לא קל לוותר על פנטזיות שטיפחנו כל חיינו, מבלי שבאו קודם על סיפוקן. אולם סיפוקן לא תמיד מרגש אותנו כפי שחשבנו, כיוון שאנו מגלים שמה שתמיד רצינו הוא לא בהכרח מה שאנו זקוקים לו כעת. המיתולוגיה היוונית מיטיבה לתאר זאת. מסופר כי המלך מידאס ביקש מדיוניסוס שכל מה שהוא יגע בו יהפוך לזהב. בהתחלה היה מידאס מרוצה מיכולתו, הוא הפך מספר דברים לזהב, והיה נרגש מהתעשרותו הקרבה. אולם עד מהרה החל להתחרט על משאלתו כיוון שלא היה יכול עוד לאכול או לשתות. בכל פעם שנגע בשתייה או מזון, הם הפכו לזהב. כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות והפך אותה לפסל זהב. כיצד אם כך ניתן לדעת מתי המשאלות או הפנטזיות שלנו על אחרים הן ביטוי לתקווה ורצון אמיתי לשינוי, ומתי הן משמרות מצב אשלייתי וילדותי שגורם לנו "לחיות בסרט" ולפגוע בעצמנו? על תקווה ואשליה בטור הבא.
פנטזיות אשלייתיות נולדות מתוך פחד עמוק. הם מייצגות את הרצון להחיות בהווה מערכות יחסים מהעבר שנכשלו ואינן קיימות עוד אלא בדמיוננו. גבר שעבר חרם בילדותו, מנסה לתקן את עברו על-ידי כך שהוא יוצא לדייטים רק עם נשים יפות ודומיננטיות שמזכירות לו את "מלכת הכיתה". אישה שנפגעה מינית בילדותה יוצאת רק עם גברים שמשתמשים בה לקיום יחסי מין. שניהם מיוסרים כיוון שאינם מצליחים לבנות מערכת יחסים יציבה ובטוחה. טראומות ילדות תמיד מותמרות באופן נסתר מהעין – כאב של גבר הנובע ממה שחווה מאימו השתלטנית, הופך לנקמה זועמת בנשים, וגעגועים כרוניים של אשה לאביה, הופכים לפנטזיות הצלה של גברים בבגרותה. כמבוגרים אנו נוטים לפנטז על תחליפים שייתקנו את מה שלא קיבלנו בילדותנו.
בלבול עמוק בין מה שאנו רוצים למה שאנו צריכים באמת, הוא מסימני ההיכר הבולטים של כל פגיעה פסיכולוגית בילדות. היא משאירה את האדם נבוך וחסר כלים לזהות מה היה אז ומה כעת, מה הוא רוצה ומה הוא צריך. לפני שנמשיך בואו נסביר מה ההבדל בעצם בין צורך למשאלה? הבת שלי למדה לאחרונה לנסוע על אופניים ללא גלגלי עזר. המשאלה שלה היא שאחזיק אותה כשהיא נוסעת כדי שלא תיפול, וזהו גם הצורך שלה, כיוון שאינה מיומנת מספיק לנסוע לבדה. לאחר מספר שבועות משאלתה שאחזיק באופניים לא השתנתה כיוון שהיא נובעת מפחד. לעומת זאת הצורך ההתפתחותי שלה הוא שאשחרר מידי פעם. בעתיד המשאלה שלה לא תשתנה, אולם הצורך שלה ממני (גם אם היא לא תביע אותו מפורשות כמובן) כבר יהיה אחר לגמרי, היא תצטרך שאעזוב את האופניים, ואתן לה להתאמן על המיומנויות שלמדה. ניתן להסתכל על צורך כעל תקווה אמיתית, ועל משאלה כעל אשליה ילדותית. לפיכך פנטזיות אשלייתיות הן בעצם תקווה לדבר הלא-נכון, כיוון שהן חונקות את האפשרות לצמיחה והתפתחות. בעוד שתקוות אמיתיות (הבאות לידי ביטוי בדרך דומה של חלומות בהקיץ או פנטזיות), מגלמות צורך אמיתי שלנו לגדול. אז איך נבדיל בין השניים?
סימן ההיכר של פסיכופתולוגיה הוא נוקשות ושליטה. אנשים בעלי הפרעות אישיות לדוגמה משתמשים בדפוסים ובמנגנוני הגנה נוקשים בהווה, בכדי להגן על חרדה גדולה שמקורה בעברם הרחוק. הכפייתי מחפש להימנע מטעויות על-ידי שליטה בכל דבר קטן, הנרקיסיסט מחפש לשמור על ערכו עצמי על-ידי שליטה בדימוי שהוא מקרין, והפרנואיד מחפש לשמור על בטחונו על-ידי שליטה בכל פיסת אינפורמציה. באופן דומה, הפנטזיות האשלייתיות שלנו מגלמות כמיהה עקשנית, תובענית ונוקשה באופן בלתי מתפשר, לקשר עם מישהו שהוא התגלמות, כפי שראינו, של עברנו. פנטזיות אלו, בדומה לדפוסים פתולוגיים, הן בסך-הכל תוצר נפשי בתחום השליטה המאגית שלנו. אנו למעשה נסוגים לתוך עצמנו, ומתענגים בדימיון על קשר עם אדם אידיאלי שהשליטה בו מוחלטת, והוא מספק לנו את כל מה שאנו צריכים ומבלי שנצטרך להתאמץ. לכן אפשר לראות בפסיכופתולוגיה גם כשל של הדימיון, המייצר פנטזיות אשלייתיות שמשתקות את חיינו, כיוון שהן נועלות בפנינו את הדלת להתנסויות חדשות ומצבי תודעה חדשים.
