רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
היבט פסיכואנליטי על שירי ולירן

היבט פסיכואנליטי על שירי ולירן

כנגד כל הסיכויים, ולהפתעת צופים רבים, שירי ולירן הוא הזוג היחידי שנשאר יחד לאחר שכבו המצלמות. להפתעת רבים, ולמגינת ליבם של נשים רבות, שירי נשארה עם לירן, זאת לאחר שלאורך כל התוכנית עשתה רושם של מישהי שמעדיפה לשתות רעל על פני האפשרות לסיים את העונה כבת-זוגו של לירן. מדוע אם כך בניגוד לכל התחזיות, דווקא שירי ולירן עשו את הבלתי יאמן, וסיימו את העונה כזוג מאושר, ועוד כזה שנולד מתוך הרחם המאוד לא אינטימית של תוכנית ריאליטי? לפסיכואנליזה כמה השערות.

אחת הדיאלקטיקות החשובות ביחסינו הבינאישיים, ואולי החשובה מביניהן, היא התנועה שאנו עושים בין הכרה בזולת כסובייקט נפרד ועצמאי, לבין תחושה של אומניפוטנטיות והעדר תלות באחר, בא בעת שאנו מתייחסים אל הזולת ככלי לסיפוק צרכינו (כאובייקט), כשד בלתי נדלה הנוכח כל אימת שנחפוץ. בעוד שהתרכזות בעצמנו אינה דורשת מאמצים פסיכולוגיים רבים, והיא מצב ראשוני וטבעי לכל תינוק (גם אם הוא כבר אדם מבוגר), הכרה באחר דורשת מאיתנו תהליך של התבגרות ובשלות פסיכולוגית. לפני שנבין איך הדבר נעשה, אולי רצוי לשאול מדוע הכרה באחר היא בכלל דבר חשוב? מדוע לא להסתפק בהכרה של האחר בנו, ובהתבוססות בנרקיסיזם מענג? למה מה שטוב לנשיא ארה"ב, לא הספיק לשירי ולירן?

כבני-אדם, יש לכולנו צורך שיכירו בנו כישויות נפרדות בעלות קיום עצמאי וחסר תלות באחר. אולם לצורך כך אנו נאלצים לפנות אל הזולת בשביל אותה ההכרה, כיוון שאין אנו יכולים להכיר בעצמנו. לפיכך, פניה זו אל הזולת מציבה אותנו במצב פרדוקסאלי: אם אנו לא מכירים באחר כסובייקט עצמאי ונפרד, אלא כאובייקט שאנו משתמשים בו, הכרתו בנו תהיה חסרת ערך מבחינתנו, מה שישאיר אותנו במצב קבוע של חוסר הכרה. לכן אנו נאלצים להכיר בו, בכדי שנוכר חזרה על-ידו. ובבואנו לעשות כן, אנו מסכנים את נקודת המוצא שממנה יצאנו, שבה אנו משייטים בעולם כישויות עצמאיות ונעדרות תלות באחר. אם-כך הכרה באחר לצורך הכרה בנו, שוללת למעשה את העמדה שהזולת הוא רק כלי לסיפוק צרכינו, זאת מכיוון שהמשאלה לעצמאות מוחלטת מתנגשת עם הצורך שלנו בהכרה. תנועתנו אל עבר האחר מנפצת את האשליה הינקותית שאנו לבד ובשליטה אומניפוטנטית על הזולת.

אולם הכרה זו אינה מפציעה בעדינות וברכות בתהליך קוגניטיבי בוגר של הבנה, אלא היא שיאו של תהליך רגשי, שבו אנו מבינים שעל-אף שאנו מנסים "להרוס", כלומר לשלול את קיומו העצמאי של האחר, הוא עומד איתן ונשאר נוכח לאור ניסיונותינו הנואשים לתקוף ולהכפיף אותו למשאלותינו ולתשוקותינו. אם חושבים על זה, זה נשמע די הגיוני שאף-אחד מאיתנו אינו מוכן לוותר על תחושת הכוח והשליטה האומניפוטנטית באחר ללא מאבק. בדיוק כפי שתינוק מנסה להכפיף את אימו לתשוקותיו, באמצעות לא מעט אגרסיה, עד שהוא נוכח לדעת שכפי שהוא יכול להתרחק מאימו, גם לאימו רצונות עצמאיים משל עצמה, כך שהיא יכולה לבחור להתרחק ממנו. לפיכך, על מנת שהאחר יהפוך בעינינו מאובייקט לסובייקט, כלומר אדם שאנו מכירים בעצמאותו, עליו לשרוד קודם כל את הניסיונות שלנו להרוס אותו. וכאשר הוא עושה זאת, כלומר שורד, אנו מגיעים אל ההכרה שהוא אדם נפרד, המתקיים מחוצה לנו, והוא אינו רק תוצר נפשי שלנו, כזה שניתן לשלוט בו ולעשות בו כבשלנו, כפי שהיה קיים מבחינתנו עד כה בפנטזיה שלנו.

