כגבר, אני חושב שלא קל להיות אישה בימינו, זו תקופה מבלבלת לנשים. יותר ויותר גברים מואשמים ומוקעים כעברייני מין, והתנהגויות כלפי נשים שהיו מקובלות בעבר, מוצאות מחוץ לנורמה החברתית ויוצרות סדר חברתי חדש. יחד עם זאת, הסדר הישן אינו הולך לשום מקום, נשים רבות תמכו בדונלד טראמפ לנשיאות חרף מעלליו, וחרף ההזדמנות להצביע לאישה בפעם הראשונה. נשים גם לא ממהרות לעזוב גברים שסרחו ונשארות איתם גם לאחר שהורשעו, לעיתים במחיר של שיימינג חברתי. מאחורי השאלה הלכאורה תמימה "מדוע הן בוחרות להישאר?" מסתתרת לא פעם עמדה שיפוטית של נשים כלפי נשים. "אני בחיים לא הייתי נשארת איתו" אני שומע לא פעם מנשים אחרות. מרבית הסיקורים של נושא זה, מציירים נשים שבוחרות להישאר כקורבנות טראגיים של הסיפור, כגיבורות הנושכות שפתיים ונשארות למרות ההיגיון הבריא, או כפתיות המסונוורות בשם האהבה. עמדה נחרצת כזו אמנם מביאה יותר רייטינג לסיקור, אך אינה מאפשרת להסתכל על הבחירה של נשים אלו באופן מורכב יותר ובהקשרים החברתיים, הפסיכולוגיים והאבולוציוניים המניעים את בחירתן. אני לא חושב שיש סיבה אחת העוברת כחוט השני בין מרבית הנשים המחליטות להישאר, אך זה בהחלט מסקרן להעלות השערות שונות בנוגע לבחירתן, מבלי לגלוש לשיפוטיות כלפיהן.
במובנים רבים נישואים הוא פרויקט נשי, כלומר נשים הן יותר אקטיביות בכל הקשור למוסד הנישואים. גבר מתחתן עם אשה שרוצה אותו, שבוחרת בו. כאשר אשה רוצה להתחתן או להביא ילדים היא יודעת לסמן לגבר שלה שהגיע העת מבחינתה לעבור לשלב הבא. הסטטיסטיקה מראה כי נשים הן אלו שיוזמות גירושים לאחר שקלו כל הקיצים מבחינתם, והסיכויים להציל את הנישואים אפסו. הסיכוי שאשה תישאר עם גבר שנפגע ונשאר נכה, גבוה בעשרות מונים מהסיכוי ההפוך, נשים נלחמות יותר על איכות הקשר והן אלו שיוזמות טיפול זוגי, ונשים גם בדרך כלל נאמנות יותר ושיעור הבגידה שלהן בבני-זוגן נמוך יותר. גם אם היום יש יותר שוויון בגידול הילדים, באופן אבולוציוני מהרגע שאשה מביאה ילדים לעולם, היא צריכה לעשות הכל בכדי להגן עליהם ולגדל אותם, ולפיכך תלויה יותר בגבר שלצידה. גברים יכולים לעזוב ולהמשיך הלאה, להקים משפחה חדשה או פשוט להעלם, נשים בדרך כלל לא. אבל יתכן שנישואים הוא פרויקט נשי יותר לא בגלל סיבות אבולוציוניות, אלא בגלל הבניות חברתיות. לאורך ההיסטוריה, לגבר היו ערוצים רבים יותר לבנות את הערך העצמי שלו – כסף וקריירה, צבא, מעמד חברתי. נשים לעומת זאת התמקדו יותר בנישואים, הבאת ילדים לעולם ובניית הזהות שלהן דרך הייחוס של הגבר. הזמנים אמנם השתנו אולם גם היום היחס כלפי רווקות שיפוטי הרבה יותר מהיחס כלפי רווקים, ואשה שלא התחתנה או הביאה ילדים לעולם נשפטת על ידי החברה באופן הרבה יותר חמור מגברים שלא עשו זאת. בנוסף, כאשר מתפרקת מערכת הנישואים, נשים חד הוריות נקלעות למשברים כלכליים בשיעור גבוה יותר מגברים, הן מאבדות מבנה כלכלי-ריגשי שלרוב שירת אותן יותר מאשר את הגבר. זה מצער כי בחברה שוויונית לחלוטין זה כמובן לא אמור להיות כך, אולם הנשים שמקבלות את ההחלטה להישאר גם במחיר של חוסר הבנה מהסביבה, לוקחות בחשבון כי הן אלו שיצטרכו לשאת בתוצאות החלטתן לבדן, במידה ויחליטו לעזוב, על אף כל הפרגון שיקבלו מהסביבה. עד כמה שזכור לי האישה הכמעט יחידה שהחליטה לעזוב את בעלה לאחר פרשיית מין היא כוכי מרדכי שהייתה אז צעירה יחסית וללא ילדים. אפילו שרי אריסון, שמעמדה החברתי אינו מוטל בספק, בחרה להישאר לאורך תקופה עם בעלה גם לאחר שהורשע.