לעומת זאת, אם הייתי צריך להגדיר בריאות נפשית במילה אחת הייתי בוחר במילה תנועה. החיים קורים במקומות שבהם אנו מוכנים לשחרר שליטה, זוהי המוכנות לחוות את עצמנו בצורות אחרות ממה שהורגלנו, לנצל הזדמנויות חדשות הנטועות בפצעים ישנים, לקחת סיכון ולפעול. ובהיבט הזה התקווה, שגם היא פרי הדימיון, שונה כל-כך מהאשליה, כיוון שהיא מייצרת את האפשרות לתנועה מיטיבה בחיינו. האימרה המיוחסת לג'ון לנון "החיים הם מה שקורה לנו בזמן שאנו מתכנים תוכניות אחרות" מגלמת את שתי האפשרויות – הפנטזיונר אינו מרפה מהתוכניות האחרות שלו ומשחזר אותן בפנטזיה, בזמן שהמקווה פועל על מנת ליצור עתיד שאינו בשליטתו, אינו בטוח, ואינו ודאי. הוא מוכן לאמץ לחיקו את הספונטניות, הסיכון והשבריריות של החיים עצמם בשביל לזכות בדברים אותם הוא צריך. במובנים רבים התקווה דומה לאהבה, הזולת האהוב שהוא מקור לסיפוק אך גם לתלות ופגיעות עלול לנטוש, לבגוד או לאכזב. לכן לאהוב לאורך זמן משמע לקוות. האהבה והתקווה שתיהן מסוכנות, ודורשות מאיתנו אומץ רב ומאבק. לקוות פירושו להסתכן באכזבה, בתסכול ובטינה, בעוד שלחיות באשליות משאיר אותנו באזור הנוחות. אשליה מייצרת עונג, בעוד שהתקווה היא מקור למשמעות, לחיים של חופש פנימי. תקווה מייצרת פחד מהעתיד הלא-נודע, בעוד שאשליה מנציחה את ההווה המוכר. תקווה היא לאהוב את העתיד, ולעזור לו להיות הטוב ביותר בעזרת שני דברים עיקריים: בחירה ועשייה. בחירות הופכות את הפנטזיה לכדי מציאות ממשית, ועשייה מוציאה לפועל את הבחירה. בעוד האשליה מנציחה את העבר, תקווה פותחת בפנינו אפשרויות חדשות, כשבאחריותנו לבחור ולפעול בכדי להפיק מהן את המיטב. לכן בשביל לקוות אתה צריך תעוזה, אומץ, אמונה, ומוכנות להתמודד עם כישלונות.
ניקח לדוגמה אדם מסוים ששוגה באשליות: הוא הפסיק לאהוב את בן-זוגו לפני שנים או אולי מרגיש כי יכול להיות לו טוב יותר עם אדם אחר. הוא חולם בהקיץ על זולת אחר, מפנטז על חיים שלמים איתו ומתנחם בהם, תוך כדי שהוא מנהל במשך שנים מערכת יחסים כפולה עם בן-זוגו הממשי והמדומיין. אולם הוא אינו עושה שום צעד בכדי לממש את התשוקה שלו, לבחור להתנסות, לפעול בכדי לקדם את עצמו בחיים האמיתיים. המשאלה שלו היא שבן-זוגו יזום פרידה ראשון, הצורך העמוק שלו לשינוי לא מתממש. לעומתו אדם אחר נמצא בזוגיות חדשה ומחזיק בתפיסה לגבי איך בן-זוגו אמור להתנהל. כיוון שבן-זוגו אינו מתנהל על-פי ציפיותיו, הוא מאוכזב מאד ומתקשה להרפות מציפיותיו (אשליותיו) האפריוריות. המשאלה שלו היא שבן-זוגו ישתנה, אולם הצורך שלו הוא להרפות מהאמונות על איך הקשר אמור להתנהל, וזאת בכדי שיוכל לחוות את עצמו באופנים חדשים בקשר. אם אדם זה מחזיק בתקווה כי הקשר יכול להצליח, הוא יבחר ויפעל באופנים שיקדמו את הקשר במקום לחכות שהאחר יעשה את הצעד הראשון.
ואולי נסיים כפי שהתחלנו במיתולוגיה היוונית: פנדורה נתבקשה על-ידי בעלה שלא לפתוח את התיבה שקיבלה מזאוס לעולם. אולם סקרנותה גברה, היא פתחה לבסוף את התיבה, ושחררה את כל הייסורים שזאוס הכניס לתוכה: עצב, קנאה, פחד... כשמיהרה לסגור חזרה את התיבה נשארה בתחתיתה רק התקווה. אולם מדוע הכניס זאוס דווקא את התקווה לתיבה ועוד בתחתיתה? כיוון שהתקווה היא צרה צרורה, היא מעבירה אותנו דרך שאר הייסורים בתיבה, ומכריחה אותנו להתמודד עם פחדים, ספקות, אכזבות וכישלונות. את האשליה המענגת לעומת זאת, זאוס כלל לא חשב להניח בתיבה.