במובנים אלו, ניתן להבין את התנהגותה של שירי לאורך כל העונה כניסיון "להרוס" את לירן בצורות שונות למרות מחאות הצופים, או בעיקר הצופות, שבאו לידי ביטוי בכל הטוקבקים הארסיים שהיא קיבלה בניסיונות להגן על לירן מפניה. באופן די עקבי הדפה שירי את כל ניסיונותיו של לירן להתקרב אליה ולקבל ממנה הכרה, היא ניסתה לשלוט בכל אינטראקציה משותפת שלהם, החל מלסדר את המגורים המשותפים ביניהם מבלי להתחשב בו, או להחליט לאן ילכו, מה יאכלו ומתי, ובאופן כללי ניסתה להכפיף את לירן אליה תוך כדי שהיא שולטת בו. אולם תהליך זה כפי שעד מהרה היא והצופים גילו, השאיר אותה בודדה מאד. ניתן היה לראות בשיחותיה עם יעל, היועצת של התוכנית, שמשהו חסר לה, שהיא סובלת, שאין מפגש אמיתי בינה ובין לירן, ושלמען האמת תהליך זה הרגיש לה מוכר עוד מלפני שהצטרפה לתוכנית. היא גילתה, כמו שכל אחד הנמצא בעמדה נפשית השוללת את האחר מכיר, שהאינטראקציה עם לירן שדומה למשחק עם בובה על חוט, או רובוט על שלט, שכל קיומו הוא פרי עולמה, היא די מאכזבת ומשעממת. זה אמנם הרגיש מוכר ומרגיע עקב כך, אולם גם מאד בודד ומנותק.

הישרדות אם-כך, היא מצב בו האחר שומע את "ההרס" שלנו, קשוב אליו, אבל גם נשאר יציב במקומו, ולא נוקם. עם הזמן ההישרדות הזו יוצרת אהבה בליבנו והערכה כלפי האובייקט, והוא הופך בהדרגה לסובייקט עצמאי מבחינתנו. כלומר רק כשאנו מנסים "להרוס" את האובייקט והוא שורד, אנו מכירים בזה שהוא קיים מחוץ לתחום השליטה שלנו - אנו מנסים להרוס אותו, והוא נותר. בדומה למורה או מטפל שאנו מתקיפים ומנסים להרוס, אך הוא נשאר איתנו ולא נוקם. ואז פתאום אנו מכירים בקיומו, בעולמו, בחוויה שלו, בצרכים שלו, ובאופן כללי בסובייקטיביות שלו. לירן, באופיו הנוח והמכיל, כמו אמא הניצבת אל מול התקפות תינוקה, לא הרים ידיים, לא תקף בחזרה, נשאר לצידה עד סוף התוכנית באופן שקט ועיקש, וזאת מבלי לדעת האם בסופו של דבר יהפוך לסובייקט ששירי תכיר ותאהב. באחת הסצנות בתוכנית, רגע לפני ששירי עזבה נסערת לעוד פגישה עם יעל המלווה, לירן באבירותו ניגש אליה, חיבק וניחם אותה, למרות שהוא ידע שהיא בעצם נסערת ועצובה בגללו. הוא הצליח לשים את האגו שלו בצד, ולאהוב אותה גם אם היא לא אהבה אותו חזרה. זוהי אולי אחת הסצנות המכוננות במערכת היחסים הטלוויזיונית שלהם, שעצם הישרדותו של לירן הפך אותו מבלי משים לאדם שבו היא תכיר, ואותו היא תאהב בסופו של דבר.

נתן זך כתב פעם: "כשבדידות אינה פחד, נולדת שירה", ובפרפרזה לענייננו: "כשאחרות אינה פחד, נוצרת אהבה", הישרדות מולידה אחרות, ואחרות מולידה אהבה. מהי אחרות? אחרות היא אותו מקום הנמצא בין מותאמות יתרה לבין שונות יתרה. ביתי קוראת לי לחדרה ומספרת לי שיש מפלצת מתחת למיטה. אם אהיה מותאם אליה באופן מלא יתכן ואומר לה בבהלה "קומי מהר, תאספי את הדברים שלך ובואי נברח מכאן", באופן זה אחרותי תמחק, ולא אוכל להועיל לה. מנגד, אם אומר לה "די כבר עם השטויות שלך, אין דבר כזה מפלצות" ואצא ישר מהחדר, אתמקם באופן שעולמי הפנימי לא יפגוש בעולמה, ולצערה לא אאפשר לה להשתמש באחרותי. לעומת זאת, אחרות הניתנת לשימוש היא המקום הנמצא בתווך, מקום שבו אומר לה לדוגמה: "מפלצת יכולה להיות מפחידה, תני לי לראות במה מדובר" ואז אסתכל מתחת למיטה וארגיע אותה בכך שאומר לה שהמפלצת כבר לא שם. אולי אשאר בחברתה עוד כמה דקות, ואזמין אותה לקרוא לי בכל פעם שתחשוש עד שלבסוף תירדם.