למרות שאנו נמצאים בתקופה שההבדלים המגדריים בין גברים לנשים הולכים ומטשטשים – גברים מתחברים לצדדים הנשיים שלהם ונשים מתחברות לצדדים הגבריים שלהם – הארכיטיפים הנשיים והגבריים הקלאסיים עדיין משחקים תפקיד משמעותי בחברה. האנרגיה הזכרית היא אנרגיה ממוקדת, שנעה קדימה לעבר כיבוש ופורקן, לעבר השגת יעד. זו אנרגיה שאפשר לסמלה על ידי חץ הניתז מקשת ומנסה לפרוץ, להשיג, להבקיע ולהגיע למטרה, כפי שהזרע מתקדם לעבר הביצית ומפרה אותה. האנרגיה הנקבית היא יותר עגולה, יש בה יותר רוך ורגישות ואהבה. היא אנרגיה מכילה, מאפשרת, מחבקת, מנחמת וחומלת, היא הרחם של העולם. ובהקשר של השיח שלנו היא כנראה יותר סבלנית, מאמינה בתיקון, מבינה וסולחת, היא רואה את הפרטים אבל גם את התמונה השלמה. לשתי האנרגיות יש את הצד האפל שלהן, בעוד גברים מנצלים לרעה את הכוח והרצון לכבוש, ואינם מסוגלים לעיתים לשלוט באנרגיה העוצמתית שניתנה להם, נשים אולי מבינות וסולחות יתר על המידה.
יש כאלה שמשווים נשים הנשארות עם גברים שהורשעו בעברות מין, לנשים מוכות שנשארות עם גבר אלים. זוהי השוואה מתבקשת אך מסוכנת כיוון שנשים מוכות חשופות לאלימות על בסיס קבוע ובוחרות להישאר פעם אחר פעם, בעוד השאלה "פעם עבריין מין תמיד עבריין מין?" נשארת פתוחה, רוב הנשים שבוחרות להישאר ממסגרות את האירוע כחד-פעמי. זה נכון שהן נפגעות מכך באופן עקיף וחוות בושה סביב הפרשייה, אולם הן לא הקורבנות הישירים של הגבר. מבחינתן הן מכירות את הגבר שלהן באופן אחר ופרטי הרבה יותר מאשר האופן שבו הוא מוצג בתקשורת בהקשרה של אותה פרשיית מין. "הוא לא האדם שעושים ממנו" היא אמירה שגורה בפי נשים רבות שהופתעו מההתנהגות של בעליהן. התקשורת מציירת את אותן גברים כדמונים, אולם אנו מתעלמים מהעובדה שלאותם גברים יש גם מעלות וצדדים חיוביים, שגרמו לאותן נשים לבחור בהם מלכתחילה. הן מכירות שכבות וחלקים אחרים באישיותו של הגבר שאנו כלל לא נחשפים אליהם. לכולנו יש חלקי עצמי שונים הבאים לידי ביטוי באינטראקציות שונות, לא קרה לכם שהכרתם אדם מסוים ואז הופתעתם לגלות עליו פרט מסוים שלא הלם מבחינתכם את אישיותו כפי שציירתם אותה? חלקי העצמי שלנו יכולים להיות מפוצלים זה מזה באופן שמאפשר לאנשים לדוגמא לנהל חיים כפולים, או לנהל אורך חיים נורמטיבי לחלוטין מחד, אך יחד עם זאת לעסוק בפרוורסיה כזו או אחרת מאידך. נפש האדם היא מרובת פנים ולא תמיד כל חלקיה נמצאים בהלימה זה עם זה.
"אדם רוצה לראות את מה שהוא רוצה לראות, ומתעלם מהשאר" שר פול סיימון בשירו. לכולנו יש דרכים רבות לסדר לעצמנו את העולם. אין אמת אחת, כל אחד בונה ומסדר לעצמו במידה רבה את המציאות שבה הוא חי. כדי להתמודד עם ההשפעה של אירוע כל כך קשה, רוב הנשים מפרידות בין האדם להתנהגות. הנשים של אותם הגברים מעידות כי הוא אדם טוב שעשה משהו רע. חלקן אף לא מאמינות לפרטים עד הרגע האחרון אם בכלל, ונותנות לבן-הזוג שלהן ליהנות מהספק, במיוחד לאור הכחשתו הגורפת. כאשר אדם קרוב אלינו מאד יאמר לנו שהשמים ירוקים, יש בנו חלק שישקול זאת ברצינות, על אחת כמה וכמה כשהאדם הכי קרוב אלינו נשבע לנו שהוא מואשם במשהו שמעולם לא קרה. נשים רבות נוקטות תחילה בהכחשה. הכחשה היא מנגנון הגנה שעוזר לנו להתמודד עם כאב בלתי נסבל. הכחשה מרחיקה אותנו מהכאב ובשם ההכחשה אנו אפילו יכולים להתבלבל כשמישהו אחר מכאיב לנו. אף אדם לא יכול לקחת פנימה ולעקל בבת אחת אירוע טראגי שקורה במפתיע, ולכן יש צורך לנפש להכחיש, לסדר את המציאות, ולהתמודד במנות קטנות עם כל מה שקורה.
כאשר משהו רע קורה לנו, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להיצמד לאדם שאנו תלויים בו, גם אם באופן פרדוכסלי הוא זה שמרע לנו. במקרים קיצוניים התנהגות זו נקראת בפסיכולוגיה "הזדהות עם התוקפן". הזדהות עם התוקפן לקוחה מאירועים קיצוניים של שבי או גילוי עריות, כאשר האדם שפוגע בנו הוא גם האדם שאנו תלויים בו להישרדותנו. אפשר לנסות וליישם הבנה זו גם במקרה שלנו, יתכן שזו הסיבה שהאישה דווקא מגינה בנחישות על הגבר המואשם, כיוון שבאותה נשימה הוא גם בן-זוגה, איש סודה ואבי ילדיהם המשותפים. דווקא התרחקות ממנו לתחושותיה יכולה להמיט עליה אסון נוסף, ולנתק אותה מכל מה שמזין אותה ומרכיב את חייה. נשים רבות גם לוקחות על עצמן חלק מהאשמה, ומאמינות כי משהו שהן עשו גרם לגברים להתנהג כפי שהתנהגו. לרבים מאתנו עדיף לחיות כחוטא בעולמו של אלוהים, מאשר לחיות בעולמו של השטן. כלומר עדיפה לנו המחשבה שאנו אחראים על משהו רע שקרה לנו מאשר המחשבה שאנו חיים בעולם שיש בו רוע ללא סיבה.
לסיכום, אין לדעתי סיבה אחת ויחידה מדוע נשים נשארות, הישארותן נובעת מתמהיל של הבניות חברתיות ומגדריות, ומהפסיכולוגיה התוך-נפשית והבין-אישית של נשים. אבל בל נשכח, הנשים הן הקורבנות של הסיפור הזה. החל מהנשים שנפגעו על ידי הגברים בעקבות מעשיהם, וכלה בנשים הנשואות לאותם גברים פוגעים, שנפגעות הן מהמעשה שעשו, והן על-ידי החברה ששופטת אותן על החלטתם להישאר איתם.
