במהלך חיינו זה כמעט ודאי שנרגיש לפחות פעם אחת, את ההתרגשות המהולה בתחושת כאב ומרירות, הנובעת מהשתוקקות לאדם שזמין באופן חלקי, כמיהה לאדם אחר השונה מזה שאיתו אנו חיים, או מחשבות שלא מרפות על דמותו של בן-זוג רצוי. זה טבע האדם לרצות משהו שהוא אינו יכול להשיג בקלות. תשוקה אינה מתפתחת על מצע של זמינות מלאה, מחסומים שונים לליבו של האחר הופכים להיות מעוררי תשוקה. זה יכול לקרות עם אדם שעזב לאחר סטוץ או קשר קצר, עם אדם מסביבתנו הקרובה שהקשר היחיד איתו מתקיים אך ורק בדמיוננו, או אפילו עם בן-זוג לא נגיש שאיתו אנו חיים במשך שנים. אדם אמביוולנטי, לא זמין, או לא מושג, יכול לגרום לנו לסבל רב, לישיבה על הגדר, להימנעות ולבלבול, לעיתים במשך שנים. בטור זה על כמיהה, פנטזיה ומשיכה אל הלא-מושג.
בתווך שבין המציאות לדמיון צומחת הפנטזיה, המאפשרת לנו לברוח מהמציאות ומנחמת אותנו ולו לרגע, מסמנת לנו את דרכנו, לעבר האידיאל הנכסף. פנטזיה היא ביטוי של כמיהה והיא גם מתדלקת אותה. כמיהה נוצרת מחסך, ומכוונת למה שחסר או שיש מעט ממנו. כאשר אנו כמהים למישהו, אנו יוצרים בפנטזיה תמונה מנטאלית של האדם שבו אנו חושקים, ומרגישים איך זה להיות קרוב אליו. אולם כמו כל חומר משנה תודעה, כשהיא מסתיימת, אנו נופלים חזרה אל קרקע המציאות, החלקית, הבודדה והאפרורית. לכן ישנם כאלה המפחדים מהפנטזיות שלהם, מתייחסים אליהן כתופעת לוואי של המוח, ומנסים לחיות את המציאות הקונקרטית. אולם אחרים מתמכרים אליהן על חשבון המציאות, נמנעים מהשתתפות מלאה בחיים, ומהתמסרות מלאה למערכות יחסים. עבור אלה שאינם מצליחים לגשר בהצלחה בין מציאות לדמיון, פנטזיה וכמיהה הופכים להיות אבני היסוד של מערכות היחסים שלהם עם אנשים ובכלל, בחזקת "אין כמיהה – אין תשוקה". בשבילם, הדבר העיקרי שמזין את החיפוש אחר בן-זוג הוא באופן אירוני לא האדם עצמו, אלא הכמיהה המתוקה אליו שמעוררת רגשית. כאשר אנו רוצים מישהו לא לגמרי זמין לנו, הכמיהה להיות קרוב אליו תתגבר ביחס ישר לקושי להתקרב אליו, ומערכת היחסים איתו תתאפיין בתשוקה, סערת רגשות ועניין רב. אולם הקושי הגדול שלהן הוא במימוש – קיום מערכת יחסים מלאה ובוגרת עם אדם אחר. מדוע זה קורה?
מה שמניע את הכמיהה לאחר הוא בעצם הרצון בקרבה ובשייכות. האמונה הנסתרת והמוטעית מאחורי הכמיהה הזו לשייכות היא: "אם הייתי משיג, הייתי מרגיש אהוב או ראוי לאהבה". מקור האמונה הזו הוא לא בקשרים רומנטיים, אלא בקשר הראשוני עם הורינו, שיצר את האישיות הכמהה מלכתחילה. אף הורה לא היה יכול להיות זמין אלינו באופן מלא, כולנו הרגשנו חסך כלשהו בתשומת-לב, שעליו הקלנו באמצעות פנטזיה (כפי שקורה באופן טבעי עם בן-זוג שאינו יכול למלא את כל צרכינו). אולם כגודל החסך, כגודל הכמיהה – ככל שהורה היה פחות זמין בילדותנו מסיבותיו שלו, כך הכמיהה אליו נחוותה עוצמתית יותר (או להפך, לעיתים פשוט ויתרנו על הצרכים הרגשיים שלנו או תיעלנו אותם למקומות אחרים). אם גדלנו עם חסכים גדולים מידי, ייקרו לנו שני דברים: האחד הוא שנפרש בטעות את חוסר הזמינות של הורינו, כקושי אובייקטיבי לאהוב אותנו מסיבות הטמונות בנו. לכן אין זה מפתיע שמתחת לכמיהה עזה לאחר, אנו נגלה לרוב רגשות של צער, אובדן, תחושה של חוסר ערך ובושה. הדבר השני הוא שכאנשים בוגרים נפנה משאבי נפש רבים לכמיהה לבן-זוג רומנטי לא זמין, או לא נגיש, שתזכיר לנו את חוסר הזמינות של הורינו ובכך נשחזר את הדרמה של ילדותנו.