בתחילת זוגיות, אנשים רבים בדומה לשירי, רוצים שהאחר ישקף להם את עצמם, שידייק אותם כמה שאפשר, שיחשוב ויתנהג ככל האפשר כמוהם, כמו שני מעגלים חופפים לחלוטין הנעלמים זה בזה. אולם מותאמות יתרה זו, גם אם מרגיעה, היא בעצם סימן ש"הרסנו" או שללנו את אחרותו של האחר. בהמשך היא תקשה עלינו לאהוב אותו באמת, כיוון שאהבה אמיתית היא בסופו של דבר סובלנות והערכה אל השונה והחדש, בין היתר על המקומות הפגיעים שבו – חוסר המושלמות, הפגיעות, החוסרים, והמקומות שבו הוא חושב לגמרי אחרת מאיתנו. אולם גם הצד השני מסוכן לא פחות, אם החומרים שלי אינם משתקפים בעיניו של האחר, כפי שקורה לעיתים כאשר אנו בוחרים בן-זוג המרוכז בעצמו, יקשה עלינו לאהוב אותו באותה המידה שהתקשנו במצב מותאמות מלאה, כיוון שהשונות והמרחק בינינו יהיו גדולים מידי, כמו שני מעגלים זרים זה לזה. אהבה אמיתית וחופשית היא בעצם מצב של שני מעגלים חותכים – שנינו ביחד וכל אחד לחוד. בזוגיות בריאה אנו חייבים שהאחר יושפע מהנוכחות ומחומרי הנפש שלנו, אך לא ישתנה בשבילנו, אנחנו צריכים להרגיש שאנו בוראים אותו יש מאין, בזמן שהוא בעצם היה כאן כל הזמן.

מערכות היחסים הקרובות בחיינו נעות ללא הרף בין הכרה בזולת החיצוני וקבלת אחרותו, לבין שלילתו, אומניפוטנטיות ותחושה של העדר תלות בו. כאשר אנו רבים הכעס מרחיק אותנו מהאחר, אנו נסוגים אל תוך עצמנו ואל הפנטזיה על האחר האידיאלי: האקס המיתולוגי, הגבר או האישה האידיאלים שמאכלסים את דמיוננו, הגבר או האישה שזה עתה חלפו על פנינו ונראו כמו הבטחה לא ממומשת. הפנטזיה מרחיקה אותנו קצת מהמציאות, מנחמת אותנו ולו לרגע, אבל מחירה היא שלילת האחר הממשי שבחיינו (ניתן להבין את שלב ההתאהבות הרומנטית כמצב בו אנו מופעלים על-ידי עולם הפנטזיה שלנו שבו האחר משמש כאובייקט שעליו מושלכים חלקים מתוך עולמנו הפנימי, ואין אנו מסוגלים לראות אותו כפי שהוא באמת). אהבה לעומת זאת היא תנועה הפוכה להתאהבות, בה אנו עוזבים לרגע את הפנטזיה, ומוכנים לקבל את המציאות שמולנו עומד סובייקט נפרד ואחר. לכן אהבה בין היתר נמדדת על-פי מיומנות התיקון, היכולת להתפייס ולחזור מתוך עצמנו והפנטזיה המנחמת, אל זרועותיו של הזולת הממשי החי במציאות. אלה שנמצאים בזוגיות ושאינם יודעים איך לתקן או להתפייס, יישארו תמיד על קוטב "ההרס" בדיאלקטיקה המורכבת שבין הכרה (סובייקט במציאות) לבין שלילת האחר (אובייקט בפנטזיה), ומכאן ועד פרידה הדרך קצרה.

הכרה באחר הינה אחת הפסגות של חיינו הפסיכולוגיים, הישג אנושי לא מבוטל. למרות שהפסיכואנליזה בתחילת דרכה שמה דגש רב על תהליכי נפרדות ועצמאות פסיכולוגיים, האושר האמיתי בחיינו נובע בין היתר מהעונג שבמגע עם הזולת הממשי והשונה מאיתנו. אדם יכול להתפתח כישות נפרדת, עצמאית ומתפקדת, ואף להפוך לנשיא ארה"ב, אולם להסתובב בעולם מבלי לדעת אהבה אמיתית כל חייו. אנו חיים בעידן בו אנו יכולים לעשות כמעט הכל בעצמנו, כולל לחיות חיים מלאים בגפנו, אולם האושר המלא נובע ממגע חי ואותנטי עם אחר משמעותי שבו אנו מכירים, ואליו אנו מוכוונים באמצעות אמפטיה, אכפתיות והנאה מהעושר שאחרותו מציעה. בדיוק כפי ששירי גילתה לעצמה ולנו בתוכנית האחרונה, ומאז נראה שהחיוך לא מש מפניה. ולירן? הוא עדיין עומד איתן אל מול נסיגותיה של שירי אל עצמה ובחזרה.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | חומרי העשרה | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי