והשני קשור להערכה. הצורך בביטחון קשור לחוויה טובה של היקשרות אל האחר, להישענות עליו, לתחושה של אמון בו. היקשרות בטוחה מרגיעה חרדות סביב נטישה. הצורך בהערכה קשור לנראות והכרה, לתחושה עצמית טובה שגורמת לי להרגיש אטרקטיבי, שיש לי מה להציע לבן-זוגי, שאני נבחר בזכות ולא בחסד. הכרה בערך העצמי מרגיעה תחושות של בושה סביב פגמים בחוויית הערך. בעוד שהצורך בביטחון עוסק בקרבה מול מרחק, הצורך בהערכה קשור לסטטוס והיררכיה. כאשר אנו חוששים מאד מנטישה, או לחילופין מרגישים לא מספיק ראויים (אצל רבים חרדת הנטישה הולכת יד ביד עם התחושה שאני לא מספיק אטרקטיבי), הפגיעות הנגרמת מהתלות הטבעית בבן-הזוג הופכת לקשה מידי להכלה. כיוון שאם אני לא מספיק בטוח בגבריות או בנשיות שלי, אזדקק כל הזמן לאישור מהאחר שיתחזק את הערך שלי, אך בכך אהפוך את עצמי לתלוי בו עוד יותר. הקושי שלי להישען על עצמי ולתת לעצמי תוקף, יחד עם התלות הגוברת שלי באחר, תאלץ אותי לבחור באופן לא מודע באחת משתי האופציות: שליטה (סדיזם) או כניעה (מזוכיזם). גם הסדיסט וגם המזוכיסט שותפים לקנוניה הזוגית הבאה: אני לא מרגיש שיש לי באמת מה להציע לך, ולכן אתה לבטח תעזוב אותי או תבגוד בי. בכדי שזה לא יקרה, אני אציע לך את עצמי בכל דרך שתחפוץ, העיקר שתהיה איתי (מזוכיסט), או שאקטין ואשלוט בך בכל דרך שאחפוץ, ובכך אכריח אותך להיות איתי (סדיסט). בכך מבטיחים שני הצדדים את הישארותו של האחר איתם למרות תחושות נחיתות, או חרדות נטישה עקב חוויות טראומטיות מעברם (סביבה שלא פיתחה את האטרקטיביות שלי, חרם שעברתי, יחסים קשים עם הורים וכו').
בואו נכנס לעומקה של כל אחת מהאפשרויות. נתחיל במזוכיסט. מזוכיזם היא "אהבה בלי תנאים", כלומר אני נותן את עצמי לא משנה איך מתנהגים אליי. באהבה בריאה היכולת שלנו להשקיע ולהיות בשביל האחר, קשורה ליכולת לקבל משהו בתמורה. המזוכיסט לעומת זאת נותן בלי לבקש דבר. במזוכיזם יש תחושה של אובדן הבחירה, כאילו היחסים נכפו עלינו מבלי שיש לנו יכולת לעשות דבר בנידון, עקב רודנותו של האחר. אולם הנתינה המזוכיסטית שנחווית כמו מלאכיות או התחשבות, היא בעצם ריצוי וכניעה מתוך פחד עמוק. היא נועדה לאותת לשני: "אוותר על הכל ובעיקר על עצמי, רק אל תעזוב אותי". הסדיסט לעומת זאת שואב את כוחו (המדומה) מתוך הקטנה, השפלה או הפיכת האחר לעושה דברו. כיוון שהאחרות של האחר מאתגרת ואף מאיימת עליו (מעצם היותה אחרת אין לנו שליטה מלאה עליה), הסדיסט מנסה לשלוט באחר בכדי להרגיע את חרדותיו. על הדרך הוא משיג עוד דבר, הוא הופך את האחר לפחות אטרקטיבי ובכך הופך את התלות בו לפחות קשה להכלה. אם האחר המושפל יעזוב, זה לא יהיה הפסד גדול חושב לעצמו הסדיסט. אם כך התוקפנות הסדיסטית מונעת מהתלות באחר ומכוונת להקטינה עד כמה שאפשר. סדיזם יכול לבוא בגוונים שונים: מניעה של אהבה ויחסי מין, אלימות פיזית או מילולית, קנאה אובססיבית ושתלטנות, הגבלה של תנועה או לבוש, או הפיכת כל דבר לאישי הנחווה כמזלזל או פוגע במתכוון.
מדוע אם כך אנשים אינם עוזבים קשר לא בריא? לכאורה נראה שהפתרון הוא קל. המזוכיסט יעזוב את הסדיסט, והכל יבוא על מקומו בשלום. אנו נוטים לחשוב כך, כיוון שכולנו הורגלנו לחשוב באופן לינארי, כלומר בקשר של סיבה ותוצאה: יש לנו בעיה, אנחנו מאתרים את הבעיה, פותרים אותה, והכל חוזר לקדמותו. זוגות שמגיעים אליי לטיפול זוגי תמיד מנסים לאתר את הבעיה אצל אחד מבני-הזוג, "הוא רק צריך להיות ככה וככה ואז הבעיה תיפתר". אולם כשמדובר בזוג זה יהיה נאיבי לחשוב באופן לינארי. כשאתם מסתכלים על זוגות תתחילו להתרגל לחשוב באופן מערכתי, כקנוניה משותפת של שניים. זה אולי לא פוליטיקלי-קורקט לומר, אבל אם אדם לא עוזב קשר זוגי לא בריא, אפילו אם הוא חווה בו אלימות, זה סימן שיוצא לו מזה משהו. לכן זוגיות לא בריאה היא גם מפתה ומזמינה למרות הסבל, כיוון ששני הצדדים מפיקים ממנה תועלת סמויה. כלומר, גם אם מערכת היחסים סוערת וקשה, היא באותה נשימה גם מאד מרגיעה, כי הוא עונה גם על צרכי הבטחון המעורערים של שני הצדדים, וגם כי היא נותנת תחושה חזקה שיש לי מה להציע, ולכן האחר לא יעזוב אותי. אולם האמת היא שהאחר אינו עוזב לא בגלל האטרקטיביות שלי, אלא בעיקר בגלל שחזור של מערכות יחסים מוקדמות שקשה לו להשתחרר מהם בעצמו. כך מוצאים את עצמם שני הצדדים לפותים במערכת יחסים ממכרת שקשה להשתחרר ממנה. היא יכולה להתאפיין בפרידות ואחודים חוזרים ונשנים, פגיעות רבות הנחוות באופן אישי, מעברים מהירים בין יציבות לסערה, וציפיות גבוהות שהאחר יתאים את עצמו אלי באופן מלא.
אז מה עושים? הפנטזיה המקובלת באהבה של שני חצאים יוצרים שלם, הלא היא פנטזיית ההתמזגות הרומנטית, מסוכנת במקרה הזה במיוחד. כאשר אנו מגיעים לא שלמים, כלומר עם פגיעות התקשרותיות או נרקיסיסטיות בחוויית הערך, כלומר "חצאים", המדרון בדרך למערכת יחסים לא בריאה חלקלק מאד. לפני שאנו מגיעים לקשר ובטח במהלכו, עלינו ללמוד לחזק את העצמי המובחן והנפרד שלנו מהאחר. מובחנות היא היכולת להישאר עצמי, תוך כדי שאני מנהל קשר קרוב עם האחר. זוהי היכולת לתת לעצמי תוקף, להרגיע את עצמי, להרגיש ראוי, מבלי שאזדקק כל הזמן לאחר שיחזיק מראה שתשקף לי מי אני ומה אני שווה, בכדי שאוכל להרגיש טוב עם עצמי. השאלה שאולי קופצת לכם לראש בזמן שאתם קוראים שורות אלה היא: "רגע, אז בשביל מה בכלל להיות בזוגיות?". יש הבדל מהותי בין "זקוק" ל"רוצה". אם אני זקוק לדברים האלה מהאחר כיוון שאין לי אותם בעצמי, אני נידון להיטלטל בזוגיות כמו עלה נידף. לעומת זאת זוגיות טובה היא זוגיות בין שני אנשים ש"רוצים", כלומר שני הצדדים משקפים ומעצימים את התחושות הטובות שיש לכל אחד מהם על עצמם, אך גם אם לא, בבסיסם הם יודעים להמשיך ולהעניק זאת לעצמם. כך הם יודעים לשמור על "המרכז" שלהם, להירגע, לא לקחת דברים באופן אישי כל-כך, ובטח לא להשליך על האחר את כל בעיותיהם, במיוחד ברגעים שהאחר מאכזב. אנו בוחרים באחר בשביל ללוות אחד את השני במסע ההתפתחותי שלנו בחיים, אך הוא אינו יכול, וגם לא צריך להיות, דמות שיכולה להכיל כל דבר שאנו משליכים עליה, או שתהיה שם לא חשוב איך ננהג בו.