אצל אנשים מסוימים זו הדרמה הבסיסית של חייהם, והיא נובעת היישר מהשבר הבסיסי שחוו בילדותם. אדם יכול להיווכח כי התשוקה מתעוררת אצלו אך ורק כשהוא נמשך למישהו מושג באופן חלקי בלבד, ומה שמעורר אותו מבחינה מינית ורגשית היא התחושה שהוא כמעט אהוב על-ידי האחר, אף פעם לא באופן מלא. המטרה הלא-מודעת כאן היא בעצם להפוך את חוסר הזמינות לזמינות, ובכך לתקן את העבר ולקבל תוקף אישי. לצער רבים, גם אם בסופו של דבר הם משיגים את מושא התשוקה הרומנטי שלהם, מערכת היחסים מסתיימת בסופו של דבר עקב פרידה או התייאשות מחוסר הנגישות של בן-הזוג. באופן אירוני מערכות היחסים שהכי קשה לנו לשחרר הן אלה שכבר טעמנו מהן, אך לא הצלחנו למצותם עד תום. סיפוק חלקי הוא הדבר הטראגי ביותר שיכול לקרות לנו במסגרת קשר רומנטי, והכמיהה שנוצרת ממנו היא העקשנית והארוכה ביותר, כיוון שאנו נמשיך לנהל קשר בפנטזיה עם אותו אדם, ונתקשה להרפות ולהמשיך הלאה לעיתים במשך שנים.
במקרים רבים הפנטזיה משמשת כהגנה מתוחכמת וכהימנעות מפני התמסרות מלאה לאדם בשר ודם. מעגל הקסמים של פנטזיה-ערך עצמי-והימנעות פועל כך: פנטזיות על בן-זוג אחר ומושלם גורמות לנו להאמין שאנו לא מתפשרים כמו כולם, או מסתפקים בחיים ממוצעים, אלא מחכים לאחד הנכון. הפנטזיה עליו ועל החיים איתו מעצימה את הערך העצמי שלנו, כיוון שבפנטזיה אנו אהובים ומתקבלים על-ידי האהוב באופן שאינו מוכר לנו מחיינו. בכדי לשמור על חוויית הערך שנוצרת בפנטזיה, אנו נמנעים מלהתמסר באופן מלא לאדם שייתכן ומחכה לנו במציאות הנוכחית, אדם שמתאים לנו יותר, אך לא עונה לדמות האידיאלית בפנטזיה. ההימנעות וההישארות לבד מגבירה את הצורך לפנטז וחוזר חלילה. באופן עקרוני כדאי לנו בחיים לפחד יותר דווקא מהחמצה, ולא מפגיעה בערך העצמי העלולה להתרחש מהשתתפות מלאה בחיים. הדרך לעשות זאת היא לוותר על החלקים בפנטזיה שמחליפים את המציאות, על הרעיון שהחיים צריכים להיות יותר ממה שהם, או שמגיע לנו יותר בגלל מה שעברנו. הסירוב להרפות קצת מהפנטזיה כמוהו בעצם כחוסר קבלה עצמית. זה בסדר לשאוף ליותר אבל לא במחיר של חוסר קבלה של עצמנו ושל המציאות הנוכחית שלנו. הפנטזיה יכולה להראות לנו את הדרך למה שאנו רוצים, אבל היא לעולם לא יכולה להחליף את מי שאנחנו. אוסקר ויילד אמר פעם "אני יכול לעמוד בכל דבר, מלבד פיתוי", ויתור על פנטזיה הוא קשה כיוון שהפיתוי להיות מישהו אחר באמצעות משהו או מישהו אחר חזק כל-כך, והוא גם מאפשר לנו לחמוק ממפגש עם אותן התחושות שהזכרנו קודם, בין היתר צער, אובדן, אבל והשלמה עם העבר ועם ההווה הלא מושלם.
ובשורה התחתונה, אם אתם נמצאים עם אדם מסוים ומפנטזים באופן קבוע על אחר, יתכן ואתם נמצאים עם האדם הלא נכון. קשה להתעלם מפנטזיות טורדניות כפי שקשה להתעלם מרעב. כשאנו רעבים אי אפשר תמיד לעשות "עבודה פנימית" בשביל להקל עליו, לעיתים אנחנו פשוט צריכים לאכול משהו. לחילופין, פנטזיות יכולות להעשיר את החיים אם אנו לומדים לשלב אלמנטים מתוכן בתוך מציאות חיינו. כיוון שמה שחשוב בפנטזיה הוא לא באמת האדם האחר שאנו חולמים עליו, אלא החלקים של עצמנו שבאים לידי ביטוי בפנטזיה, כאלו שלא מתאפשר לנו מסיבות שונות להביא אותם לידי ביטוי בחיינו הנוכחיים. מחשבה רווחת אך מוטעית היא שאנשים מוציאים לפועל פנטזיות מחוץ למערכת היחסים שלהם עקב שעמום או רצון לגוון. אך האמת היא שהם פשוט יכולים לאפשר לעצמם להיות מישהו אחר, רק עם אדם אחר. זו גם הסיבה שניתן בסופו של דבר להתאושש מבגידות, כיוון שהבגידה היא בדרך כלל לא בגלל האדם השלישי, אלא בגלל מי שאנחנו ומי שאנחנו לא, בשביל בן-הזוג שבגד.
בחלק ב' ננסה להבין כיצד להבחין בין אשליה ותקווה אמיתית בפנטזיות שלנו.
